'בצילא דמהימנותא' - התקווה והביטחון בהשי"ת
רעוא דרעווין, יום א' דסוכות שחל להיות בשבת תש"ע
נודעים דברי המדרש (תנקומס למול, כן - ויק"ל ל, ז) עה"פ (ויקלל כג, מ) "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל", "וכי ראשון הוא, והלא יום חמשה עשר הוא ואת אמרת 'ביום הראשון', אלא ראשון הוא לחשבון עונות", שאחר שנמחלו העוונות ביוה"כ ובימים שבין יוה"כ לסוכות עוסקים במצוות לבנות סוכה ולהכין ד' מינים, ולכן כשמתחיל סוכות רק אז מתחילים למנות העוונות. והנה אף שאמרו הטעם לזה שאין מונין עוונות בימים שבין יוה"כ לסוכות הוא משום שעוסקים במצוות, וממילא אין פנאי לחטוא, אכן משמע שבכל אופן אין מחשבים העוונות אם נעשו חלילה בימים אלו, וצ"ב הטעם בזה. וכבר האריכו בספרים לבאר העניין. ובתורת אמת (תלמ"ס ליל כלסון וס"ק) דקדק עוד למה רק ביום הראשון הוא ראשון לחשבון עוונות, ומשמע דבלילה ג"כ אין מונים העבירות, והלא אז כבר אין טרודים בעסק ההכנה למצוות החג, ומדוע אפוא רק ביום מתחיל החשבון.
ובביאור העניין כתב התורת אמת, ויסוד דברים נתבאר ג"כ בהרחבה בישמח ישראל (לות ק), וכן איתא עניין זה עוד בהרבה ספרים, שהנה עד סוכות לא נגמר הכפרה וממילא העבירות שנעשים עד אז אין מחשבים אותם כי מתכפרים מיד בשעתם, ורק כשמתחיל סוכות מסתיים הכפרה ואז הוא 'ראשון לחשבון עוונות'. והביאור בזה הביא בישמח ישראל מאביו אדמו"ר הזקן מאלכסנדר זי"ע עפ"י מה דאיתא במדרש שוחר טוב (מזמול כס): "מעשה היה בקיטון אחד, וכו', והיו שומרי המדינה עוברין, מצאו אכסנאי אחד ותפסוהו, אמר להם אל תכוני בן ביתו של מלך אני, כיון ששמעו כן הניחוהו, וכו', הביאוהו אל בית המלך, ואמרו בן ביתך מצאנו אמש, אמר לו המלך, בני אתה מכיר אותי, אמר לו לאו, אמר לו א"כ האיך אתה בן ביתי, אמר לו בבקשה ממך אני איני בן ביתך, אלא אדוני המלך בך אני בטחתי שאלמלא אמרתי כן היו מכין אותי, אמר להן המלך הואיל ובטח בי הניחו לו. כך אמר דוד (תסליס כס, ג) 'אלקי בך בטחתי אל אבושה', ובשביל שהבטחתי בך 'אל יעלצו אויבי לי' (שס), ולא אני בלבד אלא 'גם כל קויך לא יבשו יבשו הבוגדים ריקם' (שס, ג)".
והיינו שאף אצל השי"ת יש כדבר זה שאם האדם בוטח בו שיכפר לו על עוונותיו, השי"ת מכפר לו אף שאינו ראוי ואינו כדאי, וזהו בקשת דוד 'בך בטחתי אל אבושה', שכיוון שבטח בהשי"ת אף שאינו ראוי לכפרה לא יבוש בקיוויו ויכפר לו השי"ת ולכל שאר הבוטחים והמקווים אליו.
ובפירוש המשניות להרמב"ם (כ"ס ד, ז) כתב הטעם שאין קורין הלל בר"ה ויוה"כ, "לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו". ומפרש הישמח ישראל הכוונה במילים אלו 'מברח ומנוס אליו', שבר"ה ויוה"כ בורחים מן העוונות ועי"ז ממלטים את הגוף מן העונש, ולהיכן בורחים, לסוכה, שנסים אל השי"ת וחוסים תחת צל כנפיו שהוא הסוכה והוא דבר המורה על ביטחון, ועי"ז זוכים לכפרה וכנ"ל.
וכבר אמרנו על מאמר חז"ל בסוף יומא (פ"ק מ"ט) "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים, וכו', ואומר (ירמיה יז, יג) 'מקוה ישראל ה", מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". והיינו שדרשו לשון הפסוק 'מקוה' כמו מקווה מים המטהר. אכן בוודאי הפירוש הפשוט הוא מלשון תקווה, שבנ"י בוטחים בה' והוא תקוותם, ותמיד יש לדרש שייכות עם הפשט, והביאור בזה הוא ע"ד הנ"ל, שע"י שבנ"י מקווים אל ה' ובוטחים עליו שיטהרם מכל פשעיהם, עי"ז באמת נטהרים, ומתקיים הדרש של הפסוק 'מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל'. וכן כתב הרמב"ם (שגגות ג, י) שיום הכפורים אינו מכפר רק לשבים המאמינים בכפרתו, הרי שכל כפרת הימים הנוראים אינו אלא בצירוף האמונה והביטחון בהשי"ת.
והוא עניין 'מברח ומנוס אליו', וכדברי הישמח ישראל, שהמנוסה היא לסוכה ששם נמצאים תחת צל כנפי השי"ת שמורה על הביטחון, וא"כ כל עוד שלא נכנסו לסוכה לא נשלם הכפרה, ורק אחר שנכנסו לסוכה ושהו שם זמן מה שהגיעו להשגת הביטחון מתכפרים החטאים, ואזי ביום הראשון הוא 'ראשון לחשבון עוונות', ביום דייקא ולא בלילה, כיוון שעדיין לא שהו די זמן כדי להשיג הביטחון הראוי.
ובפייט ליום שני של סוכות (פיוט 'כי לקס מועד') אומרים "ואנכי היודע ועד כי עמי קימו מצותיה", וקאי על מצוות סוכה, ולכאורה קשה להבין וכי על סוכה צריך עדות מהשי"ת שבנ"י קיימוה, והרי ע"ז יכול כל אחד ואחד להעיד שכל רשות הרבים מלאה בסוכות והכל יושבים בתוכם.
וביאר השם משמואל (תרע"ג ד"ס כפייט) כי קיום מצוות סוכה אינו נשלם בעצם הישיבה בה, כי כמו שעל ארץ ישראל נאמר (ויקלל יס, כס) שהקיאה את יושביה אחר שעשו מעשיהם הרעים, כמו כן הסוכה יש בה קדושה כמו שאמרו חז"ל (סוכס ט.) "כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה", והסוכה מקיאה מתוכה כל אשר איננו ראוי לה. והאות על זה יכול כל אחד לראות אם מרגיש בעת הישיבה בסוכה שמחה או צער ומצוקה, ולפי זה ישפוט את מצבו אם קלטתו הסוכה או פלטתו, וע"ז נאמר 'ואנכי היודע ועד כי עמי קימו מצותיה', שאין הכוונה רק לקיום המצוה בפועל, אלא שהיה ג"כ איזה שייכות של ישראל לסוכה ולא הקיאה אותם. אבל הגויים מקיאה אותם הסוכה ולכן הם מבעטים ויוצאים מן הסוכה כדאיתא בגמרא (ע"ז ג.), שכיוון שהסוכה מקיאה אותם הם חוזרים ומבעטים בה, וזהו בעצם האות שהסוכה הקיאתם.
ולדרכינו הנ"ל יש לומר שעניין זה אם הסוכה מקיאה את האדם אינו תלוי רק כפי מצבו בקדושה, רק כפי מצבו בקיום עניינו של הסוכה עצמו והיינו בקיווי וביטחון להשי"ת, שהוא עניין הסוכה הנ"ל. שאם דבר זה הוא אצלו כיאות אין הסוכה מקיאה אותו והוא מרגיש בו שמחה ועונג, אבל אם חסר בו בעניין זה כן יחסר לו אף בעונג ושמחה ועל דבר זה נאמר 'ואנכי היודע ועד כי עמי קימו מצותיה', כי על זה כבר לא יוכל האדם להעיד, ואך האלקים ישפוט ללבב, משא"כ אצל אומות העולם שאין בנמצא אצלם כלל כל עניין הביטחון והקיווי בהשי"ת, ממילא הסוכה מקיאה אותם מתוכה כליל והם בועטים בה ויוצאים.
וזה ג"כ הביאור והטעם במנהג הרבה צדיקים שאף כשהיו מצטערים וכן כשירדו גשמים והיו פטורים מן הסוכה מ"מ נשארו בסוכה ולא יצאו הימנה, ואפילו שאין בזה שום מצוה ולא עוד אלא שנקרא הדיוט בישיבה זו (למ"ס לו"ס תללט, ז), לא הניחו ויצאו.
והטעם הוא לפי האמור לעיל, שהם היו במדרגה הנכונה שצריך להיות הן בכלליות וביותר בעניין הקיווי והבטחון, וממילא בישיבתם בסוכה הרגישו תענוג ושמחה עצומה שאין לשער, וכל בצער כאין היה בעיניהם, עד שיש לומר שלא היו פטורים כלל מן הסוכה, כי לא הצטערו בזה כלל. וזה עצמו הטעם שסוכות הוא 'זמן שמחתנו' יותר משאר הימים טובין, אף שבכולם יש מצוה לשמוח, כי הישיבה בסוכה מביאה לשמחה רבה וגדולה.
וצדיקים פירשו "וחג האסיף תקופת השנה" (שמות לד, כג), שבחג זה אוספים ואוצרים 'תקיפות' על כל השנה, ובפשטות הכוונה לתוקף ולעוז להתגבר על היצר הרע, אכן לדרכינו יש לכלו בזה גם כן את תוקף הקיווי והבטחון בהשי"ת, ובביטחון וקיווי זה זוכים ונכנסים לסוכה, וע"י שנכנסים לסוכה שבים ומקבלים תקיפות של קיווי וביטחון על כל השנה כל אחד כפי מדרגתו, כן יעזרנו השי"ת.