כאשר ביקש האיש לצאת לדרך מיד, ענה הגביר: "איני יכול כעת. הגעתי ליריד השנתי, כאן אני מנהל את כל עסקיי. זה ייקח עוד כמה ימים. כשאסיים, אסע ישירות אל הפריץ, עוד לפני שאחזור לביתי. בינתיים התחזק בביטחון ובאמונה. אל תסמוך עליי, סמוך על בורא עולם. אין צורך למהר

כאשר ביקש האיש לצאת לדרך מיד, ענה הגביר: "איני יכול כעת. הגעתי ליריד השנתי, כאן אני מנהל את כל עסקיי. זה ייקח עוד כמה ימים. כשאסיים, אסע ישירות אל הפריץ, עוד לפני שאחזור לביתי. בינתיים התחזק בביטחון ובאמונה. אל תסמוך עליי, סמוך על בורא עולם. אין צורך למהר עם ההשתדלות"

הגאון רבי יחיאל צוקר שליט"א, מרבני ישיבת 'תורה בתפארתה' ומחבר ספרי 'להאיר' על הערבה הנחבטת והערבה המחובקת

"יופי לך מזבח, יופי לך מזבח"

הזוהר הקדוש מגלה לנו כי יום הושענא רבה הוא יום 'משלוח הפתקאות', החתימה הסופית והמוחלטת. לכן גם מי שחלילה לא זכה להיחתם לטובה ביום הכיפורים, עדיין נתונה לו ההזדמנות לתקן ביום זה. לשם כך אנו נוהגים להישאר ערים בלילה, ומשתדלים להראות לקדוש ברוך הוא את חיבתנו הגדולה למצוות סוכה וללימוד התורה.

כידוע, אחת המצוות המרכזיות של חג הסוכות היא נטילת ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה. חז"ל מבארים שארבעת המינים מרמזים לארבעה סוגים הקיימים בעם ישראל. יש שיש בהם טעם וריח, תורה ומעשים טובים, והם נמשלים לאתרוג. יש שיש בהם טעם ואין בהם ריח, עוסקים בתורה ומעשיהם פחותים, והם נמשלים ללולב, ענף של עץ התמר הנותן פרי טעים וחסר ריח. יש שריחם טוב ואין בהם טעם, מעשים טובים בלא לימוד תורה, והם נמשלים להדס. ולבסוף יש שאין בהם לא טעם ולא ריח, ואותם מכנים חז"ל 'פושעי ישראל', והם נמשלים לערבה.

ועם כל זאת, התורה מצווה עלינו לאגוד את כל המינים יחדיו. אם ניטול רק חלק מהם, לא יצאנו ידי חובת המצווה. עלינו לאחד את כל הסוגים שבעם ישראל.

ה'חלבנה' שבקטורת

רעיון זה מלווה אותנו עוד מהימים הנוראים. בתפילת 'כל נדרי' בערב יום הכיפורים מכריז החזן: "על דעת המקום ועל דעת הקהל... אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". הדברים נשענים על דברי הגמרא (כריתות ו ע"ב): "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל, אינה תענית". כאשר היו גוזרים תענית ציבור בשל בצורת או מגפה, חובה היה לשתף בה גם את פושעי ישראל, ואם לא שיתפו אותם, התענית לא הייתה מתקבלת. הדברים מעוררים תמיהה גדולה.

רש"י, בפירושו על פרשת כי תשא, מביא מקור נוסף לרעיון זה מסממני הקטורת. בין הסממנים, שריחם ניחוח, נכללה גם החלבנה, סממן שריחו רע מאוד. אף על פי כן נוכחותה הייתה מעכבת, בלעדיה לא הייתה הקטורת כשרה, ומי שהיה מחסר אחד מסממניה היה חייב מיתה. החלבנה, שריחה רע, רומזת לפושעי ישראל, והתורה מצווה לכלול אותה בתוך התערובת. מכאן למדו חז"ל את הכלל שכל תענית צריכה לכלול את פושעי ישראל. אנו נדרשים לקבץ אותם אלינו.

קושיית הרב שטיינמן

מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל עמד כאן על סתירה. בספר חסידים כותב רבי יהודה החסיד שאדם המתפלל צריך להיזהר שלא לעמוד סמוך לאדם רשע, פן יידבק בו וגרעונו יפגום בתפילתו. דברים אלו עומדים לכאורה בסתירה לדברי הגמרא בכריתות. הגמרא אומרת שעלינו להביא את פושעי ישראל לתפילה הציבורית, וספר חסידים מזהיר להתרחק מהם. אם נביא אותם, התפילה לא תתקבל, ואם לא נביא אותם, התענית אינה תענית. כיצד ניתן ליישב את הסתירה? הוסיף מרן זי"ע ושאל: ה'שפתי חכמים' על רש"י מסביר את טעם צירופם של פושעי ישראל לתפילה, "כדי שיראה הקדוש ברוך הוא שהפושעים ישובו בתשובה ויחוס עלינו". שאל הרב שטיינמן שאלה פרקטית: אם אותם פושעים כבר שבו בתשובה, הרי שאינם נחשבים עוד לפושעים. אדם שחוזר בתשובה, עברו נמחק כליל. יתרה מזאת, בימים אלו של חג הסוכות, זמן של 'תשובה מאהבה', זדונותיו נהפכים לזכויות, כדברי הגמרא במסכת יומא. אם כן, מדוע ממשיך ה'שפתי חכמים' לכנותם 'פושעים'?

שתי בחינות בפושעי ישראל

כדי להבין את עומק הדברים נקדים סיפור מתקופתו של רבי חיים מבריסק. באותה עת, בראשית תקופת ההשכלה, התכנסו קהילות ישראל לעצרת תפילה. המשכילים, אותם יהודים שאימצו את אורח החיים האירופי תחת הסיסמה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך", סיסמה שנשאה בחובה ארס רב, כאילו היהדות עומדת בסתירה לאנושיות, ביקשו אף הם להצטרף לעצרת. רבי חיים סירב בתוקף. שלחו אליו משלחת בטענה: "כבוד הרב, מה עם החלבנה? נניח שאנו פושעים, אך גם את החלבנה שמו בקטורת. נניח שאנו ערבה, אך גם את הערבה נוטלים בארבעת המינים. מדוע אינך מצרף אותנו?"

השיב להם רבי חיים: "אם אתם קוראים את הברייתא של פיטום הקטורת, קראו אותה עד סופה ותראו שיש דברים שלא מכניסים אל המקדש, מפני הכבוד".

בדבריו רמז רבי חיים מבריסק ליסוד עמוק, שאותו הסביר בהמשך מרן הגראי"ל: יש שתי בחינות של 'פושעי ישראל'. ישנה בחינה של כאלו שהכנסתם להיכל התפילה מסייעת ומרוממת, מוסיפה חן וחסד, ויש כאלו שהכנסתם פוגמת ומזיקה רח"ל.

מחיבוק לחביטה

זהו בדיוק הרעיון הטמון במצוות ארבעת המינים. במשך שבעה ימים אנו מברכים עליהם, כשהערבה, המסמלת את פושעי ישראל, אגודה יחד עם שאר המינים. אנו מקיפים עמה את ספר התורה, נוטלים אותה בשמחה ומשלבים אותה במצווה. אך ביום הושענא רבה, לאחר שבע הקפות, אנו מניחים את ארבעת המינים, נוטלים חמישה בדי ערבה, ואומרים עמם תפילות נוראות הוד. בסיום אנו חובטים את הערבות בקרקע ומשתדלים למרוט את כל עליהן.

מנהג זה מעלה שאלה מהותית. הרי במשך שבעה ימים הדגשנו את חובת צירופה של הערבה, ואמרנו שבלעדיה לא נצא ידי חובה. חיבקנו, איגדנו וחיברנו אותה. כיצד ייתכן שבסוף התהליך אנו לוקחים את אותן ערבות וחובטים בהן? מה פשר הדבר?

מבארים ספרי החסידות כי נתנו הזדמנות לאותם 'פושעים'. אמרנו להם: "בואו עמנו, נחבר אתכם לכל הסוגים הטובים שבעם ישראל, לאלו שיש להם תורה ומעשים טובים, לאלו שיש להם רק תורה ולאלו שיש להם רק מעשים. נצרף גם אתכם, שאין לכם לא זה ולא זה". במשך שבעה ימים הם היו חלק מהאגודה, ישבו ליד הרב, התחברו לעולמה של תורה ותפילה. כעת, בסיום התהליך, אנו בודקים את התוצאה: האם הערבה השתנתה או נותרה ערבה? אם לאחר שבעה ימים של חיבור וקירוב נותרו כשהיו, 'ערבות' בלא טעם וריח, ולא התקדמו ולו צעד אחד, אז חובטים בהם. אז מורטים להם את העלים.

הקדוש ברוך הוא מושיט ידיו ואומר: "לא משנה מי אתם, בואו. אני מוכן למחול, לסלוח ואף להפוך זדונות לזכויות", "כי עמך הסליחה". אך כל זה בתנאי אחד: אני רוצה לראות תזוזה. האם זזנו ממקומנו או נשארנו תקועים? האם התחלנו לייקר יותר את המצוות? האם התחלנו לבחון את סדרי העדיפויות שלנו ולהבין על מה אנו מוותרים ומול מה?

כפי שמבאר רבנו יונה ב'שערי תשובה', חלק עיקרי בווידוי הוא ההכרה: "ואיך החלפתי עולם עומד לעד בעולם חולף?". כל רגע של תורה, כל מצווה שאדם עושה, מזכה אותו בנצח נצחים, בשכר שאי אפשר לשער ולתאר. ובתמורה למה אנו מוותרים על כך? עבור עוד רווח כספי קטן, עוד בילוי חולף. עבר ראש השנה, עבר יום הכיפורים, עברו עשרת ימי תשובה וסוכות. מה עכשיו? האם אנו חוזרים לאותו עולם ריקני, עולם של עצבות ותסכול, או שמא אמרנו לעצמנו: "אני חייב למצוא את הדרך להתחבר יותר לבית המדרש, לקיום המצוות, לקביעת עיתים לתורה".

וכאן טמון ההבדל. ישנו החוטא המכונה 'חלבנה', שמעורר את לבו לשוב לאביו שבשמים. אבל ספר חסידים שאמר שיש להתרחק ארבע אמות בשעת התפילה, דיבר על אותם הפושעים שגם כאשר הם טועמים מן הקדושה, אינם עושים צעד כדי להתקדם, ועל כן יש להתרחק מהם פן נושפע מהם לרעה.

אומר הרב שטיינמן: ה'שפתי חכמים' לא אמר שהבאנו את הפושעים כדי להראות שהם 'שבו' בתשובה, אלא כדי להראות שהם 'ישובו' בתשובה. אנו רואים בחוש יהודים רבים שלא זכו לחינוך תורני, אך בתוך כל יהודי קיים ניצוץ פנימי. כשאתה מדליק אותו, משהו ניצת. לא תמיד זה מחזיק מעמד, אך יש התעוררות, יש ניסיון, יש סיכוי. אבל אותו אדם שאומר: "הטקס נגמר, חודש החגים הסתיים, נתראה בשנה הבאה", מלכתחילה עדיף להתרחק ממנו.

סיפורו המרטיט של תלמיד הב"ח

הב"ח, רבי יואל סירקיש בעל ה'בית חדש', סיפר מעשה נורא הוד. יום אחד הגיע אליו יהודי בוכה בדמעות שליש. הוא סיפר כי במשך 20 שנה הוא ומשפחתו, עשר נפשות, מתפרנסים מבית מרזח שחכרו מהפריץ המקומי. כעת עשיר אחר מנסה לשכנע את הפריץ להעביר את החכירה לידיו. "כבוד הרב", זעק האיש, "פרנסתי בסכנה, אין לנו ממה לחיות".

אמר לו הב"ח: "בטח בה' ועשה טוב". אך היהודי בשלו: "אולי טעיתי שלא למדתי את דרכי הביטחון, אבל למעשה אני ובני ביתי חרדים מאוד לגורל המשפחה". יעץ לו הב"ח: "גש אל פלוני גביר, שהוא תלמידי. יש לו קשרים עם הפריץ וכושר שכנוע. אמור לו שאני ביקשתי שילך וידבר בזכותך".

האיש מיהר לבית הגביר, אך שמע כי נסע ליריד הגדול בדנציג. הוא נסע אחריו, מצא אותו וסיפר לו על מצוקתו ועל שליחותו של הב"ח. הגביר השיב בשמחה: "לעזור ליהודי, ועוד בשליחות הב"ח? בוודאי שאעשה זאת". אך כאשר ביקש האיש לצאת לדרך מיד, ענה הגביר: "איני יכול כעת. הגעתי ליריד השנתי, כאן אני מנהל את כל עסקיי. זה ייקח עוד כמה ימים. כשאסיים, אסע ישירות אל הפריץ, עוד לפני שאחזור לביתי. בינתיים התחזק בביטחון ובאמונה. אל תסמוך עליי, סמוך על בורא עולם. אין צורך למהר עם ההשתדלות".

האיש שב לביתו וניסה להרגיע את בני ביתו בדברי הביטחון ששמע, אך ללא הצלחה. במשך שבוע וחצי שררו בביתם מתח וצער גדול. בתום אותו שבוע וחצי סיים הגביר את עסקיו, נסע כהבטחתו אל הפריץ, ועד מהרה הוארך חוזה החכירה בעשר שנים נוספות ואף בתנאים טובים יותר.

לימים הלך אותו גביר לעולמו, והגיע בחלום אל הב"ח. "כאשר עליתי לשמיים", סיפר, "הכריזו את שמי והעמידו את מעשיי הטובים, הצדקות והחסדים הרבים שעשיתי בהנחייתך. הזכויות עלו ועלו, ובית דין של מעלה פסק את דיני לגן עדן. מלאכים, שהקרבה אליהם לבדה היא עונג שאי אפשר לתאר, הובילו אותי בשירה ובזמרה. ככל שהתקרבתי, גברו הכיסופים להיכנס. ולפתע יצא לקראתי מלאך צולע, עצר בעדי ומנע ממני להתקדם. שאלתי אותו: 'מי אתה?'. השיב: 'אני הוא המלאך הטוב שנברא מהמעשה שעשית למען אותו יהודי'. תמהתי: 'אם כן, מדוע אתה מונע ממני להיכנס? הרי עליך לדחוף אותי פנימה'. ענה המלאך: 'נכון, אך אותו שבוע וחצי שהתמהמהת, שגרם צער ועגמת נפש לאותו יהודי ולבני ביתו, הוא המונע ממני להכניס אותך'.

טענתי לעומתו: אמנם התעכבתי, אבל התוצאה הייתה מבורכת, והיהודי חזר לפרנסתו ברווח גדול לרווחת בני ביתו. והמלאך בשלו: כאן לא נבחנים בתוצאות, כאן נבחנים במעשים, ובמעשים התעכבת. החזירו את הדין לבית דין של מעלה, והמלאך שנברא מהמעשה הטוב עצמו הוא שקיטרג עליי. בית הדין פסק שאמנם מגיע לי גן עדן, אך כנגד אותם ימים של צער אשב בפתח גן עדן ולא אוכל להיכנס".

"רבי", אמר אותו גביר לב"ח, "איני יודע כמה זמן הייתי שם, אך בתחושת העולם העליון היו אלו שנים רבות. הצער ועגמת הנפש שאתה מרגיש את גן העדן לידך ואינך יכול להיכנס, הוא צער שאי אפשר לתאר ולשער". וביקש מהב"ח: "ספר סיפור זה ותעורר את הציבור". הב"ח אכן סיפר את הדברים ברבים, והתריע: "רבותיי, שימו לב. חז"ל אמרו 'מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה'. אל תיתן לה להפוך לחמץ. כמה זמן יש בין חמץ למצה? 18 דקות. אך למעשה ההבדל הוא שנייה אחת. בדקה השבע עשרה וחמישים ותשע שניות זו עדיין מצה, ורגע אחד אחר כך זה כבר חמץ. מצווה הבאה לידך, יש לקפוץ עליה מיד".

ניצול הזדמנויות רוחניות

לכולנו יש הזדמנויות בלי סוף. אדם מגיע לבית הכנסת, למקום שהוא בבחינת גן עדן, ובמקום להתחבר לקדושה הוא עוסק בפוליטיקה ובשיחות בטלות. יש הזדמנות לשמוע דברי תורה לפני התפילה או אחריה, והוא מעדיף לקרוא עיתון או לענות לטלפון כאילו ראש הממשלה ממתין לעצתו הדחופה. מדוע אנו מובילים את עצמנו אל מחוץ לגן העדן, כשיש לנו הזדמנות להיות בתוכו? כפי שאמר הב"ח בחרדה גדולה, כמה נורא להיות סמוך לאור ולא לזכות בו, רק משום שהחמצנו את ההזדמנות. כאשר ניתנת לאדם הזדמנות והוא אינו קופץ עליה, התביעה עליו נוראה ואיומה.

"מסיר אוזנו"

זכינו לאור של חודש אלול, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. כעת, ביום משלוח הפתקאות, עלינו לשלוח פתק קטן אחד לקדוש ברוך הוא: קבלה קטנה שאנו מקבלים על עצמנו. ריבונו של עולם, אנו מקבלים על עצמנו שכאשר תהיה לנו הזדמנות להתעלות, לא נפסיד אותה.

הפסוק אומר: "מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה" (משלי כח, ט). לכאורה המידה כנגד מידה הייתה צריכה להיות ש'תורתו' תהיה תועבה. מדוע דווקא 'תפילתו' נפגמת?

ה'חובות הלבבות' כותב שכוח הדיבור הוא כוח התקשורת. באמצעותו אנו מתחברים זה לזה, ודרכו אנו מתחברים לאלוקינו. הקדוש ברוך הוא מדבר אלינו דרך דברי התורה, ואנו מדברים אליו דרך התפילה. כאשר עומד רב ודורש דברי תורה, השכינה כנגדו, וזהו קולו של הקדוש ברוך הוא המדבר מתוך גרונו. אם באותו רגע אנו מפנים לו עורף ועוסקים בענייננו, אנו למעשה אומרים לו: "דבר אל הקיר, אני אינני כאן". מידה כנגד מידה אומר הקדוש ברוך הוא: "כאשר תבוא לדבר איתי בתפילה, עם כל בקשותיך, גם אתה תדבר אל הקיר".

איננו רוצים לאבד את תפילותינו. יום הושענא רבה הוא יום של תפילה על המים, והמים מסמלים את התורה ואת עולמנו הרוחני. זהו יום שבו אנו יכולים לזכות לחיים נעימים ושמחים, לשפע של רוחניות, ומתוך כך גם לשפע של גשמיות שתאפשר לנו עולם רוחני. יזכנו השם יתברך שנזכה לשפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, ונזכה כולנו ל'פתקא טבא', לכתיבה וחתימה טובה.