בעיסוקנו בענייני איסור יציאה מחוץ לתחום – מצינו גם אזכור מעניין הקשור בענייני חג הסוכות, הטעון ביאור ועיון.
ב'אור זרוע' כתב כי הסיבה שהתירה הגמרא למי שנמצא מחוץ לתחום לשוב לתוך התחום כאשר נצרך לנקביו, זהו משום 'כבוד הבריות׳ שכידוע דוחה לא-תעשה שבתורה (גמרא ברכות כ). אלא שהוא הוסיף והטעים שכמו שמצינו במצוות סוכה שאם מצטער לא חייב לשבת בה, הרי שהתורה לא חייבה אדם להצטער לשם קיום מצוותיה-כך יוכל לשוב לתחום לשם עשיית נקביו בשל צערו, למרות שכבר יצא מאלפיים אמה והותרה לו כעיקרון הליכה מצומצמת של ד׳ אמות, שזהו רשמית 'מקומו'.
ולכאורה הדימוי צריך ביאור ואף אומר דרשני: שכן יודעים אנו כי דין 'מצטער' שפטור מן הסוכה הוא דין מקומי במצוות סוכה, ומעניין הלימוד של 'תשבו- כעין תדורו' (ראה גמרא סוכה כו, א) ואדם לא צריך לחיות בסוכה שאילו היה בית לא היה גר בה בצורה הזו, אולם בוודאי אין זה דין שיכול להשליך על כל מצוות ואיסורי התורה שמי שחש 'מצטער' לא חייב בהם, וצריך ביאור היאך הקיש ביניהם.
ולכאורה נראה מה'אור זרוע' שלמד אחרת את עניין פטור 'מצטער' מהיתושים וכו' בסוכה (בניגוד לדעות הרווחות בראשונים): פטור 'מצטער' הינו דין כללי של 'כבוד הבריות' - שהתורה ציוותה את ציוויה רק כאשר הם נעשים ב'דרכי נועם', ולא חייבה יהודי לסבול בגין מצוותיה (דוגמא לדבר, וגם בענייני חג הסוכות: בגמרא סוכה לג, א לגבי האפשרות שלולב הוא עץ כופרא שהגמרא דוחה זאת משום שלא ייתכן שהתורה ציוותה לקיים את המצווה בעץ קוצני. שהרי 'דרכיה דרכי נועם').
וראה בפירוש רבינו יהונתן כאן (מופיעה בסוף הגמרא בגמרא מהדורת ווילנא) שגם הזכיר למקרא זה של 'דרכיה דרכי נועם׳, אלא שהוא קשר זאת עם קיום המצוות - שלא יוכל ללמוד או להתפלל במצב זה כאשר הצואה לידו, ולא משום עצם העניין של חוסר הנוחות כפי שמשתמע מדברי ה'אור זרוע'.