Skip to content
מעיינות הים

נתתה שמחה בלבי: הבאת הצמצומים אל הנקודה הפנימית – משמחת את הלב הגשמי בהוי"ה

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

בסוכות ממשיכים אנו את האמונה אלינו – אל תוך גופנו | את האמונה מתוכנו מוטל עלינו להשפיע לתלמידנו | עבודת דורנו להוריד את האור עד בחי' הרגליים

א

ד' רוחות – ד' צמצומים – ד' גלויות כלליות ופרטיות

מוליך ומביא ומעלה ומוריד – הכל לנקודה האמצעית

וְלָקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נַחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: (ויקרא כ"ג – מ')

ענין נענועי הלולב איתא בגמ' (סוכה ל"ז ע"ב): "אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי: אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא, מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים". ע"כ.

והסוד מבואר בכתבי האריז"ל, דענין הלולב והד' מינים הוא, להוריד אור הדעת שיתפשט בכל הגוף שהוא כל הו' קצוות. ולכן מוליך ומביא לכל הד' רוחות, וגם למעלה ולמטה כנגד הו' קצוות, את הכל מביא אל הלב שהוא הנקודה האמצעית (עי' שער הכוונות דרוש ה' דסוכות דף ק"ה – ק"ו.

כל מעברי האדם להביא אותו ל'נתת שמחה בלבי'

וידוע שכנגד ד' רוחות העולם, יש את הד' גלויות – בבל, מדי, יון ואדום.

וכמו שיש ד' גלויות בנשמת ישראל הכללית, כמו כן יש אותן בפרטיות כל אדם ואדם – שכל מה שעובר עליו הוא מתוך ד' בחינות הגלויות.

ותכלית כל הד' גלויות היא, להביא את האדם להרגיש שעשועים באלקים חיים בכל נימי נפשו, באופן שיתפשט האור האלקי בכל הגוף. והיינו שיתפשט במוחין ובלב, עד שיתקיים בו הפסוק 'נתת שמחה בלבי'.

כי זוהי עיקר תכלית האדם בעולמו, להגיע לתיקון הלב עד שיהיה בבחינת 'נתת שמחה בלבי'. ומהלב צריך שיתפשט האור לכל הד' רוחות.

הד' גלויות מרומזות בגוף האדם

והנה, גם גוף האדם מרמז כנגד הד' גלויות, כמו שמבואר בחלומו של נבוכדנצר (דניאל ב' ל"ב), שראה כל הד' גלויות בצורת צלם של קומת אדם.

והד' גלויות הן כנגד ד' צמצומים, שהם ד' מיני הסתרות שהאדם מרגיש בימי חייו, והם גם כנגד ד' רוחות העולם.

והנקודה האמצעית של הכל היא – נשמת ישראל, שהיא כנגד הנקודה האמצעית כמ"ש המהר"ל (הקדמה לנר מצוה על חנוכה). והוא כמ"ש בספר יצירה (פרק ד' משנה ג') דהיכל הקודש מכוון באמצע, כי כלל ישראל דבוקים בעצמות הבורא ית'.

'ומי כעמך ישראל' – שממשיכים את אור ה' בארץ

כי הנה עיקר העבדות היא "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – שיהיו כלל ישראל דבוקים בכל עת ב'אחד' שהוא האחדות הפשוט, והגויים הם מתפשטים בכל ד' רוחות העולם.

והביאור בזה הוא, כי הגוים הם בחי' התפשטות לצדדים של בחי' גילוי היש, אבל כלל ישראל חוזרים בכל עת לנקודה האמצעית, ואין מסיחין דעת מאחדות הפשוט, כך ממשיכים הם את המוחין והדעת לכל האברים עד הידים והרגלים.

כלומר, הם ממשיכים את האור למטה, עד שאפי' הרגלים – שהם המדרגות הנמוכות, יזכו להשיג האמונה והסודות של אחדות הפשוט. וזהו האור של המלך המשיח, שיחזיר את האמונה לכלל ישראל לבחי' הרגלים.

ב

הנקודה האמצעית – נשמת ישראל – אי"ן

תכלית כל הצמצומים – להביא את האמונה עד לרגליים

ובאמת כל ההסתרות שבעולם, תכליתם היא לגלות ביתר שאת וביתר עוז את עצמות אור אין-סוף ב"ה. וכל הסתר שהאדם מרגיש בעצמו, נמשך מאחד מן הצמצומים של הד' גלויות.

וכגון, כאשר מרגיש צמצום בבחי' הראש שהוא החב"ד (חכמה בינה דעת) שאין מצליח בלימוד ובעבודה של המוחין; וכן בחג"ת (חסד גבורה תפארת) שאין מצליח בעבודת המדות דיראה ואהבה ודבקות; או בנה"י (נצח הוד יסוד) - שאין מצליח להוציא לפועל עבודת ה' וקבלת עול מלכות שמים בקיום המצוות, וכן הצמצומים שעוברים על האדם מהבנים שלו שהם בחי' הנה"י, וכן מהתלמידים שגם הם בחי' נה"י; הנה כל בחיי הסתרים וצמצומים אלו שעוברים על האדם, הוא כדי להביא אותו להשיג ביתר שאת עצמות אלקות, עד בחי' הרגלים - שהוא הגלות האחרון.

'למען אשר יצווה' – וימשיך את האמונה עד למטה

למלוך על העולם בשביל המלך האמיתי רק הבורא ית' ולא כמכשף

כי תכלית כל העבודה היא 'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו' - לזכות להשפיע לבנים ולתלמידים גילוי אלקות, ואז מכניע את הגלות האחרון שברגלים שהם בחיי הנה"י עד מקום הסתר הגמור, באופן שכל העולם ידעו מאלקותו ית"ש.

אמנם הכל נעשה אצל הצדיק עצמו, כי כל אדם הוא עולם קטן, וממילא, כאשר אין הולך הלימוד שהוא בחי' חב"ד, יחשוב שהוא צמצום הנמשך מאות א' דאדנ"י, ויקשר אותה לאות י' דשם הוי"ה, ויכנס לאמונה שלמה בזה ולביטול יותר בבחי' י' דשם הוי"ה, עד שיעלה שוב לגדלות המוחין.

וכמו כן כשאין הולך התפלה יחשוב שהוא משתלשל מאות ד' דאדנ"י, ויקשר אותה לאות ה' דשם הוי"ה. וכן במדות, כאשר הוא בקטנות יחשוב שהוא מבחי' אות נ' דשם אדנ"י, ויקשר אותה עם בחי' ו' דשם הוי"ה. וכן בענין קבלת עול מלכות שמים יחשוב שהוא בחי' י' דאדנ"י ויקשר אותה לבחי' ה' אחרונה דהוי"ה.

שח"ו יפריד שם הוי"ה משם אדנ"י, אלא יקשר הכל לסוד אד"ם, והכל לכל להיות בבחי' אדמה לעליון, להאמין שכל ההסתרים הם גילויים של בחי' אדם, וצריך לעלות על ידי כך ללא אדם, וצריך שלא להפריד אדנ"י מהוי"ה, אלא כל מראה שהשכינה הק' מראה לאדם, הוא כדי לגלות ההוי"ה יותר ויותר.

והצדיק, עבודתו לקחת את כל הצמצומים להפוך אותם לאחדות ולקשר הכל לאמונה, אך אין זה מספיק, כי גם בכל עת נבוכדנצר ראה אותם (-את הד' גלויות) בבחי' פרצוף אדם, ואין זה מספיק. כי ענין הדבקות והביטול של האמונה הוא ענין עמוק, ובודאי העיקר להגיע לבחי' פרצוף אדם שהוא מלשון אדמה לעליון, אך העיקר הוא הפנימיות של בחי' אדם.

כי יש שני בחי' דבקות, האחת בבחי' יש, והשנית בבחי' אין. קומת אדם הוא בחי' יש והוא העבודה בבחי' אנ"י, אך כל זה הוא להגיע לתכלית העבודה שהוא בבחי' אי"ן, שהוא להכלל לגמרי באי"ן העליון שהוא למעלה מבחי' פרצוף אדם.

כי דניאל זכה לראות את אור מלך המשיח, שהוא גילוי בחי' הנקודה האמצעית שלא נתפזרה ח"ו לארבע רוחות. וכך השיג את השכינה הק', שהיא הנקודה הפנימית של כל המציאות. וזה לא כמו נבוכדנצר שגם השיג בחי' האדם, אך רק בבחי' יש נפרד ולא בבחי' 'אין' כמו דניאל.

וזהו 'וארו עם ענני שמיא כבר אינש' וכו', כי זכה להשיג לעומק רום. בחי' אדם באופן של אין הגמור, והפך את כל בחי' האנ"י של ד'ניא'ל - שהוא האנ"י של שם אדנ"י (אותיות אנ"י ד') לבחי' אי"ן.

אז זוכה ל'ושמחתם לפני ה' אלקיכם' - לשמחה לפני ה' אלקיכם, כי אם מאיר מהד' רוחות אל הנקודה האמצעית שהיא נקודת י', אז מתגלה על ידי האדם בחי' 'לא אדם', בסוד אנ"י המגלה את האי"ן ביתר שאת. ומשיג שהאנ"י הוא שם הוי"ה ב"ה

וצריך לזכור שהכל הם כלים של השכינה הק', וכל הרגשים שהאדם מרגיש הם משתלשלות מהמראות הנפלאות של השכינה הק', שהיא בחי' שם אדנ"י. לכן צריך לקשר מיד את שם אדנ"י עם שם הוי"ה ב"ה, שהוא האדם העליון היושב על הכסא. והיינו, שיגביה בחי' עומק תחת לעומק רום.

כי תכלית הכל, לקשר את כל הצדדים לנקודה האמצעית, כמו בעבודת הנענועים - לקחת כל הד' צמצומים ולהעלותם, ולקשר כל רוחות העולם לנקודה האמצעית, בסוד מעלה ומטה וכן מעלה ומטה כנגד נקודה אמצעית כנ"ל, באופן שכל הד' רוחות דבוקים בנקודת י' שהוא בחי' הנקודה האמצעית נקודת היחוד, בבחי' 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.

והצדיק ממשיך את האמונה והדבקות עד בחי' הרגלים, ואז יודעים הבנים והתלמידים מהבורא כל עולמים.

ובכל הסתר שבעולם שהוא בחי' 'אני' הגשמי, צריך לגלות את ה'אני' של הבורא בבחי' 'אני' ה' אלקיכם'. זוהי בחי' 'אין' הגמור, שהופך ומעלה כל בחי' 'אני' הנפרד ל'אני' של בורא כל העולמים.

והנה, מי שאחוז בדבקות הוא מולך על כל העולם, אך יכול להיות ח"ו שהוא דבוק בישות בלבד, שהוא יש הנפרד, וכמו מכשף רח"ל, כי יכול לחשוב בשמות הקודש ולא לחשוב על הקב"ה, דהיינו שאין מתבטל לגמרי לבחי' אי"ן הגמור, ומגשם את בחי' האדם בבחי' יש גמור, שהד' חיות הם זהב כסף נחשת וברזל, ולא ומגשם כל זה.

משא"כ דניאל קישר והחזיר כל הד' רוחות לאלקות לנקודה הפנימית, והעלה הכל לאין הגמור, כי מטרת הכל היא לחזור לאחדות ולקשר הכל לאמונה, אך אין זה מספיק, כי גם בכל עת מכל צמצום להעלותו לבחי' אלקות.

זוהי עבודת הנענועים - להחזיר את כל ד' רוחות העולם לנקודה האמצעית, שהיא הנקודה הפנימית, שהיא בחי' האחדות הפשוט.

תכלית דורנו: גילוי האור עד הרגליים

בדורנו עיקר העבודה היא להמשיך את האמונה עד הרגליים

איתא במדרש ריש פרשת בראשית ש'והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום' וגו" הוא כנגד ד' גלויות, תהו ובהו וחשך כנגד בבל מדי ויון, ותהום - כנגד גלות אדום שהוא גלות האחרון, שהיא בחי' תהום גמור והוא כנגד הרגלים.

ממילא, העיקר עתה בגלות הרביעית היא להמשיך את המוחין עד הרגלים, להמשיך אלקות לכל העולם ולהשפיע על הבנים והתלמידים, שהוא השפעת האמונה לבניו וביתו אחריו.

כי לא מספיק שהאדם יהיה לו בעצמו אמונה, אלא צריך להשפיע לבנים ולתלמידים. וכל אדם צריך להשפיע לכל מי שנעשה מושפע ממנו שהוא בחי' תלמידים, וצריך להשפיע האמונה עד סוף הקומה שהוא עד המלכות בחי' הרגלים.

אבל העיקר הוא לזכות לפרי עץ הדר האתרוג, כמבואר בכתבי האריז"ל שהוא בחי' המלכות, בכח שמשפיעים אמונה עד סוף כל הקומה.

תכלית התכלתים: דבקות המביאה לענווה מול כל אדם

'נזם זהב באף חזיר' – הדבוק בה' בלי מידות טובות

והנה, אף אחר כל השגות אלו, נמצא האדם בסכנה גדולה שלא יהיה ח"ו כמו נבוכדנצר. כי אפי' שזוכה להיות מלך, ויודע שהעיקר הוא אמונה באלקות, יכול עדיין ליפול ח"ו בחטא אדה"ר שהוא הישות של הדבקות, דהיינו דבקות מגושמת בבחי' נבוכדנצר ופרעה, שהוא שאינו דבקות ח"ו.

אמנם זוהי דרך הצדיקים, שמבינים שכל התכלית של הפרצוף אדם הוא כדי להכלל עי"כ ביתר שאת באי"ן העליון. אבל הרשעים יודעים מפרצוף אדם בבחי' אני בלבד, ועושים מזה רק זהב וכסף ונחשת וברזל, והיינו שהם חיים רק בבחי' האני, שהוא ענין דבקות עם ישות.

ורק אם מעלה הכל לאין הגמור שהוא בחי' 'לא אדם' בבחי' וארו עם ענני שמיא כבר אינש, שהוא סוד הצלם בסוד 'אך בצלם יתהלך איש', להעלות הכל לבחי' צלם ולאין הגמור, אז הוא מתקן כל הקומה בדרך הקדושה.

כי מי שיש לו מדות פסולות, וחושב שהוא יותר גדול מכל אדם, ופוגע בחבירו ח"ו, הרי הוא בבחי' נזם זהב באף חזיר ח"ו, כי העיקר הוא מדות טובות המגיעות על ידי בחי' אין הגמור.

והמבחן שהקב"ה בוחן את האדם אם הוא בבחי' אין הגמור, האם הוא מרגיש בחי' אין כלפי כל יהודי כי יודע ומרגיש שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש. ורק באופן זה נבחן האדם אם הוא בעבודה של אין הגמור. כי רק מי שהוא בעבודה של אין הגמור, יכול להתבטל לכל יהודי ולראות בו חלק אלוק ממעל, ולא להתגאות על שום אדם.

דניאל ראה את אור מלך המשיח

זהו שאמר דניאל אחר שראה כל הד' חיות שהן כנגד ד' רוחות העולם (ז' י"ג): 'וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה הוא וגו", שהוא מלך המשיח כפירש"י שם.

'לישרי לב שמחה'

הקב"ה יעזור שנזכה לקדש שמו יתברך בכל רגע ורגע ובכל תנועה ותנועה, בבחי' 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים', בחי' 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה', ושנזכה להמשיך הדעת אמת של אחדות הפשוט בסוד הדעת של הלולב, לגלות שה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו.

ונמצא דכל הסתר והסתר נמשך מאחת הגלויות, וכשאין מבין הלימוד, או שאין יכול להתבונן בעבודת התפלה, או שהלב סתום, או שאין יכול לקבל מלכות שמים כפשוט - כל אלו ההסתרים נמשכים מהד' חיות שהם הד' גלויות.

ויה"ר שנתבונן בכל עת באחדות הפשוט ונהפוך את כל הצמצומים לאחדות הפשוט ביתר שאת ויתר עוז, עד שנזכה לעין בעין יראו בשוב ה' את ציון בביאת גואל צדק ברחמים במהרה בימינו אמן.

More in this printout

View the whole printout