ערב שמחת תורה נכנסו הבחורים מפולין בשברון לב ובכו: "איננו יודעים מה גורל ההורים והאחים", כששמע כך הרב'ה, התרומם ממושבו, עיניו זהרו באור יקרות. הוא אמר בהתרגשות: "הנה מגיע הרגע..."

תיאוריו המרטיטים של מרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך שליט"א, אודות השקידה והשמחה בתורה, בלונדון המופצצת

מוצאי יום קדוש תש"א. כבר אחר חצות ליל, משה שטרנבוך סיים סוף סוף את סדר תפילותיו ולימודיו, ואת היתד שקבע אחר היום הקדוש במסכת סוכה, ומבקש לפנות לביתו לשבור את צומו. רחובות העיר ריקים. לונדון שרויה בשעה הזו תחת עוצר כבד, ועלטת האפלה משחירה את שדרותיה. אבל הֵדֵי ההפגזות שתקפו בעיקר בלילות, דממו. חלק מהבחורים חששו לחזור בשעה כזו לבתיהם.

נס במוצאי יום כיפור

וכך מתאר מרן שליט"א את אשר אירע עמו באותו מוצאי יום הכיפורים, לעת חצות הליל: "עדיין לא טעמתי דבר אחר הצום. בישיבה כבר לא היה מה לטעום, והייתי חייב ללכת לבית אמא לטעום משהו לאחר התענית. פניתי להיוועץ במורי ורבי רבי משה שניידר זצ"ל אם ראוי לצאת לבית אמא בזמן כזה, כשקיים חשש שמא ימשכו ההפגזות. חששתי גם מהעוצר שאסר על האזרחים לצאת לרחוב. הרב'ה השיב לי שהדבר תלוי בי, ואוכל לצאת אם רצוני בכך. יצאתי לדרך, וכעבור כמה רחובות שמעתי מעליי ממש את שריקת ההפגז שחצה במעופו את האוויר. הפלתי את עצמי מיד אל הקרקע, ופתאום הזדעזע הרחוב כאשר הפגז פגע במעופו בבניין מגורים. הבניין התרסק, ולהבות התלקחו מכל קומותיו. כעבור שניות ספורות, בעודי שוכב על הקרקע, הגיעו כוחות משטרה. אחד מהם הבחין בי מוטל על הקרקע, וגער בי קשות על שהעזתי לצאת בשעה כזו, למרות העוצר והסכנות. אבל הוא היה עסוק מדיי בפעילות סביב הבניין הקורס, והניח לי לרוץ לדרכי, לבית אמא. כאשר התקרבתי לסמטת מנור ראאד, ראיתי מרחוק בניין מתלקח מרסיסי פגז. התקרבתי במרוצה, וראיתי לחרדתי העצומה שהבניין המתלקח הוא הבית שלנו במנור ראאד 121. נחרדתי, וזינקתי לעבר הבית. בקומה העליונה החלה כבר האש להיתפס, ושיערתי שבני הבית הישנים בקומה התחתונה אינם מרגישים באש המתלקחת. פרצתי פנימה, וצעקתי לעבר הישנים שיקומו ויימלטו מהבניין המתלקח. בסופו של דבר ניצלו כולם בדרך נס ממש. ומאז ועד היום - בכל שנה ושנה במוצאי יום כיפור, בסעודה שבמוצאי הצום אני רגיל לכוון גם לסעודת הודיה להשם יתברך על הנס הגדול שאירע למשפחתי במוצאי יום כיפור תש"א".

למרות הכל

המשך תיאורו של מרן שליט"א: "למרות החרדה מחץ יעוף יומם ומחללי ההפגזות, הפחד הגדול ורתיחת הלב היו מופנים לשמועות המחרידות שחלחלו ופלשו ללונדון מאירופה הכבושה. לא היה לנו שום וודאות שהנאצים לא יפלשו בוקר אחד לרחובות לונדון עם סרדיוטי הגסטפו ותאי הגזים שלהם. הגיעו גם שמועות מחרידות. חלק גדול מהבחורים, שהיו בעצמם פליטים מעמק הבכא, מפולין הדוויה, היו שרויים בשברון לב נורא. איש מהבחורים הללו לא ידע עם הוריו בחיים. ולמרות הכל - סדרי הישיבה המשיכו כסדרן. היינו מנותקים מרעשי המלחמה. וכאילו אין מלחמה בחוץ. הרב שניידר עמד על גבנו, כמו גנרל בחזית הקרב - הישיבה מבחינתו הייתה חזית הקרב המכריע - ועודד והמריץ את תלמידיו המפוחדים להפקיר את החרדות, ולהשליך אותן בעזות דקדושה מחוץ לחומות בית המדרש. למקד את כל החושים והמחשבות המתרוצצות - בעסק התורה בלבד. ובשעה שהעולם גועש ורועש, הנאצים פולשים לצרפת, לארצות אפריקה והבלקן, ועל לונדון ניתכות הפצצות כבדות, בישיבת תורת אמת למדו כרגיל, בלי להתפעל מרוחות המלחמה".

לפני ה' אלוקיכם

"עודני זוכר", מספר מרן שליט"א, "אותו חג סוכות, בלב לבה של המלחמה. כבר אינני זוכר את השנה, אבל זה היה כבר בתקופה שהבחורים שהגיעו מפולין ידעו על המתחולל בפולין והונגריה, ועדיין לא ידעו היכן נמצאים הוריהם ואחיותיהם. ערב שמחת תורה נכנסו הבחורים הפליטים מעיירות פולין בשברון לב למעונו של הרב'ה. "שמחת תורה בפתח", הם בוכים, "ולבנו חלל. אין דרך שנעורר שמחה בליבנו במצב כזה, כשאיננו יודעים מה גורל ההורים והאחים. כששמע כך הרב'ה, התרומם ממושבו, עיניו זהרו באור יקרות. הוא אימץ אותם אל לבו, ואמר בהתרגשות: "הנה מגיע הרגע של "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם!" והרי זה רגע גדול בחיי כולנו, קינדרלאך! היטלר ימח שמו יכול אולי לקחת מאיתנו את חיי עולם הזה, אבל אינו יכול לקחת מאתנו את ה"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם!" את ההידור של "לפני ה' אלוקיכם!" כשאין רואים בעולם שום סיבה לשמוח מלבד ה"לפני ה' אלוקיכם!" וגם כי נלך בגיא צלמות - גם אם נהיה ברגע האחרון ממש בתוך כבשן האש - עדיין נשמח על היותינו יהודים, ובשום פנים לא ניתן לרשע ימ"ש לגזול מאיתנו את שמחת החג". והוא החל לרקוד בחיות עצומה. פניו זהרו ועיניו יקדו, והוא נראה בשעות ההן כמלאך ממרום. הוא סחף אתו את תלמידיו אל סוג של "ושמחתם" שהוא מעבר לכוחות הרצון ומגבלות הגוף".

שמחת תורה תשפ"ד

80 שנה אחר אותו 'שמחת תורה' והריקוד הנשגב ב'שניידרס ישיבה' שאתו כבש רבי משה שניידר את היגון והחרדה ממר-המוות - בערב שמחת תורה תשפ"ד ימים ספורים לפני מתקפת הטרור הנוראה בעוטף עזה, ניצב רבי משה מול גדולי הדור שעלו להקביל את פניו, וחזר כמה וכמה פעמים בהתרגשות גדולה על השיחה ההיא של רבי משה שניידר רבו, ועל אותו ריקוד מופלא שפרץ בלונדון של תש"ב את מעגלי היגון והשבר... ואז עצם את עיניו, ואמר בחרדת קודש: "...עומדת להגיע תקופה קשה ומרה... עֶס קוּמט אָן אַשְׁוֶוערֶע בִּיטֶרֶע תקופה... יעזור השם יתברך שנינצל, ונוכל להחזיק מעמד, ולשמוח בשוב ה' שבות עמו, ושמחה וששון ישיגו..." אחר כך, בליל שמחת בית השואבה של תשפ"ד, באוזני כל תלמידי ישיבתו, חזר בדבקות גדולה פעם אחר פעם על סיפור המעשה, ושָׁב ואיחל לציבור הקדוש שיקבל משמים גם השנה את הכוח לרקוד ולשמוח - - למחרת, כאשר כלל ישראל והעולם כולו הוכה בהלם על - הבין הציבור למפרע את המעמד הנורא. וכשסופר לו לרבי משה עצמו על הטבח, אמר בשברון לב: "כבר זמן רב אני מתריע שהולך לבא משהו נורא על בית ישראל, ואוי לי שלא עלה בידי לעורר את בית ישראל".

מטבע תפילה

ממשיך מרן ומספר: "באותה תקופה של מלחמת העולם השניה, תיקן רבי משה שניידר לומר בישיבה מדי בוקר לאחר תפילת שחרית תפילת "אבינו מלכנו". הרב'ה עצמו היה שואג יום יום, ארבע וחצי שנות אימה, את ה"אבינו מלכנו" מול ארון הקודש הפתוח בבכיות עצומות ודמעות שליש. וכשהיה מגיע ל"בטל מעלינו כל גזירות קשות", היה עומד על סף עילפון. לאחר השואה, וכשכוח הציונות גבר בארץ הקודש, והעבירו על הדת רבים מעולי תימן וטהרן ועוד, ראה בכך מורי ורבי כהמטת שואה על הנשמות - החמורה מהשואה על הגופים, וביקש להמשיך בתפילת "אבינו מלכנו", עד שהעירו לו שלהמשיך ולומר את ה"אבינו מלכנו" בדרך של קביעות הוא כמשנה ממטבע התפילה שקבעו רבותינו. הוא שיגר את שאלתו לשני גדולי ארץ הקודש ה'חזון איש' והרב מבריסק, ושניהם הורו שאין ראוי להמשיך ב"אבינו מלכנו". וקיבל את דעתם".

בחרפת רעב

"בימים ההם הייתה הישיבה שרויה בחרפת רעב. תקופת המלחמה הייתה קשה גם לבעלי הבתים המבוססים של לונדון, על אחת כמה לישיבה המבוססת על פליטים חסרי כל. ברוב הימים לא היה במטבח הישיבה לחם. כפשוטו. הרב'ה היה מתבזה כל יום. נכנס מדי בוקר לחנויות, לירקנים, בעלי מאפיות, מתחנן בדמעות שליש על נפש ילדיו, עמלי תורה החובקים אשפתות. מתחנן להקפה, לשאריות, ללחם מיום אתמול. באחד הימים השיג הרב'ה הבטחה מבעל מאפיה בלונדון, שכל הלחם שנשאר במאפיה בשעת סגירה יועבר למחרת לישיבה. ולמרות שבכך יהיה תפריט הישיבה מורכב משאריות היום הקודם, הסכים לכך הרב'ה על כורחו. המאפייה הטילה על הנהלת הישיבה את האחריות להעביר מדי בוקר את הלחמים הישנים לישיבה".

עשירות מופלגה

בניגוד למה שניתן היה לחשוב, ההבטחה האומללה הזו שרבי משה מספר עליה בהתפעלות, הייתה מרגעי ההתייצבות של הישיבה. והיא יצרה סוג של וודאות בתוך האנדרלמוסיה. מתאר מרן שליט"א: "...בחור היה בישיבה, משה רייכמן, שקיבל על עצמו לבצע מדי בוקר את התפקיד הקשה והמבוזה. הוא היה משכים בשעה 5 לפנות בוקר, ונודד מהישיבה אל המאפייה הלוך-וחזור, נושא על כתפיו את הלחמים הישנים. כיוון שספסלי הישיבה התרבו, ומספר התלמידים בישיבה התקרב למאה בחורים, נאלץ משה רייכמן ללכת למאפייה כמה פעמים הלוך וחזור לפני זריחה, לשאת על כתפיו לחמים ישנים. משה רייכמן היה מהמיוחדים ובעלי הנפש בישיבה. ובעוד בחורים אחרים השתמטו מהמטלה המבישה, ראה זאת רייכמן כמעשה של כבוד. הרב'ה התרגש ממסירותו היומיומית לטרוח בשעה כזו ולהתבזות כך, ואמר לו בהתפעלות: "עליך אמרו רבותינו "למה נקרא שמו יחזקאל בן בוזי על שם שביזה עצמו על דברי תורה". היום אתה אולי מבוזה, אבל יום יבוא ותהיה עשיר גדול ומכובד, ואנשים רבים יתבזו לבוא לפתחך לבקש את עזרתך". דברי הרב'ה התקיימו במלואם, וברבות הימים הפך הנער משה רייכמן מטורונטו בקנדה לאחד מעשירי תבל". ('במעונות אריות')