שמחת תורה
קיום כל הארות מועדי תשרי בכח התורה
רעוא דרעווין, שמחת תורה שחל להיות בשבת תש"ע
כ"ק אאזמו"ר זצוק"ל היה רגיל לחזור על דברי המגיד הק' מקאז'ניץ זי"ע (עבודת ישראל לסוכות עמוד ל"ט במסכת) שפירש מאמר חז"ל (תענית ז.) "גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה", ש'יום הגשמים' היינו שמיני עצרת שמבקשים בו על הגשמים, והוא גדול 'כיום שניתנה בו תורה' דהיינו חג השבועות. וביאר המגיד הק' העניין על פי מה דאיתא במדרש (תנחומא פנחס, טו) שראוי היה להיות שמיני עצרת נ' יום אחר סוכות, כמו חג השבועות שהוא נ' יום אחר חג הפסח, רק חס הקב"ה על ישראל שלא יטרחו לעלות לרגל באמצע החורף, ולכן קבעו זאת מיד אחר שבעת ימי חג הסוכות.
אכן מחמת זה לא נגרעה העבודה שצריך לתקן קודם שמיני עצרת, וכמו שקודם חג השבועות יש שבעה שבועות לתקן כל הז' מידות כל שבוע מידה אחת, כן בסוכות יש שבעה ימים לתקן כל יום מידה אחת עד שמגיעים לשמיני עצרת באותה מדרגה כמו בשבועות, וזהו 'גדול יום הגשמים' דהיינו שמיני עצרת, שכהכנה אליו יש לתקן את הז' מידות, 'כיום שניתנה בו תורה', דהיינו שבועות.
והוסיף כ"ק אאזמו"ר זצוק"ל לבאר השייכות של שמע"צ לשבועות, ע"פ דברי הרה"ק מברדיטשוב זי"ע שכתב (קדושת לוי לשבועות ד"ה כללתי): "נשאלתי במדינת ליטא מפני מה נקרא חג השבועות בשם 'עצרת', והלא לא נזכר בתורה שם עצרת רק בשמיני עצרת", ומיישב הרה"ק מברדיטשוב בתלתא אנפין, והטעם על דרך פשט הוא ע"ד הפשט כי "בכל החגים יש בהם שני מיני עבדות להבורא ב"ה, הא' הוא בעשיית המצוה השייך לחג פלוני, בפסח אכילת מצה, ודומיהן, והב' הוא איסור עשיית מלאכה. ובחג שבועות אינו כן רק מצוה אחת דהיינו שאנו נעצרין מעשיית המלאכה ועל זה נקרא בשם 'עצרת'".
וי"ל שזהו הטעם למה ששמיני עצרת נקרא כן, כי גם בו אין מצווה מיוחדת, כמו בחג הסוכות שיש בו מצוות סוכה ולולב, אבל בשמיני עצרת יש רק את מצוות העצירה ממלאכה, ולכן נקרא 'עצרת' על שם זה.
ואמר אאזמו"ר זצוק"ל לבאר עומק הטעם מה שבאמת בימים אלו של שמע"צ ושבועות אין מצוות מיוחדות להם, כי בשבועות ובשמע"צ שניהם יש להם שייכות עם התורה, כי שבועות הוא זמן מתן תורתנו ושמיני עצרת הוא יום שמחת תורה, והתורה הרי היא כוללת את כל המצוות, וממילא בימים אלו שהם שייכים לתורה אין צריך בהם למצוות מיוחדות. ועד"ז כתב בתפארת שלמה לשבועות (מגילת רות ל"ט יסוד) שמהאי טעמא אין בשבועות מצוה מיוחדת, כיוון שבו ניתנה תורה והוי כאילו קיימו את כל המצוות שבתורה מכח הקבלה, יעו"ש. והיינו טעמא דשבועות היינו טעמא דשמיני עצרת, וזהו 'גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה', כי גם בו יש שמחת תורה וממילא נכללים בו כל המצוות כבשבועות.
אבל הא גופא אינו מובן מה באמת השייכות של שמע"צ לתורה, ומדוע נקבע יום גמר התורה השמחה לגמרה של תורה לבו ביום, ובשלמא שבועות הוא זמן מתן תורתנו, אבל מה עניין שמיני עצרת לתורה.
ולבאר העניין נקדים מה דאיתא במדרש הובא ברש"י עה"פ (במדבר כט, לה־לו) "ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו, והקרבתם עלה אשה
ריח ניחח לה' פר אחד" וגו', "שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות, וכשבאין ללכת, אמר להם המקום, בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם, 'פר אחד איל אחד', אלו כנגד ישראל, התעכבו לי מעט עוד, ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד, משל למלך שעשה סעודה וכו' כדאיתא במסכת סוכה (נב:) ". ותורף הדברים, שכאשר מסתיים חג הסוכות מתעכבים עוד יום אחד שהוא שמיני עצרת לשהות עוד אצל השי"ת, מחמת קושי הפרידה.
והוא לכאורה פליאה גדולה מה יועיל לזה שקשה עליו יתברך פרידתנו דבר זה שנתעכב עמו יום אחד, הלא אחר שיתעכבו יום אחד שוב יעלה ויבוא צער וקושי הפרידה, ומה יתן לך ומה יוסיף לך עוד יום אחד.
ועל כרחך צ"ל דביום זה, כיון שזוכים למדרגה גבוהה כ"כ כמו שהביא בישמח ישראל כמה פעמים את לשון הזוה"ק (ג, לג.) "ליומא אחרא (היינו יום שמיני עצרת) זמינין לאשתעשעא במלכא, לנטלא מיניה ברכאן לכל שתא, ובההוא חדוותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו. ומאן דיתיב עם מלכא, ונטל ליה בלחודיה, כל מה דבעי שאיל ויהיב ליה". וממילא בכח זה זוכים שאף כאשר ילכו איש איש לדרכו לא יתפרדו זה מזה אלא יישארו דבקים בקשר אמיץ וחזק. וזהו עניין 'עכבו עלי יום אחד', כי עי"ז באמת אין פרידה.
והנה דבר זה אי אפשר רק ע"י התורה, כי אחר שעבר ראש השנה ויוה"כ וסוכות הרי לא נשאר כלום מהמצוות ואם עכשיו יבוא מאן דהו ויתקע בשופר ויקיים ה' עינויים וישב בסוכה וייטול ד' מינים לא עשה ולא כלום, אבל אם לומד עתה הלכות תקיעת שופר והלכות יוה"כ וסוכה וד' מינים הרי הוא ממשיך בזה את אור אותן המצוות, ונמצא שבתורה יש תמיד את כח הימים הנוראים והגדולים שעברו עלינו לטובה, וממילא ע"י התורה תמיד נשארים לישב עם מלכא ואין נפרדים ממנו כלל, וזהו מה דאיתא בישמח ישראל (רות לז) ש"שמיני עצרת היא הקשר והכולל [בלשון אשכנז איז דער שלוס] מהחג הקדוש, וכענין מעשה אורג שעושים בשפת הבגד שפה
כפולה שלא יקרע, כמו כן היא בחינת שמיני עצרת", שיום זה הוא נוצר ומשאיר ומקיים כל העבודות של כל הימים נוראים ר"ה יוה"כ וסוכות, והוא ע"י כח התורה שמתגלה היום שבכח התורה אין נפרדים והקשר נשאר אמיץ וחזק גם כשירבו הימים וילכו כ"א לדרכו.
וכתיב בפרשה (לג, כה) "ברזל ונחשת מנעלך וכימיך דבאך", ופירש רש"י שהגבול של ארץ ישראל נעול כמנעול ברזל ונחושת ואי אפשר לפתחו ולחדור בעדו, ועל 'וכימיך דבאך' פירש: "וכימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים ומתמוטטים".
ולעניינינו אפשר לומר ע"ד זה, 'ברזל ונחשת מנעלך', היינו שאם הנעילה של כל הימים הנוראים הוא כדבעיא בחוזק ובאומץ כברזל ונחושת, אזי 'וכימיך דבאך', כי בכל שנה נעשים כעין בריה חדשה כמו שדרשו חז"ל (שוקל טוב, קנ) מהפסוק (תהלים קב, יט) "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י-ה", "אלו הדורות שהן כמתים במעשיהם ובאין ומתפללין לפניך בראש השנה וביום הכפורים ואתה בורא אותן בריה חדשה, ומה להם לעשות ליקח הדס ולולב ולהלל אותך שנאמר 'ועם נברא יהלל י-ה".
ונמצא שבימים הנוראים ובימי חג הסוכות נעשים כבריה חדשה, והם בבחינת ימי הנעורים, וע"י שנועלים הימים במנעול ברזל ונחושת אזי גם בכל השנה יזכו שיהיו ש'כימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך'.
ועיקר הדרך בזה הוא ע"י לימוד התורה כנ"ל, שיקבל על עצמו כל אחד לפי מדרגתו שתהיה לו איזו עליה בלימוד התורה, וללמוד על מנת לעשות ולקיים, ואז יתקיים אצלו 'ברזל ונחשת מנעלך וכימיך דבאך', ועתה הוא עת נעילת שער ונשתדל להמשיך עתה שמחת התורה גם למשך הלילה, ונזכה לברכה זו של 'ברזל ונחשת מנעלך וכימיך דבאך', אמן.