מבית מרזח ואורוות סוסים ועד לגאולת עולם - מסע היסטורי מרגש בעקבות ישיבתו של ה"חפץ חיים", החל מימי הזוהר המופלאים, דרך חורבן כואב ועד לתקומה מפוארת

הבניין שהתגעגע לתלמידיו • סיפורה המפעים של ישיבת ראדין

הדי היריות והפיצוצים של מלחמת העולם הראשונה פינו את מקומם לשקט מפחיד. המלחמה שקטה. בני ישיבת ראדין עשו את דרכם חזרה אל הישיבה לאחר שנות גלות ארוכות ומפרכות. ממרחק של קילומטרים הם יכלו להבחין שוב בבניין הענק של הישיבה, מתנשא על הגבעה הקטנה. חלונותיו הרחבים וגגו המבריק נראים מחייכים לעומתם ומשיבים להם שלום, וכפי שמתאר זאת תלמיד הישיבה בתקופה שלאחר מכן, הרב דוד זריצקי ז"ל: "בנין הישיבה התגעגע לבני הישיבה, כשם שהם התגעגעו אליו".

אולם המפגש מקרוב היה מאכזב ומדכא ביותר. התברר שבזמן שהותם של בני הישיבה בגלות, הפך ההיכל הקדוש לאורוות סוסים של הגרמנים, חדרי השיעורים הפכו למחסני מספוא, והאולמות למצבורי נשק ותחמושת. הכל היה הרוס, נטוש ועזוב. צריך היה להקים מעפר ולכונן מחדש את היכל התורה.

כדי להבין את גודל השבר, ועוד יותר מכך – את עוצמת התקומה, עלינו לחזור לאחור במנהרת הזמן, עד לפני כ-158 שנים.

ישיבה בקצה העולם

הסיפור מתחיל בראש ישיבה צעיר בן שלושים, בעל עיניים יוקדות וטהורות, קסקט אפור וזקן שחור. הוא יוצא מהעיירה וואסילישאק שברוסיה ומגיע לעיירה נידחת שאיש כמעט אינו מכיר, רחוקה מקיטור הרכבות ומאבק הדרכים – ראדין. היה זה מרן ה"חפץ חיים" זיע"א, שהקים את הישיבה בעשר אצבעותיו.

שנים רבות לאחר מכן העלה מרן זיע"א את זיכרונותיו על הכתב במילים מרטיטות: "הִנֵּה אָנֹכִי אוֹדִיעַ לְעֵין כָּל עִנְיַן יְשִׁיבָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה...".

באותו מכתב, מספר מרן זיע"א שבשנת תרכ"ט התעורר בו רצון טהור לקבץ בחורים ואברכים ללימוד תורה בעיירה. הוא החל למסור שיעורי גפ"ת לבחורים גדולים ומופלגים בתורה בראדין, וכינה את המוסד בכינוי הצנוע "קיבוץ".

מרן זיע"א מדגיש, שלמרות העיסוקים שלו באותן השנים לזכות את כלל ישראל בספריו העצומים: "מִכָּל מָקוֹם לֹא הֶעֱלַמְתִּי עֵינַי מִן הַיְשִׁיבָה, לְהַחְזִיקָהּ וּלְהַרְבּוֹתָהּ וּלְהַשְׁגִּיחַ בְּכָל עִנְיָנִים שֶׁהִיא צְרִיכָה".

בשנת תרמ"ב, 13 שנים לאחר ייסוד הישיבה, מנה ה"קיבוץ" 20 תלמידים. הצפיפות היתה רבה, והמשאבים דלים עד כאב. באחד הימים דפק בחור על דלת הישיבה, אך מכיון שהגיע באמצע הקיץ נאלץ מרן זיע"א להשיבו ריקם, דבר שגרם לו צער עצום. עם זאת, הוא לא הניח לו ללכת בידיים ריקות, אלא נתן לו חמישה זהובים להוצאות הדרך וצייד אותו במכתב המלצה לעיירה הסמוכה וואראנאווע, בה שהו באותה עת מעט בחורי ישיבה, כדי שיסדרו לו שם ארוחות.

שלוש שנים לאחר מכן, מספר מרן זיע"א, גדל ה"קיבוץ" והגיע ל-25 בחורים בערך.

מרן זיע"א והישיבה; כרחם אב על בנים

"יותר מאשר לכל... דאג מרן זיע"א תמיד לתלמידי ישיבתו. אהבתו ומסירותו למענם לא ידעו כל גבולות. התלמידים נחשבו בעיניו כחלק ממשפחתו. למען הישיבה לא היה דבר קשה לפניו לעשותו, בשלג ובקור, בגשמים ובסופות, היה הולך ונוסע על מנת להבטיח את קיומה והצלחתה. הוא נצר את הישיבה כבבת עינו" (החפץ חיים ופעלו, עמוד קפה).

הדרך מהשוק של ראדין לעבר הישיבה, היתה במורד ההר. לא פעם נצפה מרן זיע"א בימים של חורף כשהוא מתקן את הדרכים, כדי שבני הישיבה לא יחליקו במורד ההר.

באותן שנים לא כיהן החפץ חיים כראש ישיבה במובן המקובל של מסירת שיעורים יומיים או כלליים, וסדר לימודו היה מוקדש לחיבור ספריו הגדולים, אך הוא נטל על כתפיו את העול של הישיבה. מרן זיע"א היה נודד בכל רחבי אירופה לצורך קיומה, ובמשך עשרות שנים מסר את נפשו כדי להחזיק את מבצר התורה בראדין.

להיכן נעלם הכהן גדול?

באחד ממסעותיו הגיע מרן זיע"א לעיר לודז' לצורך מגבית לישיבה. יהדות לודז' ידעה לחלוק כבוד כראוי לגדול הדור. היתה זו עבורו מסירות נפש עצומה לקבל את כל הכבוד העצום שרחשו לו, אך הוא קיבל זאת באהבה למען בני הישיבה הקדושה.

המגבית הסתיימה בשעת לילה מאוחרת. למחרת בבוקר באו בני לודז' להיפרד ממרן זיע"א בברכת צאתכם לשלום. מה רבה היתה התמיהה כשלא מצאוהו במקום אכסנייתו. לאחר שחיפשוהו לשוא בכל מבואות העיר, התברר ש"דודי חמק עבר" בעוד לילה מן העיר וחזר לראדין.

למקורביו הסביר מרן זיע"א את פשר הדברים בטוב טעם: כשלעצמי איני יכול לסבול את הכבוד שחולקים לי. אך למען בני הישיבה אני מוכן להקריב. אבל מיד לאחר המגבית המוצלחת, לא ראיתי שום טעם להמשיך לסבול.

זיקוקין דנורא מפי כהן גדול

במקביל, היה מרן זיע"א מוסר שיחות מוסר בפני התלמידים. בשנים הראשונות התקיימו השיחות ארבע פעמים בשבוע: בימים שני וחמישי, בשבת אחרי סעודת הבוקר, ואחרי סעודה שלישית. השיחות היו חמות ומרוממות, יוצאות מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, והן עיצבו את הקומה הרוחנית של בני הישיבה.

כדרכו של מרן זיע"א נעשה הכל בהצנע. לימים היה מספר בנו ר' אריה לייב את סדר לימודו הרצוף עם אביו: הלימוד היה ללא הפסקה, מלבד בימים שני וחמישי סמוך לשעת מעריב, אז הניח אותי אבא להמשיך לעיין במה שעסקנו. מעולם לא סיפר לי אבא להיכן הוא הולך בזמן זה. אך ידעתי שהוא עולה לעליית עזרת הנשים לדבר עם ה"פרושים" (כך כונו בני הישיבה) בשיחה של יראת שמים.

היכל השינה

בשנותיה הראשונות של הישיבה, שכנה הישיבה בבית המדרש של העיירה. בני הישיבה שהתמידו בלימודם עד שעות הלילה המאוחרות, זכו לביקורו הקבוע של מרן זיע"א, שהיה מבקש מהם: "טייערע קינדערלעך, גייט שלאפן (ילדים יקרים לכו לישון)", כשהוא מטפס בעצמו על הספסלים ומקטין את אור מנורות הנפט, כדי שבני הישיבה ישמרו על כוחות גופם ויוכלו להוסיף והתעלות במעלות התורה והיראה.

לאחר כיבוי האורות, הניחו התלמידים את גופם בשכיבה על הספסלים כדי לנוח מעמל יומם, מתוקה שנת העובד.

וכאשר הרקיע השחור של ראדין החל להיצבע בגווני השחר, ובעלי הבתים החלו להגיע לבית המדרש, הופתעו לפגוש בחצר את מרן זיע"א, אשר פנה לכל אחד מהם בפנים רחומות וביקש ממנו להיות מתון בהילוכו, כדי שלא לעורר את התלמידים הטהורים משנתם הקצרה.

מרן זיע"א גם ביקש ממעוררי השחר לקבוע את סדר לימודם ותפילתם בחדר הסמוך לבית המדרש, כדי שלומדי התורה יוכלו להישאר בבית המדרש ולצבור כוח ליום מחר.

צנצנת החלב לפנות בוקר

המגיד משניפישוק, רבי לייזר איידל זצ"ל, היה מתאר שנים רבות את הלילה הראשון שלו בראדין:

בחור צעיר הייתי כשחפצתי לקיים בגופי "הוי גולה למקום תורה". כשהגעתי לראדין, הלילה כבר ירד על העיירה החשוכה. נכנסתי לבית המדרש ושקעתי בתרדמה על אחד הספסלים הרחבים. בשעה ארבע לפנות בוקר הרגשתי שמיכה מונחת בעדינות על גופי. פקחתי את עיני וראיתי יהודי טוב מתושבי העיירה, בידו אחת צנצנת חלב חם, ובידו השניה כרית מרופדת. היהודי הטוב דחק בי לחמם את גופי בחלב החם שחדר לעצמותי, ולהניח את הכר למראשותי.

רק לאור בוקר הבנתי שהזקן הצדיק הוא ראש הישיבה, מרן החפץ חיים זיע"א.

המהפכה של החתן הצעיר

במשך 17 שנים התנהלה הישיבה במתכונת זו, עד לשנת תרמ"ו. באותה שנה חל המפנה ההיסטורי. מרן זיע"א השיא את בתו לעילוי צעיר שלמד בישיבה – הגאון רבי הירש לוינסון זצ"ל, שהיה גאון בתורה וצדיק במעשים. רבי הירש הפך לעוזרו העיקרי של חמיו ונשא בעול הישיבה הן ברוח והן בחומר.

השניים עמלו יחד באהבה כדי להחזיק ולהגדיל את הישיבה, ואף נסעו יחד לביקורים אצל נדיבי עם לצורך גיוס תרומות, כפי שכתב מרן זיע"א במכתבו: "וְכַאֲשֶׁר בָּא לְבֵיתִי נִתְחַזֵּק בָּרוּךְ הַשֵּׁם עוֹד הַיְשִׁיבָה בְּיוֹתֵר, שֶׁשְּׁנֵינוּ עָמַלְנוּ לְהַחְזִיקָהּ וּלְהַרְבּוֹתָהּ".

בהמשך, בסיון תרנ"ז, הביא מרן זיע"א לכהן בראשות הישיבה את הגאון רבי משה לנדינסקי זצ"ל, שהיה בקיא בשני התלמודים. הוא הרים את דגל התורה, וכיהן בראשות הישיבה במשך למעלה מ-40 שנה.

הקבוצה הקטנה של הלומדים התמסרה ללימוד התורה יומם ולילה ללא צורך בהשגחה או בניהול קפדני. כל תלמיד למד את המסכת או הסוגיה שחפץ בה, ואת כל הדבר הקשה היה מביא בפני ראש הישיבה.

שתי קדרות תלויות באבנט

שאלת הלחם והמזון העסיקה את הנהלת הישיבה ללא הרף. בתחילה סעדו הבחורים בבתי תושבי העיירה בשיטת "אכילת ימים" – בכל יום אצל משפחה אחרת. אולם מרן זיע"א, שדאג עמוקות לכבודם של בני התורה, החליט לבטל הסדר זה. במקום זאת, שמש בית הכנסת, ר' גדליה, היה מחזר מבית לבית עם קדרות בידיו. הנשים היו ממלאות את הסירים באוכל חם, והשמש חילק את הארוחות לבחורים. זקני ראדין היו מתארים בהומור את ר' גדליה מהלך בסמטאות ראדין, כאשר לאבנטו תלויים שתי קדרות, אחת למאכלי בשר והשניה למאכלי חלב.

מאוחר יותר הקימה אשת החפץ חיים, יחד עם נשים נוספות, בית תמחוי מיוחד, אליו אספו מצרכים מראדין והסביבה ובישלו עבור הבחורים. מרן זיע"א היה פונה לעם שבשדות לסייע בתמיכה הגונה ללומדי התורה, והם היו נענים לקריאתו ושולחים מפרי אדמתם וחלב בהמתם. ידיהן של הרבנית ובנותיה היו עמוסות עבודה להכין את המאכלים ללומדי התורה.

בשנים מאוחרות יותר, הונהגה שיטת התמיכה שהיתה נהוגה באותה תקופה, כאשר כל תלמיד היה מקבל תמיכה שבועית מקופת הישיבה לצורך הוצאות נחוצות.

ספסלים מקושטים בְּחֵלֶב הנרות

בכל אותן השנים שלמדו תלמידי הישיבה בהיכל בית הכנסת בראדין הרגישו כל בני העיירה את הזכות לשאת את ארון הקודש. בכל בוקר בתפילת שחרית הסתובב השמש עם שתי קופסאות של צדקה, האחת בשביל צרכי בית המדרש, והשניה לטובת בחורי הישיבה.

פעם טענו הבחורים בפני מרן החפץ חיים זיע"א: האם אין בכך חסרון כבוד התורה, שלעינינו אוספים מעות צדקה עבורנו?

מרן זיע"א ענה להם בלבביות: יהודים מתפללים בכל יום "ותן חלקנו בתורתך". חלקם עניים שצריכים לעבוד קשה לפרנסתם, ואין להם אפשרות ללמוד בעצמם, איך ישיגו את חלקם בתורה אם לא על ידי שלשול מטבע לתיבת הישיבה?!

בבית הכנסת של העיירה היתה הקפדה גדולה בענין הסטנדרים. לכל בעל-בית היה סטנדר מיוחד. במשך היום, היו הלומדים מניידים את הסטנדרים מהכא להתם. באישון לילה היה מרן זיע"א בעצמו מסדר חזרה את הסטנדרים למקומם, כשהוא גם מחזיר את הספרים למקומם ושומר על הניקיון והסדר.

בשנים הבאות גדל ציבור הלומדים. בעלי הבתים החלו להתאונן על טפטופי הַחֵלֶב של הנרות שמקשטים את הספסלים, ועל הסטנדרים שכורעים ליפול תחת כובד הספרים. התעורר, אפוא, צורך דחוף לבנות היכל לתורה.

מרן זיע"א יחד עם חתנו רכשו חלקת קרקע סמוך לבית המדרש. לא קל היה להשיג את סכומי הכסף לרכישת הקרקע ולבניית הבנין. מרן זיע"א וחתנו יצאו לחזר על פתחי הנדיבים, חפץ ה' עלה בידם, ובשנת תרס"ד התנוסס על תילו הבנין הקדוש של היכל הישיבה.

כחתן לקראת חופתו

הקומה השניה של ישיבת ראדין – כולל קדשים

הנשיקה שנשק רבי ירוחם לגמרא, היתה נשיקה של סיום תקופה. הסכמים צריכים לכבד. והם סיכמו במפורש, ממש כשהיו זוג צעיר, שהוא יוצא ללימוד בכולל בקלם למשך שמונה שנים. ומיד לאחר מכן הוא יחזור לסייע לה בניהול עסקי הפרנסה.

הלב מסרב להאמין. אבל שמונה השנים חלפו ביעף. רבי ירוחם הצמיד את הגמרא הקדוש לשפתיו. נשק נשיקה עמוקה וכואבת. הדרן עלך והדרך עלן. הסתיימה תקופה.

האברך הצעיר, חוזר הביתה. קול נקישת דלת העץ הישנה נשמע כהד רחוק מן העבר. עם מטען של שמונה שנים הוא עומד על מפתן ביתו, מוכן לפסוע אל עולם המעשה, אך זוגתו עצרה אותו בתקיפות בלתי מתפשרת: רצוני כרצונך, שאיפתי כשאיפתך!

יחד הם חיפשו מקום שיאפשר לו להמשיך ולהעפיל למקום גבוה יותר. השמועה על המבצר הרוחני בראדין עשתה לה כנפיים. החפץ חיים הקים שם "כולל קדשים" מיוחד במינו. אחד התנאים הנעלים שקבע החפץ חיים לקבלה לכולל היה חד-משמעי: על האברכים להגיע ללא משפחותיהם, בניתוק מוחלט מהבית, כדי שיהיו פנויים לחלוטין לעמול בתורה בקדושה ובהתמדה ללא כל הפרעה וטרדה.

היה זה המענה המדויק לכיסופיהם של הזוג האצילי. באמונה יוקדת, ארזה הרעיה מחדש את התיק ושלחה את בעלה לשוב ולגדול בתורה. הוא יצא לדרך, לראדין. לשמה ולזכרה תאוות נפש.

שם, בין כותלי כולל קדשים, ישב האברך הצדיק ושקד על תלמודו. אך עינו הטהורה של החפץ חיים הבחינה מיד בענק הרוח שנוסף להיכלו. כעבור תקופה לא ארוכה, החליט החפץ חיים להטיל על כתפיו הצעירות של רבי ירוחם ליבוביץ את תפקיד המנהל הרוחני – המשגיח של הישיבה. בהמשך, עבר רבי ירוחם למיר, ממנה יצא שמו בעולם כולו.

החזון הגדול: להכין את הכהנים לעבודה

סיפורו של כולל קדשים התפתח בלב הפועם באמונה בביאת המשיח של החפץ חיים. הוא הביט על ימיו כימי עקבתא דמשיחא וחש כי חובת השעה היא להכין את העם לגאולה ולבניין בית המקדש.

בעיני רוחו, המשיל זאת לחתונה: כאשר החתן כבר עומד מוכן תחת החופה, הכל יודעים שהכלה תגיע מיד; כך גם כלל ישראל – אם נהיה מוכנים, הקדוש ברוך הוא יחיש את הגאולה.

לשם כך, ראה החפץ חיים חשיבות עליונה בלימוד סדר קדשים והלכות עבודת המקדש. שנים רבות הוא כאב את המציאות שבה אין כהנים הבקיאים בעבודה, והתריע כי אם לא נלמד הלכות אלו, תפילותינו לגאולה עלולות להיראות כ"מן השפה ולחוץ".

החובה ללמוד, הדגיש, מוטלת לא רק על הכהנים אלא על כלל ישראל, כדי שיהיה לכהנים ממי לשאול.

במשך 35 שנה (משנת תר"ן עד תרפ"ה) שקד על חיבורו המיוחד "ליקוטי הלכות" על קדשים, ובמקביל פעל ללא הרף להכניס את לימוד קדשים להיכלי התורה. עד שהגיעה השעה למעשה המרכזי: הקמת כולל קדשים בראדין.

בשנת תרס"ה החל הכולל לפעול, במטרה להעמיד אברכים מופלגים בתורה שיהיו מורי ההוראה של כלל ישראל בענייני קדשים לכשיבנה המקדש. תוכנית הלימודים שקבע החפץ חיים הייתה תובענית וקפדנית, ונפרסה על פני ארבע שנים.

ראש הישיבה שהאזין לשיעור היומי

כדי לעמוד בראש מפעל אדיר זה, בחר החפץ חיים בידידו ורעו, ראש הישיבה, הגאון רבי משה לנדינסקי, ששליטתו ובקיאותו בסדר קדשים היו לשם דבר. רבי משה מסר מדי יום שיעור מעמיק של שעתיים על סדר הדפים. שיעורים אלו, שהצטיינו בבהירות מופלאה ובטוב טעם, משכו אליהם את ראש הישיבה השני, הגאון רבי נפתלי טרופ, שהצטרף לשמיעת השיעורים.

לכולל התקבלו האברכים המצוינים ביותר בדור, ונדרשה מהם התמסרות מוחלטת ללא משפחותיהם, כדי שיוכלו לגדול בתורה ללא כל הפרעה.

האברכים נהנו מתמיכה כלכלית מכובדת שהתאפשרה הודות לקרן שהקים הנדיב ר"י ברוידא, דבר שאיפשר להם ללמוד בשקט ובשלווה.

צ'ק קרוע במוסקבה

אחת האפיזודות המפעימות המאפיינות את דמותו של ראש הכולל, רבי משה, אירעה כאשר שניים ממובחרי הכולל, רבי אלחנן וסרמן ורבי יוסף שלמה כהנמן, הגו רעיון להקים קרן ענק שתחזיק אברכים ותצמיח גדולי תורה שיפארו את הדור הבא. הם שידלו את החפץ חיים לשלוח את רבי משה למוסקבה כדי לגייס כסף מהגביר הנודע שרשבסקי. הלה התלהב וכתב מיד צ'ק על סך 40,000 רובל.

אולם, רגע לפני מסירת הכסף, שאל הגביר את רבי משה: "האם תוכל להבטיח לי שיצמח מכאן רבי יצחק אלחנן אחד? הוא הרי צמח מתוך דחק ועוני, ולא מתוך הרחבה".

רבי משה, שהאמין בכל ליבו כי גדלות אמיתית בתורה אינה הולכת יד ביד עם רווחה כלכלית, קרא בשמחה "אתה צודק!", קרע את הצ'ק לגזרים וחזר לראדין ללא הכסף. ואכן, הכולל בראדין הפך לאבן שואבת למצויני עולם התורה, וצמחו בו רבים מגדולי הדור הבא.

המברק המסתורי

בוקר אחד בשנת תרס"ט, נפתחה בבהילות דלת העץ הכבדה של היכל הכולל. מברק דחוף נמסר לידיו של אחד מגדולי הלומדים, רבי אלחנן וסרמן. הרב מפוניבז' היה מספר את הסיפור עוד שנים רבות לאחר מכן: למדתי אז בחברותא עם רבי אלחנן. אחזנו בתוס' במסכת חולין ד"ה כגון. רבי אלחנן מקבל את המברק. והנה הוא נעמד על רגליו. עוצם את עיניו, ומתחיל לומר בקול רם "ברוך אתה ה'... הטוב והמטיב".

מתברר שבמברק היה כתובות שתי מילים: "סין רודילסיא" ("בן נולד").

מיד עם סיום הברכה, מתיישב רבי אלחנן בחזרה על כיסאו. מיישיר מבט וממשיך באמצע המשפט שאחז בו: "וכי מסתבר שתחילת השחיטה אינה חלק מהשחיטה"?!

מועד שמחת ברית המילה של הבן הילוד הלך והתקרב. השאלה עמדה בחלל. הלב משך אל הבית ואל השמחה המשפחתית, אך ראשו ורובו של רבי אלחנן היו נתונים לעמלה של תורה. הוא נכנס לקודש פנימה. לחדרו של רבו המובהק, החפץ חיים.

החפץ חיים הביט בו בעיניו הרחומות והציג שאלה פשוטה וישירה אחת: "האם אתה מוהל?"

רבי אלחנן הבין שהשאלה הזו היא בעצם תשובה. חזר להיכל הכולל והמשיך לשקוע בלימודו.

הנשר שנסק מתוך הסערה

סיפור הגעתו של רבי אלחנן לכולל קדשים מרגש בפני עצמו. היה זה לאחר שנים שהוא היה ראש ישיבה באמציסלב. הישיבה שגשגה מאוד, שמה הלך לפניה. תורתו המזהירה ואישיותו של רבי אלחנן משכו אליהם תלמידים רבים, והרבצת התורה הייתה כל ייעודו וחפץ ליבו.

אלא שאז הגיעה הסערה. הסטרא אחרא נעצה את טלפיה. משכילי העיר לא אהבו את הרעיון הקדוש של הישיבה. הם החלו לנהל נגדה תעמולה קולנית, ודרשו בתוקף לפרוץ את חומותיה ולהכניס אליה את לימודי השפה הרוסית.

רבי אלחנן נלחם כארי. עמד בפרץ והגן על תלמידיו, אך לבסוף גברה ידם של המשכילים, ורבי אלחנן נאלץ לעזוב את הישיבה.

עבור רבי אלחנן, שימש המשבר ככנף נשרים שנועדה להזניק אותו לגבהים חדשים.

בשנת תרס"ז פנה אל ראדין. הוא הותיר מאחור את משפחתו והתקבל לכולל קדשים המופלא. שם, במחיצתו של החפץ חיים, הפך לתלמידו המובהק, כשהוא שותה בצמא את דברי תורתו והשקפתו, אותם הנחיל לאחר מכן לדורות הבאים.

רק קולה ישמע

במסגרת זו של הכולל אירע הסיפור המפורסם ב'דיבוק' אשר הובא לפתחו של מרן החפץ חיים זיע"א. גדולי תלמידיו של מרן זיע"א השתתפו בהוצאת ה'דיבוק'. רבי אלחנן היה זה שדיבר עם עמו, כאשר בין השאר שאל אותו: "איר וייסט פון די חפץ חיים"? (האם שמעת על החפץ חיים). וה'דיבוק' השיב בקול ניחר: "איך ווייס. ער איז אַ גרויסע תנא!" (אני יודע. הוא תנא גדול).

את התיקון לנשמת הנפטר האומללה הפקיד החפץ חיים בידי גדולי התורה הנאמנים עליו מכולל קדשים. גדולי התלמידים נכחו שם. ביניהם, רבי אליהו דושניצר (לימים המשגיח דלומז'ה), רבי אלחנן, רבי נפתלי טרופ, ורבי יוסף קולר (הרב מפוניבז'). קול ניפוץ החלון הרעיד את הסובבים. ה'דיבוק' ציית לפסק החפץ חיים, ונשמתו יצאה וחמקה דרך החלון, אך עדיין לא מצאה לה מנוח.

פדיון הנפש התקיים בעליית הגג הקדושה – עליית כולל קדשים – החפץ חיים טיפס אל העליה, כינס שם מנין מחשובי הלומדים שהתפללו ולמדו משניות עבור נשמת הדיבוק. שניים מגדולי הלומדים אמרו קדיש עבורה עד לפורים של אותה שנה, ובכל שנה ביום הפורים היה רבי אלחנן עומד ומספר בכיסופים את סיפור המעשה לדורות הבאים, למען יִרְאוּ וְיִירָאוּ.

ליטוף של כהנים: "יוסף קולער"

אל סמטאותיה הבוציות של ראדין פשטה שמועה מסקרנת: "העילוי מקּול", הבחור הצעיר יוסף כהנמן ששמו כבר הלך לפניו בעולם הישיבות, הגיע לעיירה. נפשו השתוקקה רק לדבר אחד – להסתופף בצילו של ענק הדור, החפץ חיים, ולשאוב מן המעיין הטהור של גדלותו.

היה זה שבועיים בלבד לאחר בואו. יוסף הצעיר ישב בהיכל, שקוע בתלמודו, כשלפתע הרגיש לידו צל קל ונוכחות מרטיטה. היה זה החפץ חיים. בעיניים אבהיות ומלאות חום, ניגש מרן זיע"א אל הבחור, אחז בידו ובחביבות רבה החל ללטף אותה ברכות.

"יוסף", לחש החפץ חיים בקולו הרוטט, "אתה הרי כהן. ובתוקף היותך כהן, עליך לדעת את ההלכות על בוריין". יוסף הביט ברבו בעיניים מצפות, והחפץ חיים המשיך והציג בפניו את הטיעון באמונתו המוחשית: "ראה, הלוא נפסק להלכה כי גם בזמן הזה אסור לכהן להשתכר מיין, שמא ייבנה בית המקדש פתאום והוא יידרש להימצא ראוי לעבודה ברגע זה ממש".

שם, באותו מעמד חרישי, הזמין החפץ חיים את הבחור הצעיר להצטרף ל"כולל קדשים" המהולל. הייתה זו מחווה יוצאת דופן וביטוי להערכה עצומה; יוסף היה הבחור היחיד – הרווק היחיד בין אברכים נשואים וגדולי תורה מופלגים – שזכה להיכנס בשערי הכולל, להסתופף בצילם של ענקי הארץ, ולשמוע יום-יום את שיעוריו של ראש הכולל, רבי משה. בערוב ימיו התרפק הרב מפוניבז' ואמר: כשאעמוד בבית דין של מעלה אוכל למסור דין וחשבון שלא היה ביטול תורה באותן שנים.

השנים הללו בכולל קדשים, תחת כנפי החפץ חיים ובחברותא עם רבי אלחנן, נחרתו אצלו כפרק הפורה והמאושר ביותר בחייו – הפרק שבו עוצבה אישיותו והונחו היסודות למי שעתיד להקים מחדש את עולם התורה מחורבנו.

הגבול הדק שבין שמים לארץ

מצחו של החפץ חיים חרוש קמטים. שאלה קשה הונחה על שולחנו. אחד מאברכי הכולל המצוינים חלה במחלה קשה.

הרופאים היו נחרצים: הוא זקוק לטיפול רפואי קפדני ולמאכלים מיוחדים, כאלו שרק ידיה המסורות של אשתו יכולות לרקוח עבורו כדי להחזיק את נפשו בחיים. אשתו התנדבה לבוא לגור בראדין לסעוד את בעלה שבמקביל ימשיך לשקוד ולרעות בשדות סדר קדשים.

על הכף עמדה דילמה קשה. מצד אחד - פיקוח נפש ובריאות הגוף; מצד שני - קדושת ההיכל, הצלחת הכולל נעוצה בפרישות בבדידות. בחומת הניתוק הגמורה שבין כותלי הכולל לטרדות הבית.

ההכרעה שהתקבלה הייתה מפעימה: חומות הכולל לא ייפרצו. האישה לא תבוא לראדין, אלא תשכור דירה קטנה בעיירה הסמוכה. מדי יום, בשעות הארוחות, יפנה האברך אל מחוץ לעיירה ראדין כדי לסעוד על שולחנה של אשתו – ומיד בתום הארוחה ימהר לחזור אל הסטנדר.

בצעדים האיטיים והחלושים הללו, שבין ראדין לעיירה הסמוכה, נמתח קו הגבול הבלתי נראה של היכל הקודש. הבדלה מוחלטת, בין אש חיי התורה לבין חיי העולם הזה.

כולל קדשים בראדין לא היה רק בית מדרש. אלא דגם בזעיר אנפין של המושג הקדוש "ושכנתי בתוכם", כדרשת חז"ל "בתוכו של כל אחד ואחד".

היתה זו החופה הטהורה שבה עומד החתן מוכן ומצוחצח לרגע שבו תרד השכינה ותשכון שוב בתוכנו. יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו אמן.

ישיבת ראדין בתפארתה

תקופת תור הזהב של ישיבת ראדין

רוחות של תורה נושבות בעולם

בד בבד, עם בניית היכל הישיבה, הורגש צורך גם למלא את אוצרות הישיבה בעוצמה רוחנית נוספת, כפי שמספר רבי מרדכי צוקרמן, מתלמידי הישיבה בשנים מאוחרות יותר:

עד לאותן שנים עמד רבי משה לנדינסקי לבדו בראשות הישיבה. סדרי הישיבה היו כפי שהיה נהוג עד אז בישיבה בואלוז'ין ובשאר המקומות, בלימוד כל הש"ס, מברכות ועד נדה, דף אחר דף, מסכת אחר מסכת בהתמדה. אך באותם זמנים החלה שיטת לימודו של רבי חיים מבריסק לכבוש את עולם הישיבות, ולמשוך בעמקותה ובמתיקותה את טובי הלומדים.

מרן זיע"א כהרגלו שהיה ער לצורך הדור, חש כי הגיעה השעה להביא ראש ישיבה נוסף, אשר יתאים לדרך הלימוד החדשה, ומצא את מבוקשו בדמותו הטמירה של רבי נפתלי טרופ, שהיה אז צורב צעיר בן שלושים ושלוש.

בימים אלו החל תור הזהב של הישיבה לפרוח במלוא עוזו. אישיותו המשפיעה של רבי נפתלי הפכה את ראדין לאחת הישיבות הגדולות והמובילות בתבל. מאות בחורים מכל קצוות רוסיה, גרמניה, ואפילו מפולין החסידית, נהרו לעיירה הקטנה.

מה אנו מבקשים?

רבי נפתלי היה בעל מוח חריף ומעמיק. דרך לימודו היתה יורדת לשרשי הסוגיות. הוא היה אומר: "אין אנו מבקשים תורה חדשה, אלא רק שואפים להבין את התורה הישנה".

חידושיו הצטיינו בבהירותם הזכה ובהגיונם הבריא. הוא היה המחדש ובעל ההבנה הגדול, אבל מעולם לא נחפז לערוך חידושים. כמעט תדיר היו פוגשים בו כשהוא מהורהר. כל חידוש שהיה מעלה, היה עמל בו קודם לכן ימים ולילות ולפעמים שבועות.

לא פעם היה נראה רבי נפתלי כאשר לראשו אלונטית רטובה והוא מתעמק בקושיה מסוימת שהטרידה את מוחו. לפעמים היה רבי נפתלי כה משולהב כשמצא את האור בקצה הסוגיא, עד שהיה רץ באישון לילה לבשר את הבשורה לתלמידיו הקרובים.

עמלו בתורה היה במידה שאין לשער. רק לאחר שהכל היה מלוטש ומתוקן עד תכלית, היה עולה למסור את השיעור. שיעוריו של רבי נפתלי שינו את כל אווירת הלימוד בישיבה, שיעורי עומק שהכו על קדקוד התלמידים ופתחו בפניהם שערי גדלות חדשים.

במשך עשרים וחמש שנה שימש רבי נפתלי כראש ישיבה והעמיד תלמידים הרבה. ועד לימינו אנו, שוקדים בני התורה בכל העולם על דבריו העמוקים והמתוקים שנמסרו באותן השנים בישיבה הקדושה.

וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ

כמה שנים לאחר מכן, בשנת תער"ב, נשמע קול מקבות גרזן בבנין הקדוש. תחילה התפרק הגג, אחר כך הכתלים והרצפה. כל אזור הישיבה התמלא אבק. בין הערפילים נראו מרן זיע"א וחתנו לצד פועלי הבנין. התברר כי בנין הישיבה נעשה צר מהכיל את הלומדים הרבים. גם מבחינה גשמית לא היה הבנין ראוי ומשוכלל כיאה להיכלה של תורה. וכך החלו במלאכת "סותר על מנת לבנות" בית גדול ונאה.

למעלה משנה ארכה הבניה, עד שבקיץ של שנת תרע"ג התנשא בנין גבוה ורחב מעל לגגות הפשוטים של העיירה.

הבנין היה כלול בהדרו, מלא אור ואויר. מלבד ההיכל הגדול ועזרת הנשים, היה בו אוצר הספרים רחב וחדרי שיעורים. בנוסף, היו בבנין חדרי שינה לעשרות תלמידים, ואפילו חדר "ביקור חולים" שהכיל בית מרקחת בזעיר-אנפין לעזרה ראשונה, וגם מקום ל"גמילות חסדים" של הישיבה.

לקראת חנוכת הבית מרן זיע"א בעצמו יצא מגדרו, וכפי שמופיע באחד ממכתביו הקדושים:

"כבוד ידידי ... מוהר"ר מרדכי הלוי עפשטיין נ"י. הנני להודיע לכבוד תורתו כי בעוד כחודש ימים נקוה לה' לעשות חנוכת הבית של ישיבתנו הקדושה, שאנו עוסקים בבנינו זה יותר משנה יזכנו ה' בקרוב לגמרו. וכאשר נגביל את היום, אודיע לידידי פעם שנית, אולי יכבדני כבוד תורתו לבוא ליום זה וייטיב נא להשיב בזה. ואם באפשרי, יעשה לנו נחת רוח גדול, וגם הוא ישבע רוב נחת לראות ערך בני ישיבתנו הקדושה וגם הבנין הקדושה שנבנה".

כי מראדין תצא תורה

בהגיע היום הוקמה בימה גדולה במרכז הישיבה. הקירות היו מקושטים בתפארה בכתובות יוצאות דופן, כמו: "כי מראדין תצא תורה ודבר ה' מחפץ חיים".

פניו המזהירים של מרן זיע"א האירו באור עילאי. כאשר עמד על הבמה הגבוהה ופתח את משאו בשאלה נוקבת: שלמה המלך בנה את בית המקדש מעצי הלבנון. מדוע לא בנה את הבית מאבנים, מברזל, או ממתכות חזקות? הרי בנין מעץ צריך לבדק-בית ולאחזקה תמידית?

וכאן הרים מרן זיע"א את קולו ואמר: "היא הנותנת! שלמה המלך ירד לעומק השיתין והבין שקיומו של כלל ישראל תלוי בהשתתפותם בבנין בית המקדש. בכוונה תחילה הוא הותיר גם לבני הדורות הבאים את הזכות להיות שותפים תדיר בבנין הבית והחזקת בִּדְקוֹ בכל עת".

"בימינו", הוסיף מרן זיע"א, "הישיבה היא בית המקדש! זהו מעון השכינה הנצחי. בבנין זה אנו ממשיכים את שירת הדורות ומקיימים את הפסוק הנצחי: 'זה א-לי ואנוהו' כפשוטו וכתרגומו: 'דין א-להי ואבני ליה מקדש'" (המשא המלא מופיע בספר החפץ חיים ופעלו עמ' שעז).

שַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם לְבֵיתִי פֹּה רַאדִין

הפריחה המזהירה נגדעה באחת עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אז נאלצו לחצות את הישיבה לשני מחנות: רוב התלמידים, יחד עם החפץ חיים, חתנו רבי הירש, ורבי נפתלי טרופ, עזבו את ראדין ויצאו לגלות ממושכת ברוסיה, בעוד קבוצה קטנה נותרה מאחור עם רבי משה לנדינסקי, עד שנאלצה אף היא לפנות את המקום.

בתום המלחמה, בשנת תרפ"א כותב החפץ חיים: "הנה בחסד השם יתברך שַׁבְתִּי בשלום לביתי פה ראדין, אך בני הישיבה עדיין בדרך. אכן נקוה לה' שהם יגיעו לפה בקרוב... התחזקתי כעת בחסד השם יתברך כששבתי לביתי, להקים ישיבתנו שהרביצו בה תורה יותר מחמישים שנה, לחזור להקימה על תילה בעזרת השם יתברך".

בני הישיבה שחזרו לאחר המלחמה החזירו בעמל רב את כבודו ותפארתו של בית המדרש, שחולל על ידי הגרמנים בעת גלותם.

התורה פורשת כנף על סמטאות העיירה

הרב דוד זריצקי, תלמיד הישיבה, רשם לדורות את חוויותיו בישיבה מאותן שנים:

"הסדרים בישיבה נקבעו כדלהלן: שעת התפילה היתה לפי זמני קריאת-שמע. אולם אפילו בימות החורף הקצרים לא איחרו מהשעה שבע ושלושים. שעה ניתנה לארוחת בוקר. בחורף למדו בלי הפסקה עד השעה שתים וחצי בצהרים. אז ניתנה שעה וחצי לארוחת הצהרים. בארבע התחיל שוב הסדר השני שנמשך בלי הפסקה עד השעה תשע וחצי. אחר כך חצי שעה מוסר, ובעשר בלילה התפללו ערבית והלכו לאכול ארוחת ערב. אולם גם לאחר ארוחת הערב, באו מרבית הבחורים להמשיך בלימוד עד שעה מאוחרת בלילה.

היו אלה ימים נהדרים. כל העיירה היתה לבושה כמו באיצטלא דרבנן. כמעט כל הבתים היו תפוסים על ידי הבחורים בישיבת ראדין... לא היתה פנימיה לא לאוכל ולא לשינה, מלבד חדרים ספורים "חזקות" שבבנין הישיבה לנו כל הבחורים באכסניות פרטיות, והוא הדין גם באכסניות של אוכל, נתקבצו עשרה או חמשה עשר בחורים, שילמו לאשה עניה סכום מסוים עבור הבישול וקיבלו אצלה שלש פעמים ביום אוכל.

וכן נהפך כמעט כל בית בעיירה למקום תורה. בן-הישיבה לא למד בישיבה דווקא. גם בעת הארוחות, דיברו דברי תורה, חזרו על השיעורים או על השיחות. שיננו לעצמם דבר חידוש שנתחדש למישהו בבית המדרש, או אמרו אחד לשני את החידושים.

גם בימות הקיץ, בשעה שניתנה לבחורים שעה וחצי בין מנחה למוסר לשאוף אויר צח, הלכו בחורים חבורות חבורות ודיברו בדברי תורה. נהדר היה המראה לראות כיצד הולכים מאות בחורים ברחוב הראשי (וכמעט היחידי) של העיירה ומפלפלים בדברי תורה".

ציר הזמן - חיי מרן זיע"א השזורים בתולדות הישיבה

• תקצ"ח: דרך כוכב. לידת החפץ חיים בעיירה ז'אטיל.
• תרט"ז: החפץ חיים בן 17 מגיע לראשונה לראדין, לבקר את אמו שנישאה בזיווג שני לבן המקום (לאחר פטירת בעלה – אבי החפץ חיים). החפץ חיים נישא לבתו של אביו החורג. ולמד כמה שנים בפרישות בראדין.
• תר"כ-תרכ"ט: החפץ חיים לומד ומלמד בכמה עיירות.
• תרכ"ט: החפץ חיים חוזר לראדין, אוסף מספר בחורים ומכונן את ישיבתו בבית הכנסת של העיירה.
• תרמ"ו: החפץ חיים לוקח לחתן את ר' הירש לוינסון, שנעשה ליד ימינו. יחד הם מזניקים את הישיבה לפסגות חדשות.
• תרנ"ז: הגאון רבי משה לדינסקי מתמנה לראש הישיבה כאשר היא מונה קרוב למאה בחורים.
• תרס"ד: הישיבה מקבלת תנופה. נבנה בנין לישיבה. הגאון רבי נפתלי טרופ מתמנה לראש ישיבה נוסף. החל תור הזהב של היכל התורה.
• תרס"ה: נוסד כולל קדשים.
• תרע"ג: ברגשות עוז נחנך ההיכל החדש והמפואר. הבנין שעומד לתפארה עד היום.
• תרע"ה: מלחמת העולם הראשונה. הישיבה נחלקת לשני מחנות, הח"ח והגרנ"ט יצאו לגלות לכיוון רוסיה הלבנה, חלק מהתלמידים נשארו לתקופה בראדין עם ר' משה.
• י"ח שבט תרפ"א: נפטר מדלקת ריאות, בגיל 57, ר' הירש, החתן והשותף של מרן זיע"א בכל פעולות הישיבה. החפץ חיים מתבטא: "מרגיש שנכרת אבר מגופי".
• סיון תרפ"א: החפץ חיים והישיבה חוזרים לראדין שהפכה לשלטון פולין העצמאית.
• אלול תרפ"ה: החפץ חיים רוצה לעלות לארץ ישראל. אך ביום הנסיעה הרבנית חלתה ונאלצה לעבור ניתוח. מרן ראה את יד ההשגחה וביטל את הנסיעה.
• צום גדליה תר"צ: שבר בישיבה. פטירת ראש הישיבה הגדול הגאון רבי נפתלי טרופ.
• כ"ד אלול תרצ"ג: שבר על שבר. פטירת מרן החפץ חיים זיע"א. "ויהי בנסוע הארון".
• כ' אדר ב תרצ"ח: פטירת ראש הישיבה הגאון רבי משה לדינסקי, שנטמן ליד החפץ חיים.
• תש"א: מלחמת העולם השניה פורצת. רוב הבחורים עוזבים את הישיבה.
• תמוז תש"א: בוצעו מאסרים בכל ליטא. הבחורים האחרונים שנותרו, הועלו לקרונות משא. יקום ה' נקמת דם עבדיו השפוך.
• תש"א - תשפ"ז: הבנין הקדוש מחולל והופך לבתי תיאטרון ובתי קרקסאות.
• תשפ"ז: גאולת עולם להיכל הישיבה, וגדול כבוד הבית האחרון מהבית הראשון.

מחורבן לגאולה

ברם, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שוב הונף הכורת על הישיבה הקדושה. הבחורים נפוצו לכל קצוות תבל, וכפי שמתאר הרב דוד זריצקי:

"שוב נשאר הבנין הענק של הישיבה ריק. שומם ומתמיה על השקט הנורא שהשתרר בין כתליו שמאחוריהם נשמעו תמיד קולות הלומדים. הבחורים שעזבו את ראדין נשארו עומדים דקות מספר לראות בפעם האחרונה את בנין הישיבה, האדום, המרובע, עם חלונותיו הגדולים, שהתרומם מעל פני כל הסביבה, שם ראו את האושר, מיצו את החיים, מצאו את דרכם. הם בכו... ישיבה זו שבמשך עשרות בשנים לא נסגרה לא ביום ולא בלילה – פסקה מלהיות".

חורבן יהדות אירופה חרך את כתלי ההיכל, נגע בכף ירכו, אך לא יכול לו. ההיכל המפואר שרד את התופת.

אבל, למרות קיומו הפיזי, במשך שנים רבות נשדד וחולל כבודו של ההיכל. עשרות שנים שימש המבנה ההיסטורי כמועדון תרבות קלוקלת ומקום בילוי המוני לתושביה הלא-יהודים של ראדין. שועלים הילכו ויצאו מבית קודש הקדשים של ישיבות ליטא.

אך ההיסטוריה היהודית מלמדת כי החורבן אינו סוף הפסוק. בימים אלו זוכה בנין הישיבה לעדנה מחודשת, כאשר ארגון 'דרשו' העולמי - אשר החיה את תורת החפץ חיים זיע"א בדור האחרון והרחיב את גבולותיה בתנופת קודש אדירה של לימוד קבוע לאלפים ולרבבות ובהוצאת ספריו הקדושים במהדורה חדשה ומפוארת בפנים חדשות ובתוספת מרובה - נחלץ חושים להשיב את כבודו של בית הישיבה דראדין, לגאלו מיד זרים ולכונן מחדש את היכל התורה. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית ראדין. הבניין שחזה שנות אור של מסירות נפש עצומה, בחורים הלומדים יומם ולילה, נגאל סוף סוף גאולת עולם. אבני הבניין האדום שראו ימי תפארת, גלות, חילול ותקומה, יקומו שוב מעפרן – ויעידו כי אש התורה של ראדין לא כבתה מעולם.

בכתיבת הדברים נעזרנו בספר 'בשבילי ראדין' באדיבות המחבר הרב מנחם מנדל פלאטו.