Skip to content
משיב נפש

בצילו חמדתי

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

תאמין שה' אוהב אותך

כשהשם יתברך מגלה את אהבתו לישראל, מתעוררת מכנגד אהבת ישראל אליו, כמובא בזוה"ק (שמות ה:) 'אִלְמָלֵי הֲווֹ יָדְעִין בְּנֵי נָשָׁא רְחִימוּתָא דְּרָחִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֲווֹ שָׁאֲגִין כִּכְפִירַיָּא לְמִרְדַּף אֲבַתְרֵיהּ'. כלומר, אם היו ישראל יודעים את אהבת השי"ת לישראל, הן לכלל ישראל והן לכל אחד בפרטיות, והשי"ת היה מאיר בליבם איזו הרגשה מאהבה נעלמת זו - מיד היו שואגים כאריות לרדוף אחריו, כל היום היו שואגים בנהימה איך יוכלו להתקרב אליו יתברך.

כי באמת אהבת השי"ת לישראל היא אהבה שאין לנו בה שום השגה והרגשה, ובדרך הטבע אין לגוף הגשמי את הכלים להרגיש משהו מאהבת ה', אלא שברחמי השי"ת הוא מאיר לאדם איזו הרגשה באהבה שהוא אוהב את ישראל, ועל אחת כמה וכמה אם הוא מאיר לו הרגשה איך הוא אוהב אותו בפרטיות, ובאותה שעה נדלק לבו מיד בשלהבת אש האהבה, בהשתוקקות וגעגועים שאין להם שיעור וגבול. וכמו שראינו אצל הצדיקים עובדי ה' שמרוב השגתם באהבת ה' לישראל - היה לבם בוער בשלהבת הכיסופים והאהבה להשי"ת למעלה מטעם ודעת.

וכך הוא בכל עת שהאדם שם אל לבו את אהבת ה', להאמין שעליו קרא השי"ת ואמר 'אהבתי אתכם', עליו תקנו חז"ל לומר 'הבוחר בעמו ישראל באהבה', בוודאי יתעוררו בו רגשי אהבה וכיסופים להשי"ת בלי שיעור וגבול. ועל כן כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב) שהדרך לקיים מצות 'ואהבת את ה' אלקיך' – לאהוב את השם יתברך, הוא על ידי שיסתכל בגדולת ה' וברוממותו, כי כשמסתכל בגדולת השי"ת אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ובכל זאת בחר לצמצם את שכינתו על ישראל עם קדוש, ובחר בהם באהבה שאין לה שום הסבר וביאור, הרי תבער בו אהבת ה' ביתר שאת וביתר עוז, 'אזא גרויסער גאט האט בוחר געווען אין אונז – עם ישראל, ס'איז דאך א חסד שאין לשער'... ['אלו-ה גדול שכזה בחר בנו עם ישראל, הרי הוא חסד שאין לשער'...]

סודו של התפוח בעצי היער

ואכן בחג הסוכות שהשי"ת פורש עלינו את שבעת ענני הכבוד לגלות עלינו את אהבתו אנו משיבים לעומתו בברית האהבה, וקוראים עליו בהשתוקקות 'כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי' (שיר השירים ב, ג), כלומר, כאדם ההולך ביער, מוקף אילנות סרק שאינם עושים פרי ולא ריח, עד שהוא רואה את עץ התפוח נושא פירות מלאים טעם וריח ונפשו חומדת אותו באהבה, כך בחרו אבותינו בהשי"ת...

את עומק הענין דרשו חז"ל על קבלת עול מלכות שמים, שבין כל אלהי האומות ואליליהם הדומים לעצי הסרק – שתול ועומד עץ התפוח. עצי היער הם רבים ועבותים מאד, חסונים כאלונים וצילם מסוכך כראוי מחום השמש, אבל כנסת ישראל בחרו להתדבק דוקא בעץ התפוח, חמדו את צילו הדל ופריו מתוק לחיכם. ואכן בזוהר הק' (אמור קג.) דרשו פסוק זה על צל הסוכה, שאנו מסתלקים מדירת הקבע – מעולם שנראה איתן וחזק עד שנדמה כאילו הוא צל העתיד להתקיים כך לעולמי עד, והולכים אחר צל סוכה – ענפים דלים שנדמה שאין להם קיום אלא לזמן קצר.

ועומק הענין מבואר בדברי האריז"ל (ספר הליקוטים ויצא ועוד), שאילני הסרק הם בבחינת החלק הרע של העולם, כי עולם העשיה בו אנו עומדים הוא רובו ככולו מלא רע, מלא בקליפות ומזיקי עלמא, בתאוות העולם הזה ובטינופו, וכאן נדמה שכוחות הרע חסונים ועבותים כעצי היער, ועל כן אומות העולם האחוזים בעלמא דפירודא בחרו בהם לחלקם. אבל לעתיד לבוא, על ידי שאנו כופים כעת את יצרנו ואין אנו נכנעים ללכת אחריהם ולהיאחז בהם – יתקיים מאמר הכתוב 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, והיה ה' למלך על כל הארץ', העולם הזה יתעלה ו'ירום ונשא וגבה מאד' (ישעיה נב, יג), ועצים אלו והנאחזים בהם יהיו כולם לדראון ולחרפת רעב.

נמצא שהנאחזים בעצי היער יש להם אחיזה ומחסה בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא יאבדו לגמרי את אחיזתם, ולעומת זאת בצד הקדושה הוא להיפך ממש, שבעולם הזה נדמה לפעמים שאנו מוותרים על דבר שיש לו קיום ואחיזה, כל התגברות נדמית כאילו אנו דוחים בידיים הנאה ממשית, בשעת נסיון מסתיר השי"ת מהאדם את העולם הנצחי ונדמה כאילו הוא עוזב צל חזק שיש לו מחסה ומרגוע לנפש והולך לחסות בצל שאינו קבוע ועומד, וכך כל אחיזה בעץ החיים צריכה מלחמות בלי הפסק בלי מנוחה. אבל באמת כל זה אינו אלא דמיון שהשי"ת מצייר לעינינו בעולם הזה בפלאי נפלאות הבריאה, כאילו יש ממשות לדמיון של העולם הזה, כאילו יש הנאה של ממש בעולם הזה, כשהאדם מנותק ונפרד מהשי"ת. אך לעתיד לבוא נראה כמה חלושים אילנות אלו כקנה רצוץ, ודווקא אותו עץ תפוח שנדמה כאילו צילו דל וקלוש – הרי הוא הוא הצל החזק והנעים מכל, צל שיש בו מנוחה בעולם הזה, בעולם הבא, ולעתיד לבוא.

לשאוב ולטעום מהנועם העליון

כי באמת גם כשהאדם מתקרב אל הקדושה וזוכה לטעום את מתיקות נועם ה' - זוכה לזיו השכינה, זוכה להרגיש את חי החיים, זוכה להרגיש את בוראו, להרגיש את התורה הק', לטעום נועם ה' מתוך התורה - בכל זאת אין מתיקות זו שהוא טועם עתה אלא בבואה דבבואה לנועם שהוא עתיד לטעום בו לעתיד לבוא, והאחיזה בצל שאנו תופסים עכשיו הוא כאין ואפס מול הצל שיהיה לנו לעתיד לבוא. וכמו שדרשו חז

More in this printout

View the whole printout