גמרא עם ביאור - מסכת בכורות

בכורות דף ב עמוד א תלמוד בבלי המבואר "שפה ברורה עוז והדר" (ליום ראשון)

פרק ראשון - הלוקח עובר חמורו

משנה

נאמר בתורה (שמות לד כ) ופטר חמור תפדה בשה', ומצוה זו נאמרה רק על חמור ולא על שאר בהמות טמאות, ובתנאי שיהא של ישראל, אך אם יש לגוי חלק באם או בולד, אינו חייב בפדיון. המשנה מבארת באלו אופנים בעלותו של גוי פוטרת מפדיון פטר חמור. ישראל הַלּוֹקֵחַ [–הקונה) עוּבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שזה העיבור הראשון, והאם לא קנה, ונשארה האם בבעלות הגוי, וְכֵן ישראל הַמּוֹכֵר לוֹ – לגוי עובר בכור של חמורו, ועודו במעי אמו, ולא חלה עליו עדיין קדושת בכורה, אַף עַל כִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַׁאי הישראל למכור לגוי חמור, כי גזרו חכמים שלא ימכרו להם בהמה גסה משום שעושים בה מלאכה בשבת, או ישראל הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ – הקונה חמור בשותפות עם גוי, וְהַמְקַבֵּל הֵימֶנּוּ – או ישראל המקבל חמור מגוי לגדלה על מנת שיהיו מתחלקים בולדותיה, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה – או ישראל הנותן חמור לגוי לגדלה על מנת שיהיו מתחלקים בולדותיה, והחמור נשאר שייך לישראל, בכל אופנים אלו, הולד הבכור הנולד, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, ואין צריך לפדותו בשה או לערפו, משום שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג יג) 'הקדשתי לי כל בכור בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה', ודרשו מזה, שחיוב בכורה חל רק על בכור שכולו שייך לישראל, אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים – אבל לא כשיש לגוי חלק בבכור או באמו.

גמרא

שנינו במשנה חמשה אופנים שבהם בעלותו של גוי פוטרת מבכורה, הגמרא תבאר למה הוצרך התנא לפרט כל אופנים אלו. שואלת הגמרא: כָּל הָנֵי לָמָּה לִי – למה הוצרכה המשנה לפרט כל אופנים אלו, ולא די לה לומר אחד מהאופנים. משיבה הגמרא: צְרִיכִי, דְאִי תָּנָא לוֹקֵחַ – שאם היה התנא שונה רק את הדין הראשון, שישראל הלוקח עובר חמורו של גוי פטור מפדיון, הֶוָה אָמִינָא – הייתי אומר שהוא פטור מִשּׁוּם דְּקָא מַיְיתֵי לָהּ לִקְדוּשָׁה – כי בקניית העובר הוא מביאו לידי קדושה, כי גורם שיהיה שובת בשבת בהיותו ביד ישראל, ולפיכך לא קנסוהו, אֲבָל ישראל המוֹכֵר לגוי עובר בכור, דְּקָא מַפְקַע לָהּ מִקְדוּשָׁה שבמכירתו הוא מוציאו מקדושתו, שהגוי יעבוד בו בשבת, אֵימָא לִיקְנְסִיהּ – אולי נאמר שיש לקנסו ולחייבו לפדותו מידי הגוי, וליתנו לכהן, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה המשנה גם את דין המוכר עובר לגוי, לומר שאף הוא פטור מבכורה, ואין קונסים את בעליו לפדותו. ממשיכה הגמרא ושואלת: וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ' לָמָּה לִי למשנה לשנותו, והרי מדין לוקח מגוי לו ידענו שבעלות גוי פוטרת מפדיון. משיבה הגמרא: דין זה נשנה כדי לְאַפּוּקֵי [-להוציא] מִדְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר שׁוּתָּפוּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיֵּיכֶת בִּבְכוֹרָה, קָמַשְׁמַע לָן דִּפְטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה. שואלת הגמרא: וְהַמְקַבֵּל הֵימְנוּ' לָמָּה לִי למשנה לשנותו. משיבה הגמרא: דין זה נשנה, מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה' – מפני שהתנא רצה לשנות אחריו את הדין שהנותן את חמורו לגוי לטפל בה ולהתחלק בולדותיה, פטור מפדיון, ומשום החידוש שיש בו כמבואר בסמוך, שנה התנא גם דין המקבל. ממשיכה הגמרא ושואלת: וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה' לָמָּה לִי למשנה לשנותו. משיבה הגמרא: אִיצְטְרִיךְ המשנה הוצרכה לשנות דין הנותן לו לגוי בקבלה, כי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶמִינָא – היה עולה בדעתך לומר, הוֹאִיל וְעִיקֵר בְּהֵמָה דִּישְׂרָאֵל הִיא – כיון שגוף הבהמה וחצי מהולדות שייכים לישראל, לִיקְנְסִיהּ דִּלְמָא אֶתֵי לְאִיחַלּוּפִי בִּבְהֵמָה אַחֲרִיתִי יש לקנסו ולחייבו בפדיון על הולד הבכור, שמא יטעה ויסבור שכשם שבהמה זו שגופה שלו לגמרי, ולדה פטור מבכורה, גם בהמה אחרת שאין לנכרי חלק בה ובולדותיה פטורה מבכורה, קָמַשְׁמַע לָן – השמיעה המשנה דין הנותן לגוי בהמה לטפל בה, שהולד פטור מפדיון. הגמרא דנה האם מותר למכור לגוי עובר בהמה גסה בעודו במעי אמו: תְּגַן הָתָם שנינו שם (ע"ז יד:), שאסרו חכמים למכור בהמה גסה לנכרי שמא יעשה בה מלאכה בשבת, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְׁבוּרָה – למכור בהמה שנשברו רגליה, שאינה ראויה למלאכה. בֶּן בְּתֵירָא מַתִּיר בַּסּוּס, כי לא היו משתמשים בסוס לעבודת קרקע האסורה מן התורה בשבת, אלא לרכיבה בלבד, וכיון שאיסור רכיבה אינו אלא מדרבנן כי החי נושא את עצמו, לא אסרו חכמים למכור סוסו לנכרי. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, עוּבָּר מַה לִי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה – מה סבר רבי יהודה בעובר של בהמה גסה, האם מותר למכרו לגוי או לא. מבארת הגמרא את צדדי הספק: טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה הָתָם דְּשָׁרֵי – האם טעמו של רבי יהודה שהתיר למכור בהמה גסה שנשברו רגליה, הוא מִשּׁוּם דְּהִיא שְׁבוּרָה ואינה ראויה למלאכה, ואם כן עוּבָּר נַמִּי שָׁבוּר הוּא ויהיה מותר למכרו לגוי, כיון שהוא נחשב כשבור, שכן בעת המכירה אינו ראוי למלאכה, אוֹ דִּלְמָא רק שְׁבוּרָה התיר רבי יהודה למכור, כי לָאוּ הַיְינוּ אוֹרְחֵיה – אין דרך בהמה להיות בעלת אברים שבורים, וכיון שהוא דבר שונה מהרגיל, לא יבואו ללמוד ממכירתה להתיר למכור גם בהמה שלימה, אֲבָל עוּבָּר כֵּיוָן דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ – שכך דרכו להיות אינו ראוי למלאכה כל עוד לא נולד, לָאו שָׁבוּר הוּא אינו נחשב כמו שבור, ואסור למכרו לגוי, שמא ילמדו ממכירתו להתיר למכור גם בהמה שלימה. הגמרא רוצה לפשוט את הספק מהמשנה. אומרת הגמרא: תָּא שְׁמַע, שנינו במשנה, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַׁאי' פטור מן הבכורה, וְלֹא פָּלִיג רַבִּי יְהוּדָה – ולא שנה התנא שנחלק רבי יהודה בדין זה, ומשמע שאף לדעתו אסור למכור את העובר לגוי. דוחה הגמרא: וְלִיטַעְמָיךְ ולשיטתך, שהוכחת ממה שרבי יהודה אינו חולק על משנה זו, וכי תוכל לבאר כך בהמשך המשנה ששנינו בה 'הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה', שכל אלו פטורים מבכורה, דְלֹא קְתָּנֵי – ולא שנה התנא בהם שרבי יהודה חולק, הָכִי נַמִּי דְּלֹא פָּלִיג – וכי גם בהם תאמר שרבי יהודה אינו חולק, והרי בסמוך מובאת ברייתא שרבי יהודה חולק ומחייב בבכורה באופנים אלו, אֶלָּא פָּלִיג וְלֹא קָתָּנֵי ובהכרח שהגם שהוא חולק על המשנה, אין המשנה מזכירה את דעתו, ואם כן הָכָא נַמִּי פָּלִיג וְלֹא קָתְנֵי – גם לגבי מה ששנינו 'אף על פי שאינו רשאי', יתכן שרבי יהודה חולק בזה ומתיר למכור עובר, ומכל מקום אין המשנה מזכירה את דעתו, ואין להוכיח מזה שרבי יהודה אוסר למכור לגוי עובר של בהמה גסה. הגמרא רוצה לפשוט את הספק מברייתא. אומרת הגמרא: תָּא שְׁמַע, שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה טהורה מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לטפל בה, ויחלקו בולדותיה, וְיַלְדָה בכור, אין הולד קרב למזבח ככל בכור בהמה טהורה, כיון שחציו שייך לגוי, אלא מַעֲלִין [-שמין] אוֹתוֹ בְּשָׁוִויוֹ, וְנוֹתֵן חֲצִי דְּמָיו לַכֹּהֵן. וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַׁאי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְנוֹתֵן כָּל דְּמָיו לַכֹּהֵן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל זְמַן שֶׁיַּד הַגּוֹי בָּאֶמְצַע – פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה. מַאי – על מה אמר רבי יהודה 'אף על פי שאינו רשאי', לָאו אַעוּבָּר, ומדובר שנתן לגוי בהמה מעוברת לטפל בה, כי חציו שייך לישראל וחייב בבכורה, וְהַנּוֹתֵן לוֹ [-לגוי] בְּקַבָּלָה על מנת שיחלקו בולדותיה, כיון שנתנה לגוי אַף עַל כִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַׁאי ליתנה לו, לפיכך קוֹנְסִין אוֹתוֹ לפדותו מהגוי, ואפילו עד פי עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְנוֹתֵן כָּל דְּמָיו לַכֹּהֵן. מַאי לָאו אַעוּבָּר האם אין דברי רבי יהודה אמורים על מכירת העובר לגוי, ואם כן מבואר, שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי. דוחה הגמרא, לא – דברי רבי יהודה לא נאמרו על העובר אלא אַבְּהֵמָה – על אמו הבהמה, שאותה אינו רשאי ליתן, אבל עובר מותר ליתנו לגוי. שואלת הגמרא: וְהָא דְּמָיו' קָתְנֵי, ואם האיסור היה על נתינת האם, היו צריכים לקנסו לפדות אותה עצמה מהגוי. משיבה הגמרא: תְּנִי דְּמֶיהָ' – אכן צריך לשנות בדברי רבי יהודה שצריך לפדות את הבהמה. שבה הגמרא ושואלת: וְהָא נוֹתֵן כָּל דְּמָיו לַכֹּהֵן' קְתָּנֵי, וְאִי דברי רבי יהודה נאמרו על הבְּהֵמָה, כֹּהֵן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ – למה צריך ליתן את הדמים לכהן, והרי בה אין בכורה. משיבה הגמרא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּיָהִיב בְּהֵמָה מְעַבַּרְתָּא לְפַטּוּמָהּ – באופן שנתן הישראל לגוי בהמה מעוברת כדי לפטמה על מנת שיקבל חצי השבח בין בפטום בין בולדות, ועשה בכך איסור מצד נתינת הבהמה, דְּמִיגּוֹ דְּקָנְסִינַן לֵיהּ אַבְּהֵמָה, קָנְסִינַן לֵיהּ אַעוּבָּר לפדותו ולתת דמיו לכהן, אבל אילו מכר עובר לבדו לא היו קונסים אותו. הגמרא רוצה להביא ראיה מברייתא אחרת: אָמַר רַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע, שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּשְׁבוּרָה למוכרה לגוי, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְרַפּאוֹת, ומשמע הָא יְכוֹלָה לְהִתְרַפּאוֹת, אָסוּר למוכרה, ומוכיח רב אשי, וְהַאי נַמִּי – והרי גם עובר כְּיָכוֹל לְהִתְרַפּאוֹת דְּמֵי, שהרי עתיד להולד ולגדול ולהיות ראוי לעבודה. מסיקה הגמרא, שְׁמַע מִינָהּ – אכן יש להוכיח מברייתא זו שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי. הגמרא דנה אם אסור למכור בהמה לעובריה: אִיבֶּעָיָא לְהוּ, ישראל שמָכַר לגוי בְּהֵמָה שעדיין לא התעברה, לְעוּבָּרֶיהָ שיהיו כל הולדות הנולדים ממנה שייכים לגוי, וגוף הבהמה השאיר אצלו, מַאי – מה דינו, האם קנסוהו לפדותה כדין מוכר בהמה לגוי, או שמא כיון שאת הבהמה עצמה לא מכר, לא קנסוהו. הגמרא דנה האם משנתינו שנויה לדעת רבי יהודה, וחוזרת על כל השקלא וטריא הנ"ל. אומרת הגמרא: וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לָהּ אַמַּתְנִיתִין ויש ששנו כל נידון זה לגבי מה ששנינו במשנה וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל כִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַׁאי', ומשמע שאסור למכור עובר לגוי, לֵימָא מַתְנִיתִין – האם נאמר שמשנתינו סוברת בדין זה דְּלֹא בְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּתְנַן בעבודה זרה (יד) רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּבהמה שְׁבוּרָה למוכרה לגוי, וטעמו משום שאינה ראויה למלאכה ואין חשש שיעבוד עמה בשבת, ואם כן הדין נותן שגם למכור עובר יתיר רבי יהודה כיון שאינו ראוי למלאכה, ואילו משנתינו אסרה למכור עובר. ועל כך השיבו: אֵפִילוּ תֵּימָא אפילו אם תאמר שמשנתינו כרַבִּי יְהוּדָה, יש לחלק בין עובר לשבורה, כי שְׁבוּרָה לָאוּ הַיְינוּ אוֹרְחִיהּ – אין זו דרכה של בהמה להיות שבורה, ולכן התיר רבי יהודה למכרה לגוי. אולם עוּבָּר הַיְינוּ אוֹרְחִיהּ – כך היא דרכו בתחילה שאינו ראוי לעבוד, ואסור למכרו לגוי. הגמרא רוצה להביא ראיה מברייתא: תָּא שְׁמַע, שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה טהורה מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיַלְדָה בכור, אין הולד קרב במזבח כיון שחציו שייך לגוי, אלא מַעֲלִין [–שמין] אוֹתוֹ בְּשָׁוִיוֹ, וְנוֹתֵן חֲצִי דְּמָיו לַכֹּהֵן, וְהַנּוֹתֵן לוֹ [-לגוי] בְּקַבָּלָה על מנת שיחלקו בולדותיה, כיון שנתנה לגוי אַף עַל כִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַׁאי ליתנה לו, לפיכך קוֹנְסִין אוֹתוֹ לפדותו מהגוי, ואפילו עד פי עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְנוֹתֵן כָּל דְּמָיו לַכֹּהֵן. מַאי לָאו אַעוּבָּר האם אין דברי רבי יהודה אמורים על מכירת העובר לגוי, ואם כן מבואר, שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי. דוחה הגמרא, לא – דברי רבי יהודה לא נאמרו על העובר אלא אַבְּהֵמָה – על אמו הבהמה, שאותה אינו רשאי ליתן, אבל עובר מותר ליתנו לגוי. שואלת הגמרא: וְהָא דְּמָיו' קָתְנֵי, ואם האיסור היה על נתינת האם, היו צריכים לקנסו לפדות אותה עצמה מהגוי. משיבה הגמרא: תְּנִי דְּמֶיהָ' – אכן צריך לשנות בדברי רבי יהודה שצריך לפדות את הבהמה. שבה הגמרא ושואלת: וְהָא נוֹתֵן כָּל דְּמָיו לַכֹּהֵן' קְתָּנֵי, וְאִי דברי רבי יהודה נאמרו על הבְּהֵמָה, כֹּהֵן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ – למה צריך ליתן את הדמים לכהן, והרי בה אין בכורה. משיבה הגמרא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּיָהִיב בְּהֵמָה מְעַבַּרְתָּא לְפַטּוּמָהּ – באופן שנתן הישראל לגוי בהמה מעוברת כדי לפטמה, ויקבל חצי השבח בין בפטום בין בולדות, ועשה בכך איסור מצד נתינת הבהמה, דְּמִיגּוֹ דְּקָנְסִינַן לֵיהּ אַבְּהֵמָה, קָנְסִינַן לֵיהּ אַעוּבָּר לפדותו ולתת דמיו לכהן, אבל אילו מכר עובר לבדו לא היו קונסים אותו. הגמרא רוצה להביא ראיה מברייתא אחרת: אָמַר רַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע, שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּשְׁבוּרָה למוכרה לגוי, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְרַפּאוֹת, ומשמע הָא יְכוֹלָה לְהִתְרַפּאוֹת, אָסוּר למוכרה, ומוכיח רב אשי, וְהַאי נַמִּי – והרי גם עובר כְּיָכוֹל לְהִתְרַפּאוֹת דְּמֵי, שהרי עתיד להולד ולגדול ולהיות ראוי לעבודה. מסיקה הגמרא, שְׁמַע מִינָהּ – אכן יש להוכיח מברייתא זו שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי. הגמרא דנה אם אסור למכור בהמה לעובריה: אִיבֶּעָיָא לְהוּ, ישראל שמָכַר לגוי בְּהֵמָה שעדיין לא התעברה, לְעוּבָּרֶיהָ שיהיו כל הולדות הנולדים ממנה שייכים לגוי, וגוף הבהמה השאיר אצלו, מַאי – מה דינו, האם קנסוהו לפדותה כדין מוכר בהמה לגוי, או שמא כיון שאת הבהמה עצמה לא מכר, לא קנסוהו. הגמרא מקדימה שספק זה שייך לדעת כולם. אומרת הגמרא: תִּיבָּעֵי יש להסתפק כן לְרַבִּי יְהוּדָה שהתיר למכור לגוי שבורה, תִּיבָּעֵי ויש להסתפק כן לְרַבָּנָן שאסרו למכור לגוי שבורה. ומבארת הגמרא את הספק לכל שיטה: תִּיבָּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה, עַד כָּאן לֹא קָא שָׁרֵי [-לא התיר] רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בְּשְׁבוּרָה, משום דִּלֹא אֶתְיָא לְאִיחַלּוּפִי – שלא יבוא להחליף ולמכור לגוי שלימה, כי ההבדל ביניהם ניכר, אֲבָל למכור שְׁלֵמָה לעובריה, דְּאֶתְיָא לְאִיחַלּוּפִי שיש לחשוש שיחליף וימכור שלימה במכירה גמורה, אָסַר רבי יהודה. אוֹ דִּלְמָא או שמא נאמר, וּמַה שְׁבוּרָה דְּפָסְקָה מִינֵיהּ שיוצאת לגמרי מרשות הישראל, התיר רבי יהודה למכור לגוי, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁלֵמָה דְּלֹא פָּסְקָה מִינֵיהּ – וקל וחומר שיתיר רבי יהודה למכור בהמה לעובריה, שגופה נשאר אצל הישראל, משום שאינה חשובה מכירה. תִּיבָּעֵי לְרַבָּנָן, עַד כָּאן לֹא קָאָסְרִי רַבָּנָן למכור לגוי אֶלָּא בְּשְׁבוּרָה, דְּפָסְקָה מִינֵיהּ שמכרה במכירה גמורה, אֲכָל למכור שְׁלֵמָה לעובריה דְּלֹא פָּסְקָה מִינֵיהּ, שָׁרוּ התירו חכמים, כיון שהשאיר אצלו את גוף הבהמה. אוֹ דִּלְמָא מַאי – מה כוונת רבי יהודה באמרו 'קונסין אותו', לָאו אַבְּהֵמָה כוונתו על שמכר את הבהמה, ומוכח שאסור למכור לגוי בהמה לעובריה, שהרי בנתינה זו לא זכה הגוי אלא בעובריה. דוחה הגמרא: לא – אין הקנס מחמת הבהמה, אלא אַעוּבָּר משום מכירת העובר, ומדובר בבהמה מעוברת, ולכן אסור למכרו. אבל למכור בהמה שלא נתעברה על מנת שיזכה בעובריה מותר. הגמרא מוכיחה כן מלשון הברייתא: דִּיקָא נַמִּי גם מלשון הברייתא מדויק שהקנס הוא משום העובר, דְּקָתָּנֵי 'קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשְׂרָה בְּדָמָיו ונותן כל דמיו לכהן', ואם הוא משום הבהמה למה נותן דמיה לכהן, אלא שְׁמַע מִינָהּ שהקנס הוא משום העובר, ולכך נותן דמיו לכהן. הגמרא מוכיחה מברייתא זו שקונסין על מכירת בהמה לגוי: מְסַיִּיעָא (לֵיהּ) ברייתא זו מסייעת לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְאָמַר רֵישׁ לְקִישׁ, הַמּוֹבֵר בְּהֵמָה גַּפָּה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, קוֹנְסִין אוֹתוֹ לפדותה מהגוי עד פי עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ. הגמרא מסתפקת האם 'עד עשרה' הוא דווקא: דַּוְקָא, כלומר, מה ששנינו 'עד עשרה' הוא בדווקא שאפילו עד פי עשרה חייב לפדותה, אוֹ לָאו דַּוְקָא, ולשון גוזמא הוא שיש לו לפדותו אפילו ביותר משוויו, אבל אין קונסין אותו לפדותו כל כך. אומרת הגמרא: תָּא שְׁמַע ש'עד עשרה' הוא דווקא, וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשָׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ הכנעני לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, ולא חש למה שאסרו חכמים למוכרו לגוי, משום שהגוי ימנענו מלקיים מצוות שהעבד חייב בהם, קוֹנְסִין אוֹתוֹ שיפדנו מהגוי, עד פי מֵאָה בְּדְמָיו. הרי ש'עד עשרה' הוא בדווקא, שאם הוא לאו דווקא, למה בבהמה נקטו 'כדי עשרה', ובעבד 'כדי מאה'. הגמרא דוחה ומחלקת בין בהמה שהוא לאו דווקא, לעבד שהוא דווקא. אומרת הגמרא: לעולם 'עד עשרה' האמור בבהמה אינו בדווקא, כי בבהמה אין האיסור נמשך אלא בשעת המכירה בלבד, וּשָׁאנִי – ושונה הדין בעֶבֶד שקנסוהו לפדותו אפילו עד כדי מאה בדמיו, כיון דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת שכל יום שהעבד נמצא אצל הגוי נמנע ממנו לקיים מצוות. הגמרא מביאה שיטה שבמוכר בהמה קנסו עד מאה: וְאִינָא דְאָמְרִי שכך אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, הַמּוֹבֵר בְּהֵמָה גַּפָּה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, קוֹנְסִין אוֹתוֹ לפדותה, עד פי מֵאָה בְּדְמֶיהָ. הגמרא מקשה על ריש לקיש מברייתא: תְּנַן – שנינו בברייתא, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַׁאי, קוֹנְסִין אוֹתוֹ לפדותה עד פי עֲשָׂרָה בְּדְמֶיהָ. הרי שאין חייב לפדותה אלא עד עשרה. מתרצת הגמרא: דברי ריש לקיש נאמרו במוכר, וּמְכִירָה פָּסְקָה מִינֵיהּ במכירה ניתקה הבהמה לגמרי מהמוכר, ולכן חייב לפדותה עד פי מאה. אך בקַבְּלָנוּת, לֹא פָּסְקָה מִינֵיהּ אינה מנותקת לגמרי ממנו, כי עדיין הוא בעל הבהמה, ולכן לא חייבוהו לפדותה יותר מפי עשרה. הגמרא מסתפקת בכוונת ריש לקיש: דַּוְקָא אוֹ לָאוּ דַּוְקָא האם חייב לפדותה עד פי מאה, או שאינו אלא גוזמא, ורצה לומר שיפדהו אפילו הרבה יותר משוויו. אומרת הגמרא: תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשָׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים קוֹנְסִין אוֹתוֹ לפדותו עד פי עֲשָׂרָה בְּדָמָיו. וכיון שלא יתכן שבעבד שמפקיעו ממצוות קנסו פחות מבהמה, לכן מוכח ש'עד מאה' האמור בבהמה אינו אלא גוזמא. דוחה הגמרא: שָׁאנִי שונה הדין בעֶבֶד שלא קנסוהו כל כך, כיון דִּלֹא הָדַר לַיה – שלאחר הפדייה אינו חוזר לרבו כי צריך לשחררו משום קנס על מכירתו לגוי, ולכך לא חייבוהו לפדותו אלא עד עשרה מדמיו. שבה הגמרא ושואלת: אם כן נמצא שבְּהֵמָה מַאי טַעֲמָא הוסיפו בשיעור הקנס שלה, מִשּׁוּם דְּקָא הָדְרָא לֵיה שכן הבהמה חוזרת למוכרה ואינו מפסיד לגמרי בפדיונה, נִיקְנְסִיהּ טְפֵי חַד – ראוי להוסיף בשיעור הקנס בה רק פעם אחת יותר ממה שקנסו בעבד, שאם בעבד קנסו עד עשרה, בבהמה יהא עד אחת עשרה, כנגד שווי הבהמה החוזרת לבעליה, ומדוע קנסוהו עד מאה. מבארת הגמרא: אֶלָּא חילוק אחר יש בין עבד לבהמה, שמכירת עֶבֶךָ, מִילְתָא דְּלֹא שְׁכִיחָא הִיא דבר שאינו מצוי הוא, וְכָל מִילְתָא דְלֹא שְׁכִיחָא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן, ולכן לא חייבוהו אלא עד עשרה בדמיו, אולם מכירת בהמה מצויה, ולכן קנסו בה יותר עד מאה בדמיה. הגמרא חוזרת לברייתא שבה שנינו שחכמים פוטרים כשיד עכו"ם באמצע: שנינו בברייתא (לעיל ב:), וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל זְמַן שֶׁיַּד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כו' באמצע פטורה מן הבכורה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשָׁעַ, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דְּרְשׁוּ, שנאמר (במדבר ג יג) כָּל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, רַבָּנָן סָבְרִי, אילו נאמר רק בְּכוֹר', מִקְצָת בְּכוֹר מַשְׁמַע – קדושת בכורה היתה חלה אפילו אם מקצתו של ישראל, כָּתַב רַחֲמָנָא כָּל', עַד דְאִיכָּא כּוּלֵיהּ – ללמדנו, שחלה רק אם כל הבכור של ישראל. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, אילו נאמר 'בְּכוֹר', כּוּלֵיהּ בְּכוֹר מַשְׁמַע – קדושת בכורה היתה חלה רק אם כל הבכור של ישראל, כָּתַב רַחֲמָנָא כָּל', דַּאֲפִילוּ כָּל דָּהוּא – ללמדנו, שחלה אפילו אם רק מקצתו של ישראל. אִיבְּעֵית אֵימָא ואם תרצה תאמר, דְּכוּלֵי עָלְמָא סוברים שאילו נאמר רק 'בְּכוֹר', רוּבָּא מַשְׁמַע – קדושת בכורה היתה חלה כשרובו שייך לישראל, אבל עתה שנאמר 'כל' נחלקו במשמועתה, מַר סְבַר כָּל' מַשְׁמַע לְמַלּוּרֵי אֲתָא – חכמים סברו ש'כל' מלמד שצריך שיהא כולו של ישראל, וּמַר סָבַר לְגָרוּעֵי אֲתָא – ורבי יהודה סבר שבא לגרע, שדי אם כל שהוא שייך לישראל. הגמרא מבררת שיעור חלקו של גוי הפוטר מבכורה: וְכַמָּה תְּהֵא חלק השׁוּתָּפוּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּתְהֵא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה. משיבה הגמרא: אָמַר רַב הוּנָא, אֲפִילוּ בעלות באָזְנוֹ פוטרת מן הבכורה. מקשה הגמרא: מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן על רב הונא, למה בעלות באזנו פוטרת, וְלֵימָא לֵיהּ שְׁלִיל אֶזְנָךְ וְזִיל שהכהן יאמר לגוי קח אזנך ולך, ותנתן שאר הבהמה לכהן. הגמרא מביאה מחלוקת בשיעור חלקו של גוי הפוטר מבכורה: אִיתְּמַר, רַב חִסְדָּא אֲמַר, בעלות גוי בדְּבָר שֶׁאם ינטל יהיה עוֹשָׂה אוֹתוֹ [-את הבהמה] נְבֵלָה, דהיינו שחיות הבהמה תלויה באבר ששייך לגוי, פוטרת מן הבכורה, כי זה כאילו כולה של גוי. וְרָבָא אָמַר, בעלות גוי בדְּבָר שֶׁאם ינטל יהיה עוֹשֶׂה אוֹתוֹ טְרֵיפָה, פוטרת מן הבכורה. מבררת הגמרא: בְּמַאי קָמִיפְלְנִי – באיזו סברא נחלקו רב חסדא ורבא, והרי שניהם אמרו שאין בעלות הגוי פוטרת אלא כשיש לו חלק באבר שחיות הבהמה תלויה בו. מבארת הגמרא: מחלוקתם תלויה בְּמחלוקת שנחלקו בחולין (מב.) האם טְרֵיפָה חַיָּה טריפה כל זמן שלא מתה הרי היא בחזקת חיה, לְמַאן דְאָמַר רבא שאמר דְּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ טְרִיפָה, קָסָבַר שבהמה טְרֵיפָה אֵינָהּ נחשבת חַיָּה, ולכן אם שייך לגוי אבר שחסרונו עושה טריפה, פטורה מבכורה. וּלְמַאן דְאָמַר רַב חִסְדָּא שאמר דְּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ נְבֵלָה, קָסָבַר טְרֵיפָה חַיָּה – שבהמה טריפה נחשבת חיה, ולכן רק אם שייך לגוי אבר שחסרונו עושה אותה נבלה, פטורה מבכורה. אָמְרוּהָ רַבָּנָן קַמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא – אמרו חכמים לפני רב פפא, הָא דְּרַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא וְרָבָא לָא פְּלִיגִי – האם רב הונא ורב חסדא ורבא לא נחלקו, אלא כל אחד מהם אמר שיעור אחר של חלק גוי הפוטר מבכורה, וכולם מודים זה לזה, הָא – דברי רב הונא על בעלות גוי בְּבוֹ – בבכור עצמו, הָא – ודברי רב חסדא ורבא על בעלות גוי בְּאִמּוֹ – באם. אָמַר לְהוּ רַב פַּפָּא: מַאי שְׁנָא בּוֹ – מה ההבדל בין בכור לאמו, דְּבָעֵינַן 'כָּל בְּכוֹר' וְלֵיכָּא – וכי בבכור עצמו צריך שיהא כולו של ישראל, ואין בו חלק לגוי, וְאִמּוֹ נַמִּי – וכי באמו צריך שיהא כולו של ישראל, בָּעֵינַן 'כָּל מִקְנְךָ תִּזְכָר' וְלֵיכָּא – ואין בה חלק לגוי. אֶלָּא, לָא שְׁנָא – אין הבדל בין בכור לאמו, וכולם נחלקו. מַתְקִיף לָהּ מָר בַּר רַב אַשִׁי – הקשה מר בר רב אשי, מַאי שְׁנָא מִנְפָלִים – מה ההבדל בין בכור לנפלים, דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּתָא נִינְהוּ – שאף על פי שאין הנפלים בני חיות, קָדְשִׁי – הם קדושים, דְּאָמַר מָר: 'פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה' – שֶׁגָּר בַּבְּהֵמָה – שהנפלים קדושים. הָתָם, כֵּיוָן דְּלָא עֲרִיבוּ בְּהוּ חוּלִין – שם, כיון שלא עורבו בהם חולין, קָרֵינָא בְּהוּ בַּבְּהֵמָה 'כָּל בְּכוֹר' – הם נחשבים כבכור, הָכָא כִּכֵּיוָן דַּעֲרִיבוּ בְּהוּ חוּלִין – כאן, כיון שעורבו בהם חולין, לָא קָרֵינָא בְּהוּ 'כָּל בְּכוֹר' – אינם נחשבים כבכור. רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עַל לְבֵי מִדְרְשָׁא – רבי אלעזר לא עלה לבית המדרש, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַסִי – מצא את רבי אסי, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר רַבָּנָן בֵּי מִדְרְשָׁא – מה אמרו חכמים בבית המדרש. אָמַר לֵיהּ: הָכִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בעלות גוי בבהמה אֲפִילוּ בדבר שחסרונו עושה מום קל בלבד כגון אוזנו, פוטרה מבכורה. והוסיף רבי יוחנן ואמר, וְהָדִתְנַן רָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה מִין רָחֵל פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, וְאִם יֶשׁ בּוֹ [-בולדן מִקְצָת סִימָנִין שבהם הוא דומה לאמו, חַיָּיב בבכורה, הכוונה היא שחייב ליתנו לכהן, אבל אינו קרב למזבח, כי השינוי מצורת מינו, מוּם קָבוּעַ הָנֵי לִשְׁחוֹט עֶלָיו – נחשב כמום קבוע המתירו לשחטו בחוץ, כדין בכור בעל מום ששוחטו ואוכלו. הגמרא מבררת מה חידש רבי יוחנן. מקשה הגמרא: בִּשְׁלְמָא דברי רבי יוחנן שבעלות גוי בדבר שחסרונו עושה מוּם קַל פוטר מבכורה מובנת, כי בכך קָא מַשְׁמַע לָן שהלכה בְּדִברי רַב הוּנָא שאמר שבעלות גוי באזן הבכור פוטרת מן הבכורה, וּלְאַפּוּקֵי מִדְּרַב חִסְדָּא וְרָבָא שאמרו שצריך בעלות באבר שהנשמה תלויה בו. אֶלָּא מה שאמר שרחל שילדה מין עז, נחשב מוּם קָבוּעַ, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – מה חידש לנו בזה, וכי בא לחדש דְּכֵיוָן דְּאִישְׁתַּנֵי הֲוָה לֵיהּ מוּמָא – שהשינוי מצורת מינו נחשב מום, והרי תִּנִינָא לה במשנה להלן (מ.) שבכור בהמה טהורה וּפִיו דּוֹמֶה כְּשֶׁל חֲזִיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה, הֲרֵי זֶה מום, כי אינו דומה למינו, ולמה הוצרך להשמיענו דין זה. אומרת הגמרא: וְכִי תֵּימָא ואם תרצה לומר דמהָתָם במשנה להלן מוכח רק שאם נִשְׁתַּנָּה בְּדָבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, כגון חזיר שאין במינו קדוש בבכורה, נחשב מום, אולם הָכָא – כאן, השמיענו רבי יוחנן שגם אם נִשְׁתַּנָּה בְּדְבָר שֶׁבְּמִינוֹ קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, כי בין רחל ובין עז יש במינם קדושת בכורה, נחשב מום. דוחה הגמרא: הָא נַמִּי תְּנִינָא – גם חידוש זה ידענו מהמשנה להלן (מ:), כבש שעֵינוֹ אַחַת גְדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה הרי זה מום, ושנינו בברייתא, עינו גְדוֹלָה, היינו גְדוֹלָה כְּשֶׁל עֵגֶל, ועינו קְטַנָּה, היינו קְטַנָּה כְּשֶׁל אַוֶון. בִּשְׁלְמָא מה ששנינו שעין קְטַנָּה כְּשֶׁל אַוֶוז נחשב מום, כי נשתנה לדבר שאֵין בְּמִינוֹ קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, שבאווז אין דין בכורה, אֶלָּא מה ששנינו שעין גְדוֹלָה כְּשֶׁל עֵעֶגֶל נחשב מום, אינו מובן, שהרי השתנה לעגל שיֵשׁ בְּמִינוֹ קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, ולמה זה נחשב מום. אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן כֵּיוָן דְּאִישְׁתַּנֵי הֲוָה לֵיהּ מוּמָא – אלא ודאי שכל שינוי מצורת מינו הרי זה מום, ואם כן נמצא שגם חידוש זה ידענו מהמשנה, ומה הוסיף רבי יוחנן באומרו שרחל שילדה עז ודומה במקצת סימנים לאמו הולד נחשב בעל מום קבוע. מתרצת הגמרא: לא – אין המום בעינו אחת גדולה כשל עגל משום שינוי, אלא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ שָׂרוּעַ' שנאמר בתורה מום הנקרא 'שרוע', והוא כל שיש הפרש בין שני אבריו, שאחד מהם גדול מחבירו. אבל שינוי אחר כגון רחל שצמרה דומה לעז לא מצינו שיחשב מום, והשמיענו רבי יוחנן שגם שינוי זה נחשב מום. הגמרא מוכיחה כן. אומרת הגמרא: הָכִי נַמִּי מִסְתַּבְּרָא, ש'עינו אחת גדולה' פסול משום 'שרוע', דִּתְנַן להלן (מג.-מד.), מוּמִין אֵלו שנשנו במומי בהמה, בֵּין כשהם קְבוּעִין בֵּין כשהם עוֹבְרִין, פּוֹסְלִין את הכהן מלעבוד במקדש. וְיָתֵר עֲלֵיהֶן אָדָם [-כהן, שבו מומים נוספים פוסלים אותו, כגון אם היו עֵינָיו שְׁתֵּיהֶן גְדוֹלוֹת, או שהיו שְׁתֵּיהֶן קְטַנּוֹת. מבארת הגמרא מדוע רק באדם פוסלים מומים אלו: כי גַּבֵּי אָדָם הוּא דִּכְתִיב (ויקרא כב ד) 'אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן' ללמד דְּבָעִינַן – שצריך שיהיה הכהן אִישׁ שָׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שדומה לשאר הכהנים, דהיינו שמראהו ככל אדם, ואין בו אבר משונה, אֲבָל בבְּהֵמָה אפילו אם שְׁתֵּיהֶן [-שתי עיניהן גְדוֹלוֹת או שְׁתֵּיהֶן קְטַנּוֹת, נַמִּי לֹא הָוִי מוּמָא – אינו נחשב מום. מסיימת הגמרא את הראיה: עינו אַחַת גְדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה מַאי טַעֲמָא נחשב מום גם בבהמה כמו שמפורש במשנה, אִי מִשּׁוּם השִׁינוי שיש בה, אם כן אֲפִילוּ שְׁתֵּיהֶן גְדוֹלוֹת או שְׁתֵּיהֶן קְטַנּוֹת יחשב מום מחמת השינוי, אין זו קושיא, דהָתָם – בעינה אחת גדולה ועינה אחת קטנה, השינוי הוא מום, כי אִי מֵחֲמַת בְּרִיּוּתָא יְתֵירָא, תַּרְוַויְיהוּ בָּעִי לְמִיבְרָא אם השינוי בגודלם הוא מחמת שבהמה זו בריאה במיוחד, שתי עיניה היו צריכות להיות גדולות, אִי מֵחֲמַת בְּחִישׁוּתָא יְתֵירָא, תַּרְוַויְיהוּ בָּעִי מִיכְחָשׁ – ואם השינוי בגודלם הוא מחמת שהיא כחושה במיוחד, שתי עיניה היו צריכות להיות קטנות, וכיון שעין אחת שונה מחברתה, בהכרח ששינוי הגודל הוא חסרון בה, ולכן נחשב מום. הגמרא מביאה מעשה שבו פסקו ששותפות גוי פוטרת מבכורה: הַהִיא גִיּוֹרְתָּא היתה גיורת דַּחֲווּ מָסְרִין לָהּ אַחֵי שהיו אחיה הגוים נותנים לה חֵיוָתָא לְפַטּוּמָה בהמות לטפל בהם ולפטמם, על מנת שתקבל חלק בוולדותיהם, אֲתַאִי לְקַמֵיהּ דְּרָבָא – באה לפני רבא לשאול האם הוולדות חייבות בבכורה, וְתָנָא אָמַר לָהּ, לֵית דְחָשׁ לָהּ לְהָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – אין מי שחושש לדברי רבי יהודה דְּאָמַר שׁוּתָּפוּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיֵּיכֶת בִּבְכוֹרָה, וכיון שחלק מגוף הולד שייך לאחיה הגוי, פטורות הולדות מבכורה. הגמרא מביאה מעשה אודות הפקעת קדושת בכורה על ידי מכירה לגוי: רַב מָרִי בַּר רָחֵל הַוִיָא לֵיהּ הַהִיא חֵיוָתָא – היו לו בהמות, וכדי שלא יחול קדושת בכורה על הוולדות, הֲוָה מַקְנֶה לְאוֹדְנַיְיהוּ – היה מקנה את אוזניהם בעודם במעי אמם, לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאָסַר לְהוּ בְּגִיזָה וַעֲבוֹדָה וְיָהִיב לְהוּ לַכֹּהֲנִים – ומכל מקום היה נוהג בהם כדין בכורים, שלא היה עושה בהם גיזה ועבודה, ונתנם לכהנים, וּכְלַאי חֵיוָתָא ומתו בהמותיו דְּרַב מָרִי בַּר רָחֵל. תמהה הגמרא: וְכִי מֵאַחַר דְּאָסַר לְהוּ בְּגִיזֶה וַעֲבוֹדָה, וְיָהִיב לְהוּ – וגם נתנם לַכֹּהֲנִים, אַמַאי מַקְנֶה לְהוּ לְאוֹדְנַיְיהוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים – לשם מה הקנה אוזניהם לגוי. מבארת הגמרא: רב מרי חשש דִּלְמָא אֶתֵי בְּהוּ לִידֵי תַּקְלָה – יעשה גיזה ועבודה בבכורות, ולכן הקנה את אוזניהם שלא יאסרו בגיזה ועבודה. שבה הגמרא ומקשה: אִי הָכִי – אם כן, מַאי טַעֲמָא כָּלוּ חֵיוָתָא דְּרַב מָרִי – למה מתו בהמותיו של רב מרי, והרי מעשיו היו בכוונה טובה. מתרצת הגמרא: רב מרי נענש מִשּׁוּם דְּמַפְקַע לְהוּ מִקְדוּשָׁתַיְיהוּ משום שהפקיע את הוולדות מקדושתם. מקשה הגמרא: וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, מוּתָּר לְאָדָם לְהָטִיל מוּם בַּבְּכוֹר כדי שלא יבא בו לידי תקלה, ועושה כן קוֹדֶם שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם – הָתָם, מִקְדוּשַׁת מִזְבֵּחַ קָא מַפְקַע לֵיהּ, מִקְדוּשַׁת כֹּהֵן לָא מַפְקַע לֵיהּ; הָכָא – אֲפִילּוּ מִקְדוּשַׁת כֹּהֵן קָא מַפְקַע לֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַב מָרִי בַּר רָחֵל יָדַע לְאַקְנוּרֵי קִנְיָן גָּמוּר, וְחָזֵי לֵיהּ אִינִישׁ אַחֲרִינָא וְאָזִיל וְעָבֵיד, וְסָבַר: רַב מָרִי מִילְתָא הוּא דַּעֲבַד, וְאֶתֵי בָּהּ לִידֵי תַקְלָה. משנה כֹּהֲנִים וּלְוִיִם - פְּטוּרִין, מִקַל וָחוֹמֶר: אִם פָּטְרוּ אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר - דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ אֶת שֶׁל עַצְמָן. גמרא שואלת הגמרא: אִינְהוּ פָּטְרִי – וכי במדבר הלויים בעצמם הם שפטרו את פטרי חמוריהם של ישראל, והרי אָדָם משבט לוי, אָדָם פָּטַר אדם של ישראל, וּבְּהֵמָה של לוי, דהיינו שה, בְּהֵמָה פָּטְרָה פטר חמור של ישראל, דִּכְתִיב (במדבר ג מה) קַח אֶת הַלְוִיִם תַּחַת בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּחֱמַת הַלְוִיִם תַּחַת בְּהֶמְתָּם', הרי שפטרי חמורי ישראל לא פקעה קדושתם אלא על ידי בהמות הלויים, ולא על ידי הלויים בעצמם כפי שמשמע מלשון המשנה. מתרצת הגמרא: אֶמַר אַבַּרֵי, אכן אין כוונת המשנה שהלויים בעצמם פטרו את פטרי חמוריהם של ישראל במדבר, אלא הָכִי קָאָמַר – כך כוונת המשנה, כֹּהֲנִים וּלְוִיִם פְּטוּרִין בְּהֶמְתָּם מדין פטר חמור, מִקַל וָחוֹמֶר, שאִם הִפְקִיעָה בְּהֶמְתָּם הטהורה שֶׁל הלְוִיִם מדיני בכורה בְּהֵמָה [-פטר חמור] שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דִּין הוּא שֶׁבהמתם תַּפְקִיעַ במדבר אֶת פטר חמור שֶׁל עַצְמָן. מקשה הגמרא: אָמַר לֵיהּ רָבָא לאביי, איך אתה מפרש שכוונת המשנה שבהמת הלויים פטרה פטרי חמורי ישראל, וְהָא פָּטְרוּ אִינְהוּ קָתָּנֵי והרי במשנה שנינו 'אם פטרו את של ישראל במדבר', ומשמע שהלויים עצמם פטרו, ולא בהמתם. וְעוֹד קשה, אִם אִיתָא – אם אתה דורש קל וחומר זה לגבי דיני בכור בהמה, אם כן הדין נותן שאֲפִילוּ מִדִין בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה נִפְטְרוּ הלויים, שאם בהמה טהורה שלהם הפקיעה בכורות בהמות טהורות של ישראל במדבר, כל שכן שתפטור בכורות בהמות טהורות שלהם, אַלְמָה תְּנַן – למה שנינו להלן (יג.) לא נִפְטְרוּ לויים מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֶלָּא רק מִפִּדְיוֹן הַבֶּן וּפֶטֶר חֲמוֹר. אֶלָּא אָמַר רָבָא, אין המשנה דנה בדיני פטר חמור של לויים וכהנים אלא בדין פדיון הבן, וּהָכִי קְתָּנֵי, כֹּהֲנִים וּלְוִיִם (פָּטְרוּ) [פְּטוּרִין] הֵן עַצְמָן מפדיון הבן מִקַל וָחוֹמֶר, שאִם הִפְקִיעָה קְדוּשָׁתָן שֶׁל הַלְוִיִם את הקְדוּשָׁה שֶׁל בכורי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וכי לֹא יַפְקִיעַ קדושתן אֶת קדושת הבכורה שֶׁל עַצְמָן. הגמרא מבררת לפי רבא מנין שהלויים פטורין מפטר חמור. אומרת הגמרא: אַשְׁכְּחָן – למדנו על ידי הקל וחומר שהלויים פטורין מפדיון בכור אָדָם, בְּהֵמָה טְמֵאָה פטר חמור של לויים, מְנָלָן שהם פטורין מפדיונו. משיבה הגמרא: אָמַר קְרָא (במדבר יח טו) אַךְ פָּדָה תִפְדֶה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְמֵאָה תִּפְדָּה', וכיון שבפסוק זה נאמרו דיני בכור אדם ביחד עם דיני בכור בהמה טמאה, הוקשו זה לזה, שכָּל אדם שֶׁיֶשְׁנוֹ בִּבְכוֹר אָדָם שחייב לפדות את בנו, ישנו גם בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה – חייב לפדות את פטר חמור שלו, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בִּבְכוֹר אָדָם, כגון כהן ולוי שפטורין מפדיון בכור אדם, אֵינוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה אינו חייב לפדות פטר חמור שלו. הגמרא שואלת גם על אביי וגם על רבא: אָמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא לְאַבַּיי, לְדִידְךְ דְּאָמְרַת שהקל וחומר שבמשנה נאמר לגבי בְּהֵמְתָּם של הכהנים והלויים לפוטרם מפדיון פטר חמור, אם כן היה צריך להיות, שרק בֶּן לֵוִי דַּהֲוָה לֵיהּ שֶׁה במדבר, דְאַפְקַע שעל ידי שה זה הפקיע פטר חמור של ישראל, לִיפְקַע שתפקע קדושת פטרי חמורים שלו שהיו לו במדבר מקל וחומר, שאם הפקיעה בהמתו בהמת ישראל, כל שכן שתפקיע את שלו. אבל בן לוי דְּלֹא הֲוָה לֵיהּ שֶׁה דְּלִיפְקַע – שלא היה לו במדבר שה להפקיע פטר חמור של ישראל, לֹא לִיפְקַע – לא יפקיע את פטר חמורו שהיו לו במדבר כי לא הפקיע בהמת ישראל. ועוד הקשה רב ספרא לאביי: בֵּין לְדִידָךְ, וּבֵין לְרָבָא, שלמדתם מקל וחומר לפטור בכור אדם לוי מפדיון, היה צריך להיות הדין, שרק בכור שהיה בֶּן חֹדֶשׁ בעת פדיון הבכורות במדבר, דְּאַפְקַע שאילו היה פשוט היה מפקיע קדושת אחד מבכורי ישראל כנגדו, לִיפְקַע – יפקיע את קדושת הבכורה שלו, אבל בכור לוי שבזמן פדיון הבכורות במדבר היה פָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ, דְּלֹא אַפְקַע – שאילו היה פשוט לא היה מפקיע קדושת אחד מבכורי ישראל כנגדו, לֹא לִיפְקַע – לאחר שיגדל ויעשה בן חודש, לא יפקיע את קדושת הבכורה שלו עצמו, וזה אינו, שהרי במדבר כל הלויים לא היו חייבים בפדיון. ועוד הקשה רב ספרא לאביי ולרבא: כיון שפטור בן לוי מפדיון הבן נלמד מכח זה שהפקיע את קדושת בכורי בני ישראל, אם כן היה צריך להיות, שלְוִיָּה שילדה בן בכור לֹא תִיפְקַע קדושת בנה הבכור, שהרי במדבר נמנו רק הלויים הזכרים, ורק הם הפקיעו קדושת בכורי ישראל, אַלָּמָה [-למה] אָמַר רַב אֲדָא בַּר אַהֲבָה, לְוִיָּה שֶׁיָּלְדָה בן בכור, בְּנָהּ פָּטוּר מֵחָמֵשׁ סְלָעִים. מתרצת הגמרא: הָא לֹא קַשְׁיָא, כי יש לומר בְּדַעת מַר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר, שאפילו לויה שהתעברה מישראל, בנה פטור מפדיון הבן, כי לגבי פדיון הבן נאמר (שמות יג יב) פֶטֶר רֶחֶם', ונלמד מזה שבְּפֶטֶר רֶחֶם תָּלָה רַחֲמָנָא לא הולכים אחר האם, והנולד מלויה נחשב כלוי לענין פדיון הבן, ודינו ככל הלויים שפטורים מפדיון. ועוד הקשה רב ספרא: וְאַהֲרֹן שֶׁלֹא הָיָה בְּאוֹתוֹ מִנְיָן שנמנו הלויים במדבר כדי לדעת מנינם לפדות את קדושת הבכורה בבני ישראל, ולא הפקיעה בהמתו את פטרי חמורי ישראל, לא לִיפְקַע – לא יפקע חיובו מפדיון פטר חמור שלו. דְּתַנְיָא, לָמָּה נָקוּד למה הושמה נקודה הנחשבת בספר תורה בסימן למיעוט, על תיבת 'אַהֲרֹן' שֶׁבְּחוּמַשׁ הַפְּקוּדִים – הכתובה בספר במדבר, בפסוק (ג לט) 'כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן', כדי ללמד שֶׁלֹא הָיָה אהרן בְּאוֹתוֹ מִנְיָן של הלויים הראויים לפדות בכורי ישראל כנגדם, ואם כן איך הפקיע את חיוב פטר חמור שלו. מתרצת הגמרא: אָמַר קְרָא (שם יב) 'הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִם', הוּקְשׁוּ כָּל הַלְוִיִם זֶה לָזֶה להורות שכל בן לוי פטור מבכורה, ואפילו אלו שלא היו במנין הלויים במדבר. שואלת הגמרא: וכֹּהֲנִים שאף הם פטורים מבכורה כמו שמפורש במשנתינו, מְנָלָן, והרי לא הוקשו ללויים. מבארת הגמרא: בִּדְרַבִּי יְהוֹשָׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשָׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ הכֹּהֲנִים לְוִיִם', וְזֶה אֶחָד מֵהֶן (יחזקאל מד טו) וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִם בְּנֵי צָדוֹק', ובפסוק זה הוקשו גם הכהנים ללויים, ולכן גם הכהנים פטורים מבכורה כמו הלויים. הגמרא מבררת מנין שגם לדורות לויים פטורים מבכורה. שואלת הגמרא: וּלְדוֹרוֹת מְנָלָן – מנין שדינים אלו שהלויים פטורים מפדיון הבן ופטר חמור נוהג גם לדורות. כי כל הלימודים שהביאה הגמרא עד כאן הם לגבי הפקעת הבכורה במדבר, שמפדיון הבן נפטרו מכח זה שהפקיעו את הבכורה של בכורי ישראל במדבר. ומפדיון פטר חמור נפטרו, לאביי מאותו טעם. ולרבא משום שהוקש פטר חמור לבכור אדם, וכל הפטור מפדיון בכור אדם פטור מפטר חמור. משיבה הגמרא: אָמַר קְרָא (במדבר ג יב) וְהָיוּ לִי הַלְוִיִם', ומשמעות וְהָיוּ' היא שבַּהֲוָויֶיתָן יִהוּ דינם ימשך לדורות כפי שהיה במדבר, שהיו פטורים מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור. הגמרא מבררת מנין שבמדבר פדו הלויים את פטרי חמורי ישראל בשה. שואלת הגמרא: וּמִמַּאי דִּבְשֶׂה – מנין לרב ספרא שהקשה על אביי (לעיל ע"א) 'בן לוי דהוה ליה שה דאפקע ליפקע' וכו', שפדיון פטרי חמורי ישראל במדבר נעשה בשה ולא על ידי חמורי הלויים. משיבה הגמרא: אָמַר רַב חִסְדָּא, שנֶאֱמַר כֶּסֶף [-חמשת שקלים] בפדיון בכור אדם לדורות, כמו שנאמר (שם יח טז) 'וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶה בְּעֶרְכְּךְ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ', וְנֶאֱמַר שֶׁה בפדיון פטר חמור לְדוֹרוֹת, כמו שנאמר (שמות לד ב) 'וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶה בְשֶׂה', מַה [–כשם] שכֶּסֶף הָאָמוּר בפדיון הבן לְדוֹרוֹת, בּוֹ פָּדוּ לְדוֹרוֹת וּבּוֹ פָּדוּ לְאוֹתָהּ שָׁעָה [-במדבר], כי הבכורות העודפים על הלויים נפדו בכסף, כמו שמבואר במקרא (במדבר ג מו-מח), אַף שֶׁה הָאָמוּר בפדיון פטר חמור לְדוֹרוֹת, בּוֹ פָּדוּ לְדוֹרוֹת וּבּוֹ פָּדוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה [-במדבר] את פטרי חמורי ישראל, ומכאן שפדיון פטרי חמורי ישראל במדבר נעשה בשה של הלויים. דוחה הגמרא: מַה לְכֶסֶף האמור בפדיון הבן, שֶׁכֵּן פּוֹדִין בּוֹ גם הֶקְדֵשׁוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, ולכן פדו בו בכור אדם גם במדבר, אולם שה שלא מצינו שפודים בו דבר נוסף חוץ מפטר חמור, מנין שגם במדבר פדו בו פטר חמור, והרי יתכן שלא התחדש פדיון פטר חמור בשה אלא לדורות, ובמדבר פדו את פטרי חמורי ישראל על ידי חמורי הלויים. הגמרא מביאה מקור אחר שבמדבר פדו הלויים את פטרי חמורי ישראל בשה. אומרת הגמרא: אֶלָּא אָמַר קְרָא (במדבר יח טו) אַךְ פָּדָה תִפְדֶה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְמֵאָה תִּפְדֶה', וכיון שנאמרו בכור אדם ופטר חמור יחד, הרי הוקשו זה לזה, ויש ללמוד מכך, מַה בְּכוֹר אֶדָם, לֹא חָלַקְתָּ בֵּין לְדוֹרוֹת בֵּין לְאוֹתָהּ שָׁעָה [-במדבר], שבכל זמן הוא נפדה בְּכֶסֶף, אַף בְּהֵמָה טְמֵאָה – פטר חמור, לֹא תַּחֲלוֹק בּוֹ, ופדיונו בֵּין לְדוֹרוֹת וּבֵּין לְאוֹתָהּ שָׁעָה, בְּשֶׂה. הגמרא דנה האם בפדיון פטרי חמור שהיה במדבר שה אחד פטר כמה חמורים: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, בפדיון פטרי חמור שהיה במדבר, לא היה צורך שיהיה מנין בהמות הלויים שוה למנין פטרי חמורי ישראל, אלא שֶׂה אֶחָד שֶׁל בֶּן לֵוִי פָּטַר כַּמָּה פִּטְרֵי חֲמוֹרִים מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר אַבַּיי, תֵּדַע הרי לך ראיה שבמדבר היה די בשה אחד לפטור כמה פטרי חמור של ישראל, שֶׁהֲרֵי מָנָה הַכָּתוּב עוֹדְפִים בָּאָדָם התורה פירטה כמה היה מנין בכורי ישראל יותר ממנין פשוטי הלויים, וְלֹא מָנָה עוֹדְפִין בַּבְּהֵמָה ולא פירטה התורה כמה היה מנין פטרי חמורי ישראל יותר ממנין בהמות הלויים, ובהכרח שלא היה צורך שיהיה מניינם שוה, כי שה אחד של לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל. הגמרא תמהה על ראיית אביי. שואלת הגמרא: מִמַּאי – מנין לך להוכיח מזה ששה אחד של לוי פטר כמה פטרי חמור של ישראל, דִּילְמָא לֹא חֲווּ נְפִישִׁי לְהוּ בְּהֵמוֹת טוּבָא שמא לא היו לישראל כל כך הרבה חמורים, ומנין בכוריהם לא היה יותר ממנין בהמות הלויים. משיבה הגמרא: לֹא סָלְקָא דַּעְתָּךְ – לא יעלה על דעתך לומר כן, דִּכְתִיב (במדבר לב א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד', ו'מקנה' כולל גם חמורים, ומשמע שהיה להם חמורים רבים. חוזרת הגמרא ושואלת: דִילְמָא אֲפִילּוּ הָכִי שמא אף שנאמר בפירוש שהיה לישראל מקנה רב, עדיין אין הוכחה שפטרי חמורים היו מרובים יותר מבהמות הלויים, כי שמא פְּשׁוּטִים דִּלְוִיִם חֲווּ קָיְימִי לְבַהֲדֵי – הבהמות של פשוטי הלויים היו עומדים במנין שוה כנגד בְּכוֹרֵי החמורים של יִשְׂרָאֵל. הגמרא דוחה בכך את ראיית אביי ומביאה ראיה אחרת: מסיקה הגמרא, שהמקור לדברי רבי חנינא שבמדבר שה אחד של לוי הפקיע כמה פטרי חמורים של ישראל, הוא משום שאָמַר קְרָא (במדבר ג מה) 'קַח אֶת הַלְוִיִם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּחֱמַת הַלְוִיִם תַּחַת בְּהֶמְתָּם', ו'בהמת' משמע שלקחו בְּהֵמָה אַחַת של הלויים תַּחַת 'בהמתם' שמשמעה בְּהֵמוֹת הַרְבֵּה של ישראל. הגמרא מקשה על ההוכחה ממשמעות תיבת 'בהמת': וְאֵימָא ש'בהמת׳ משמעה גם בהמות רבות, כמו שמצינו כן אצל יונה הנביא שאמר (יונה ד יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ וגו' וּבְּהֵמָה רַבָּה', והיינו הרבה בהמות. מתרצת הגמרא: אִם כֵּן, שכוונת הכתוב 'ואת בהמת הלוים' היא שיעמידו בהמות רבות של לויים תחת בהמות ישראל, לִיכְתּוֹב קְרָא לשון אחד בשניהם, אוֹ בְּהֵמָה תַּחַת בְּהֵמָה' אוֹ בְּהֶמְתָּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם', מַאי ולמה כתב בֶּחֱמַת הלויים תַּחַת בְּהֶמְתָּם' של ישראל, שְׁמַע מִינָהּ חַד פָּטַר טוּבָא – מוכח מכך שבהמה אחת של לוי פטרה כמה פטרי חמור של ישראל. הגמרא מביאה משנה שמבואר בה חידושו של רבי חנינא: אָמַר רָבָא, אַף אֲנַן נַמִּי תְּנִינָא ששה אחד של לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל, ששנינו להלן (ט.) שישראל שיש לו פטר חמור, נותן שה לכהן, ואם הכהן מחזירו לו, חוזר הישראל וּפוֹדֶה בּוֹ פטר חמור נוסף, ואפילו פְּעָמִים הַרְבֵּה. אומרת הגמרא: וְרַבִּי חֲנִינָא לא התכוין לומר דין זה המפורש במשנה, אלא טַעֲמָא דְּמַתְנִיתִין מְפָרֵשׁ, וְהָכִי קָאָמַר, מַאי טַעֲמָא – מהו טעם הדין ששנינו שפּוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה, ואינו צריך לתת שה נפרד כנגד כל פטר חמור, מִשּׁוּם וְשֶׂה אֶחָד שֶׁל בֶּן לֵוִי פָּטַר כַּמָּה פִּטְרֵי חֲמוֹרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הגמרא מביאה מחלוקת האם נתקדשו הבכורות שנולדו במדבר: אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת שנולדו בַּמִּדְבָּר, שהרי כבר במצרים נאמרו להם דיני קדושת בכורות. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת שנולדו בַּמִּדְבָּר, ולהלן תבאר הגמרא שלפי ריש לקיש חלה קדושה על בכורות שנולדו במצרים, ורק על אלו שנולדו במדבר לא חלה קדושה. הגמרא מבארת במה נחלקו: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת שנולדו בַּמִּדְבָּר, דְּרַחֲמָנָא אָמַר לִיקְדְשׁוּ, בְּדִכְתִיב (שמות יג ב) 'קַדֶשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה', וְרֵישׁ לָקִישׁ שאָמַר לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר, למד כן מִדִּכְתִיב (שם יג יא) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי' וגו', וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ ונאמר אחר פסוק זה וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לָה