הלכה יומית לעיון ברמב"ם

המשך ביאור למס' בכורות ליום ראשון עמ' ב

שמא נאמר, וּמַה שְׁבוּרָה, דְלֹא אֶתְיָא לְאִיחַלּוּפִי בשלימה הגמרא מקשה על מביא ראיה זו: וְלִיטַעְמֶיךְ שדייקת מזה שלא אָסְרִי למוכרה, וְכָל שֶׁכֵּן שאסרו למכור שְׁלֵמָה, אף שמוכרה שנה התנא 'אף על פי שאינו רשאי' בנותן לו בקבלה, שאכן אין רק לולדותיה, כיון דְּאָתְיָא לְאִיחַלּוּפִי שיש חשש שיחליף איסור בדבר, כיצד תבאר את מה ששנינו במשנה הַמִּשְׁתַּתֵּף וימכור בהמה לגוי במכירה גמורה. לוֹ', דְּגם בו לֹא קָתָּנֵי 'אף על פי שאינו רשאי', הָכִי נַמִּי דְּרַשַׁאי הגמרא מבררת את הספק לדעת חכמים. שואלת הגמרא: וְכי - וכי גם בזה תאמר שרשאי לקנות בהמה בשותפות עם גוי, טַעֲמָא דְּרַבָּנָן שאסרו למכור שבורה, מִשּׁוּם הָכִי הוּא – משום וְהָא אָמַר אֲבוּחַ דִּשְׁמוּאֵל, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּתָּפוּת עִם שיש לחוש שיבא להחליף ולמכור לגוי שלימה, עד שאתה בא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּיב [-הגוי] לוֹ [-לישראל] שְׁבוּעָה, להתיר למכור בהמה שלימה לעובריה, כיון שאינה מכירה. וִיהיה הגוי נִשְׁבָּע לוֹ בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלּוֹ, וְהַתּוֹרָה וְהָתַנְיָא, אֶמְרוּ לוֹ חכמים לְרַבִּי יְהוּדָה שהתיר למכור שבורה אֶמְרָה (שמות כג יג) 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו לֹא יִשְׁמַע עַל לגוי, וַהֲלֹא מַרְבִּיעֵין עָלֶיהָ [-על השבורה) וְיוֹלֶדֶת, אַלְמָא פִיךְ', ולמדו מזה שאסור לישראל לגרום שישבע גוי בשם מִשּׁוּם עוּבָּרֶיהָ הוּא – הרי מוכח שהטעם שאסרו חכמים מכירת אלהים אחרים. אֶלָּא בהכרח ששנה התָּנָא פרט זה שאינו רשאי שבורה הוא משום שזה נחשב כמי שמכר את עובריה, ואם כן לעשות כן לגבי מְבִירָה, וְהוּא הַדִּין לְגבי שׁוּתָּפוּת, וְהָכָא נַמִּי משיבה הגמרא: הָכִי קָאָמְרִי חכמים לֵיהּ [-לרבי יהודה], טַעֲמָא וכן יש לומר לגבי 'והנותן לו בקבלה', שגם אם אסור לעשות דִידָן שאסור למכור שבורה הוא מִשּׁוּם דְּאֶתְיָא לְאִיחַלּוּפִי כן, לא קשה מדוע לא הוסיף התנא ושנה שאינו רשאי לעשות בִּבְהֵמָה שלימה, אֶלָּא אַתְּ [-רבי יהודה] מַאי טַעֲמָא שָׁרִית לְקַבְּלָנוּת שהיא אסורה עם הגוי, כי אסור לתת בהמה [-התרת] למכור שבורה, מִשּׁוּם דְאֵין השבורה יְכוֹלָה לעובריה. מבארת הגמרא: וּמַאי שְׁנָא מְכִירָה דְּנָקַט לְהִתְרַפּאוֹת, וּבְמַאן דְזַבְּנָהּ לִשְׁחִיטָה דְּמֵי – וזה נראה כמוכרה שנקט התנא איסור זה במכירה ולא בקבלנות או שותפות, לשחיטה, ולכן לא יבא להחליף ולמכור שלימה, וַהֲלֹא מַרְבִּיעֵין משום דְעִיקָר האיסור שאסורו חכמים, מְכִירָה הִיא – נקבע על עָלֶיהָ [–על השבורה] וְיוֹלֶדֶת, וְכֵיוָן דְּמַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת, יש מכירה. לחשוש שמא יהא הגוי מַשְׁהֵא לָהּ כדי להרביעה ולגדל ממנה הגמרא מוכיחה שבין לפי חכמים ובין לפי רבי יהודה אסור ולדות, והרואה אותה זמן רב בבית הגוי יטעה ויחשוב שמותר למכור לגוי בהמה לעובריה: תָּא שְׁמַע, שנינו בברייתא, רַבִּי למכור כל בהמה לגוי, אפילו לצורך מלאכה, ואם כן יש לאסור יְהוּדָה אוֹמֵר, ישראל הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה טהורה מִן הָעוֹבֵד למכור לגוי אפילו שבורה. וְאָמַר לְהוּ רבי יהודה לחכמים, כּוֹכָבִים לטפל בה על מנת שיחלקו בולדותיה, וְיָלְדָה בכור, אין לִכְשֶׁתֵּלֶד – כשתראו בהמה שבורה יולדת תוכלו לטעון עלי כך, הולד קרב במזבח, כיון שחציו שייך לגוי, אבל מַעֲלִין [-שמין] אולם חשש זה לא יתכן, כיון דְּלֹא מְקַבֶּלֶת זָכָר – בהמה אוֹתוֹ בְּשָׁוִויוֹ, וְנוֹתֵן חֲצִי דְּמָיו לַכֹּהֵן, כי חציו שייך לישראל שרגליה שבורות אינה נותנת לזכר לעלות עליה ולהרביעה. וחייב בבכורה. וישראל הַנּוֹתֵן [לוֹ – לגוי] בְּקַבָּלָה – לטפל בה הגמרא רוצה להוכיח מהמשנה שמותר למכור לגוי בהמה על מנת שיחלקו בולדותיה, כיון שנתנה לגוי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לעובריה: תָּא שְׁמַע, שנינו במשנתינוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה' הולד רַשַׁאי ליתנה לו, קוֹנְסִין אוֹתוֹ לפדותה מהגוי, עד פי עֲשָׂרָה פטור מפדיון, וְלֹא קָתָּנֵי – ובדין זה לא שנה התנא 'אַף עַל פִּי בְּדָמָיו, וְנוֹתֵן כָּל דְּמָיו לַכֹּהֵן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁיַּד שֶׁאֵינוֹ רַשַׁאי', כמו ששנה ברישא לגבי ישראל המוכר עובר עוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּאֶמְצַע שיש לגוי חלק בבהמה, היא פְּטוּרָה לגוי, ויש להוכיח מזה שמותר לתת לגוי בהמה לעובריה. מִן הַבְּכוֹרָה, ואין ולדה הראשון חייב בבכורה.

יום ראשון ט' תשרי ~ איזה 'בית קיבול' מקבל טומאה?

הלכות כלים פרק ה, הלכה א: רַחַת הַגְּרוּסוֹת, מִטַמְּאָה; וב'מים טהורים' (שם פט"ו מ"ה) דייק בלשון הרמב"ם "זה שֶׁל אוֹצָרוֹת, טְהוֹרָה. שֶׁל גִּתּוֹת, מִטַמְאָה; וְשֶׁל גְרָנוֹת, טְהוֹרָה. הכלל, העשוי לקבלה מקבל טומאה והעשוי לכנס בו טהור". זֶה הַכְּלָל: הֶעָשׂוּי לְקַבָּלָה, מְקַבֵּל טְמְאָה; וְהֶעָשׂוּי לְכַבֵּס בּוֹ, וביאר: הרחת היא כלי שיש לו בית קיבול, ושל הגרוסות ושל טָהוֹר. הגתות עשויות לקבלה ומקבלות טומאה. ואילו רחת של רחת של גרוסות (שזורים בה קטניות לפני הטחינה) ושל גתות אוצרות ושל גרנות, אף שיש להן בית קיבול, אינן עשויות (שאוספים בה את החרצנים והזג מן הגת) מקבלות טומאה כי יש להן לקבל אלא רק לאסוף לתוכן באופן זמני ולהעבירם למקום בית קיבול, אבל רחת של אוצרות (שמלקטים בה את התבואה אחר ולכן אינן מקבלות טומאה. המפוזרת לערימה אחת) ושל גרנות (שזורים בה את התבואה) אינן מקבלות וכך מבאר ה'כסף משנה' גם את ההלכה להלן (ה"ג) "נבלי טומאה כי אין להן בית קיבול (ע"פ הר"ש וה'תוספות יום טוב', כלים המשוררים מתטמאין, ונבלי בני לוי שמזמרין בהן במקדש פט"ו מ"ה). טהורין": הנבלים הם חלולים ויש להם בית קיבול. ואילו וה'סדרי טהרות'(כלים שם ד"ה רחת) תמה: נבלי שאר המשוררים עשויים לקבלה כי "דרך המנגנים לתת הרי כבר מפורש במשנה (שם פ"ב מ"א), "כלי עץ... פשוטיהן בתוכו המעות שמקבלים מבני אדם", ולכן מקבלים טומאה. טהורים ומקבליהן טמאים", ואם־כן מובן שגם רחת מקבלת ואילו נבלי בני לוי, אף שיש להם בית קיבול, אינם עשויים טומאה רק כשיש לה בית קיבול, ומדוע צריך לציין כלי זה לקבלה כי אינם מקבלים ממון על נגינתם ולכן טהורים. במיוחד ?

יום שני י' תשרי - כיצד מודדים שיעור 'כרימון' או 'כביצה'?

הלכות כלים פרק ו, הלכה ב: מִשֶׁיִּנָּכֵב הַכְּלִי בְּמוֹצִיא שבעולם, בהכרח שאמנם אין כאן מידה מדויקת אלא מעיקר רִמּוֹן, טָהוֹר; וְהָרִמּוֹן שֶׁאָמְרוּ - בֵּינוֹנִי, לֹא גָּדוֹל וְלֹא קָטָן – לְפִי הדין השיעור נקבע על פי אומדן דעת הרואה, אע"פ שאין דַּעְתּוֹ שֶׁל רוֹאֶה. זה בהכרח הפרי הבינוני ביחס לכל שאר הפירות. במקור דברי הרמב"ם במשנה (כלים פי"ז מ"ה), "הרימון אמרו – לא קטן ולא גדול אלא בינוני", וכן אמרו שם (מ"ו) לגבי שיעור כביצה שהיא ביצה בינונית. ונחלקו תנאים בדבר. לדעת רבי יהודה, עליו להביא ביצה "גדולה שבגדולות" ו"קטנה שבקטנות" ולמדוד בדיוק מהו הממוצע ביניהם. ואילו רבי יוסי אמר: "וכי מי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה ? אלא הכל לפי דעתו של רואה", וכדבריו פסק הרמב"ם. ויש להבין: כיצד יתכן שהשיעור נקבע לפי אומדן דעת הרואה, כאשר באמת אין בידו נתונים מדויקים מהו הרימון או הביצה הבינוניים ביחס לכלל הרימונים והביצים ? ונראה מכך כי מאחר ומלכתחילה לא נאמר למשה בסיני שיעור מדויק אלא 'כביצה' או 'כרימון', והרי באמת מן הנמנע לקבוע על פרי מסוים שהוא הבינוני מבין כל הפירות מוחלת, אך כשם ששיעור כביצה לא נמסר למשה בסיני בדקדוק, ומכל מקום לאחר שנקבע על פי "דעתו של רואה" הרי הוא חל בתורת ודאי ובדיוק גמור, כך לאחר שקבעו חכמים שיעור (ממוצע) של עשרים וחמש שנה למחילה, הרי זה נעשה השיעור המדויק מעיקר הדין. (מדות ושיעורי תורה עמ' מג ואילך)

יום שלישי י"א תשרי - מעלת הביטול

הלכות כלים פרק ט הלכה א: כָּל כְּלֵי מַתָּבוֹת... ולכן אין להם מציאות עצמאית ככלי אלא מלכתחילה הם מְקַבְּלִין טְמְאָה – חוּץ מִן הַדֶּלֶת, וְהַנֶּגֶר, וְהַמַּנְעוּל... וְהַצִנּוֹר; בטלים לקרקע, אך להלן מדובר בכלים המחוברים לקרקע אך מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ עֲשׂוּרִין לַקַרְקַע, אוֹ לְשַׁמֵּשׁ אֶת הָעֵץ – אֵינָן מְקַבְּלִין אינם משמשים את הקרקע, וכמו מדף של נחתום שהשימוש טְמְאָה, וַאֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁיִּקָּבְעוּ. בו הוא לעריכת הלחם ולא לצורך הקרקע, והסברא נחלקו תנאים בדין 'דף של נחתומין' (מדף הקבוע לקיר שהנחתום להחשיבם כקרקע היא רק מצד החיבור לקרקע, ובזה נחלקו עורך עליו את הלחם): לדעת רבי אליעזר אינו מקבל טומאה מאחר רבי אליעזר וחכמים אם החיבור מפקיע מתורת כלי או לא, שמחובר לקרקע, ולדעת חכמים אין חיבורו לקרקע מבטלו אך דבר הנועד לצורך הקרקע, לדברי הכל נחשב כקרקע מתורת כלי והוא מקבל טומאה. והרמב"ם (להלן פי"א הכ"ד) פסק ואפילו קודם חיבורו. כחכמים: "שכל כלי מתכות שקבעם בקורה או בכותל והרמב"ם מוסיף שאפילו הצינור כיון שנעשה לצורך מקבלין טומאה כשהיו". ולכאורה הדברים עומדים בניגוד הקרקע, דהיינו להוליך מים לבור שבקרקע, אינו מקבל גמור להלכה זו, שהדלת והנגר העשויים להתחבר לקרקע טומאה. ובזה יש החולקים וסוברים שרק לאחר שיקבע אינן מקבלים טומאה ואפילו קודם שהתחברו, ושם נפסק בקרקע אינו מקבל טומאה (מובא בשו"ת הרא"ש כלל לא), וסברתם, שאפילו לאחר חיבורם הם מקבלים טומאה ! כי מאחר ומצד המציאות הוא ראוי לתשמיש גם בתלוש, ורק והביאור : שמחשבת האדם היא להשתמש בו לצורך הקרקע, אין די בהלכה זו מדובר על כלים העשויים לשמש את הקרקע, בכך כדי להחשיבו כבטל לקרקע. כמו דלת המתחברת לבית (שהוא עצמו מחובר לקרקע והרי הוא כקרקע), (נודע ביהודה יו"ד תנינא סי' קט. חידושי הרא"ל מאלין ב, עב)

יום רביעי י"ב תשרי - טומאת כלי חרס

הלכות כלים פרק יג, הלכות א־ב: וּמְנַיִן שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ כלומר, כלי חרס שיש להם אחוריים, שבשולי הכלי חקוק מִטַמֵא אֶלָּא מֵאֲוִירוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם מבחוץ בית קיבול, כמו גביעי כסף ש"פעמים כופין אותן על אֶל תּוֹכוֹ" – מִתּוֹכוֹ הוּא מִטַמָּא, וְאֵינוֹ מִטַמָּא מֵאֲחוֹרָיו. וּבְשֵׁם פיהן ומשתמשים בבית קיבול שלאחריו" (ר"ש כלים שם). ואם שֶׁמִּטַמֵא מֵאֲוִירוֹ, כָּךְ מְטַמֵא אֱכָלִין וּמַשְׁקִין מֵאֲוִירוֹ. נכנסה טומאה בבית קיבול זה נטמאים. "ואינן מיטמאין במקור ההלכה במשנה (כלים פ"ב מ"א), לפי גירסת הרמב"ם, מגביהן", כי רק טומאה שנכנסה לאוויר הכלי מטמאת. שנינו: "כלי חרס וכלי נתר... מיתטמאין ומטמאין באויר, וכתב ה'מי נפתוח' (כלים שם) בדעת הר"ש שכלי חרס מקבל ומטמאין מאחוריהן, ואינן מיטמאין מגביהן". כלומר, כלי טומאה בבית קיבול שמאחוריו רק מדרבנן, ונטמא רק אם חרס נטמאים רק מטומאה הנכנסת לחלל הכלי (אף אם אינה הטומאה נגעה בכלי בתוכו. ואין זה דומה ל'תוך' הכלי נוגעת בהם) אך לא מטומאה הנוגעת בצד החיצוני של הכלי שטומאתו מן התורה ונטמא אף כשהטומאה הייתה באוויר ('גביהן'), אבל אם נטמא תוכם, הרי הם מטמאים אוכלים הכלי ולא נגעה בו. ומשקים הנוגעים בצדדי הכלי. וה'משנה למלך' (לעיל פ"א הי"ג) כתב כי מלשון רש"י (שבת אמנם גירסת ראשונים אחרים במשנה (רש"י ותוספות שבת טז, שם) "מיטמאין מאחוריהן אם נכנס טומאה לתוך אחוריהן", א, ר"ש ורע"ב כלים שם) היא: "ומיטמאין מאחוריהן" (ולא 'מטמאין'). משמע שנטמא מהאוויר אף ללא נגיעה.

יום חמישי י"ג תשרי - ידות כלים ומאכלים

הלכות כלים פרק יז, הלכה א: כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים, הֲרֵי נגעה בידית הכלי אינו נטמא, אך כאשר הכלי עצמו נטמא, הֵן כְּכֵלִים... לְפִיכָךְ, הָאֶבֶן הַיּוֹצֵאת מִן הַתַּנּוּר... חִבּוּר; וְאִם הטומאה עוברת דרך הידית לטמא מאכלים הנוגעים בה נִטְמָא הַתַּנּוּר וְהַכִּירָה, נִטְמְאוּ הָאֲבָנִים הָאֵלוּ. וְאֶכָלִין וּמַשְׁקִין שכאן כתב הרמב"ם: "ואם נטמא התנור והכירה נטמאו הַנּוֹגְעִין בַּאֲבָנִים אֵלּוּ, נִטְמְאוּ. אבנים אלו, ואוכלין ומשקין הנוגעין באבנים אלו נטמאו", ואילו דין "ידות הכלים' נלמד מהכתוב "טמא הוא לכם" – לכל ב'ידות אוכלין' כתב (פ"ה מטומ"א ה"ב): "כל שהוא יד מתטמא שבצרכיכם, היינו שכל חלקי הכלי המשמשים לצורך האדם, ומטמא" הרי שדין ידות הכלים נאמר דווקא לגבי הוצאת כולל הידיות, נחשבים ככלי לדין טומאה (חולין קיח, א). הטומאה, ודין ידות האוכלים נאמר הן לגבי הוצאה ("מתטמא") והקשו הראשונים: כלי חרס אינו נטמא בנגיעת טומאה והן לגבי הכנסה ("מטמא"). מאחוריו אלא מתוך חללו. ואיך יתכן שהידית תהא עדיפה וטעם החילוק הוא, כאמור: כלי חרס אינו מטמא מאחוריו מהכלי עצמו, שאם הטומאה נגעה בגוף הכלי מאחוריו אינו אפילו בנגיעת הטומאה בכלי עצמו, ולכן גם נגיעה בידית נטמא, ואם נגעה רק בידית נטמא ?! אינה מטמאת. אך במאכל הנטמא על ידי נגיעת הטומאה בשם הרמב"ן). יש שתירצו שמדובר בידית חלולה והטומאה נמצאת בצידו, יתכן לומר שגם נגיעה ב'ידו' מטמאת (משנה למלך). בחלל, וכיון שהחלל מגיע לתוכו, הכלי נטמא (רשב"א חולין כד ובטעמי המחלוקת יש לומר: לדעת הרשב"א דין התורה ב'ידות' אינו אלא שה'יד' ויש אומרים שאפילו בנגיעת הטומאה בידית (ולא בכוחה 'להעביר' את הטומאה מהכלי החוצה ולהיפך. ואילו בחללה) נטמא הכלי, וגזירת הכתוב היא שהנגיעה בידית לדעת הרמב"ם הידית עצמה נטמאת כי היא נחשבת חלק עדיפה על הנגיעה בכלי עצמו (רשב"א שם). מהכלי, ולכן לא יתכן שתהא לה עדיפות על הכלי עצמו (חזון ומדברי הרמב"ם נראה שבכלי חרס הידות אכן לא התרבו יחזקאל, טהרות ע' קס"ט). להכנסת הטומאה אלא רק להוצאה. כלומר: כאשר הטומאה

יום שישי י"ד תשרי - מדוע ספינה טהורה?

הלכות כלים פרק יח, הלכה ט: סְפִינָה שֶׁל חֶרֶשׂ – אַף אינה מקבלת טומאה", וזאת למרות שהיא אכן עַל פִּי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת, אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טְמְאָה; שֶׁאֵין הַפְפִינָה בגדר כלי שיש לו בית קיבול (ולא כדברי התורת כהנים), אך מאידך בִּכְלַל הַכֵּלִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה. הוא כותב שהספינה "אינה בכלל הכלים האמורים בתורה" את ההלכה שספינה אינה מקבלת טומאה למדו ב'תורת ואינו מנמק מדוע ובמה היא שונה מכל כלי אחר, ואף אינו כהנים' (שמיני ז, ד) מן הכתוב (שם יא, לג): "וכל כלי חרס אשר מזכיר כלל את הלימוד המובא במשנה מהפסוק "דרך אניה יפול מהם אל תוכו" "את שיש לו תוך טמא, ואת שאין לו בלב ים" ! תוך טהור, פרט למיטה... ולספינה ומנורה של חרס". ונראה כי כוונתו לדברי המשנה, אלא שהוא מפרש כי כלומר: למרות שלספינה יש מחיצות, מכל מקום אינה בפסוק "דרך אניה בלב ים" נרמז לא רק מקור הדין אלא גם נחשבת ככלי שיש לו תוך, כי מטרת המחיצות היא למנוע טעם הדין: הספינה טהורה משום שבשונה מכלי רגיל שעיקר את כניסת המים לספינה ולא לשמור את מה שבתוכה, ולכן שימושו הוא ביבשה, שימושו של הספינה הוא בים, ולכן אינה בגדר כלי קיבול (תוספות רי"ד שבת פג, ב). אינה בכלל שאר הכלים האמורים בתורה (פני יהושע שבת פג, ב). אך במשנה (שבת פג, ב) למדו שספינה אינה מקבלת טומאה ויש שכתבו כי אולי יש ללמוד מכאן גם למטוס שאינו מן הפסוק "דרך אניה בלב ים" "מה ים טהור אף ספינה מקבל טומאה, שכן בדומה לספינה אין שימושו ביבשה, והרי טהורה". באותו הפסוק שבו נאמר "דרך אניה בלב ים" (משלי ל, יט) ומהי שיטת הרמב"ם ? נאמר גם "דרך הנשר בשמים", ומאחר שדרך המטוס היא מצד אחד, הרי הוא מדגיש שהספינה "אעפ"י שהיא בשמים גם הוא אינו מקבל טומאה (מגדל צופים ה, מג).

שבת קודש ט"ו תשרי - כוחה של קריעה

הלכות כלים פרק כג, הלכה יא: טַלִית שֶׁהִיא מִדְרָם, שם השברים במצבם הנוכחי אינם ראויים לקבל טומאה (אלא וְהִטְבִּילָהּ... כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע בָּהּ רְבָּהּ, שׁוּב אֵינָהּ חִבּוּר וְטָהֲרָה כְּלָּהּ. אם לאחר השבירה ייחד אותם לשימוש אחר) ולכן כששברם בפירוש המשניות (כלים פכ"ח מ"ח) כתב הרמב"ם: "אבל בטלו מתורת כלי, אך בטלית שיש בה שיעור אחרי הקריעה טהור זה הקצה", היינו אותה החתיכה שנקרעה טהורה, אך והיא מקבלת טומאה גם בלא ייחוד למטרה אחרת, אין הטלית עצמה נשארה בטומאתה, כי סתם טלית היא גדולה הקריעה מועילה לטהר אותה. ושייריה הם יותר משלושה על שלושה (ולפי זה, כוונתו כאן ובביאור המחלוקת יש לומר: "וטהרה כולה" היינו לכל הקרע גם החלק שטרם נקרע לדעת רש"י השבירה פועלת טהרה כמו טבילה במקוה, אלא עומד להיקרע, אך לא כל הטלית). ולכן גם אם השברים הם עדיין בני קבלת טומאה, מעשה אך לדעת רש"י (חולין קכג, א) הקריעה מטהרת את כל השבירה מפקיע את הטומאה הקודמת. הטלית, ואע"פ שיש בשייריה שלושה על שלושה ועדיין אך לדעת התוספות והרמב"ם השבירה אינה פועלת טהרה ראויה לקבל טומאה, הקריעה מטהרת אותה. וראיה לדבר והיא מטהרת רק משום שהשבר אינו ראוי לקבל טומאה, מכלי חרס ששבירתו מטהרת אותו, ואע"פ שהשברים עצמם ולכן גם הטומאה הקודמת פוקעת ממנו. אך אם הוא עדיין עדיין מקבלים טומאה מכאן ולהבא, השבירה מטהרת אותם ראוי לקבל טומאה, אין הטומאה הקודמת פוקעת. מהטומאה הקודמת. והתוספות (חולין עג, א) דחו את ראיית רש"י מכלי חרס, כי (קובץ שיעורים, פסחים קנה)

המשך ביאור למס' בכורות ליום שני עמ' א

חסדא שאמר דְּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ נְבֵלָה פוטר, אֲבָל דבר שעושה גוי אפילו באזנו. ורב חסדא ורבא פוטרים רק בעלות באבר טריפה אינו פוטר, הוא סובר שטְרֵיפָה חַיָּה, ולכן בעלות גױ שחיות הבהמה תלויה בו. באבר שחסרונו עושה טריפה אינו פוטר. הגמרא מקשה על הסוברים שמקצת בעלות גוי פוטרת מבכורה: הגמרא דנה האם רב חסדא ורבא חולקים על רב הונא: אַמְרוּהָ מָתְקִיף לָהּ מַר בַּר רַב אַשִׁי על הסוברים שמקצת בעלות גוי רַבָּנָן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָא אמרו חכמים לפני רב פפא, הָא דְרַב פוטרת מבכורה, מַאי שְׁנָא מִנְפָלִים – מה שונה זה מבכור נפל, הוּנָא וְרַב חִסְדָּא וְרָבָא לֹא פְּלִינִי רב חסדא ורבא שאמרו דְאַף עַל בֵּב דְלָאוּ בְּנֵי חַיּוּתָא נִינְהוּ, קָדְשִׁי – אף שאין להם שכדי לפטור מבכורה צריך שיהיה לגוי בעלות באבר שחיות חיות נתקדשו בבכורה, דְּאָמַר מַר על הפסוק (שמות יג יב) פֶטֶר הבהמה תלויה בו, אינם חולקים על רב הונא שאמר שאפילו שֶׁבֶר בְּהֵמָה', שיש לדרשו כאילו היה כתוב בג' קמוצה שֶׁגָר בעלות באוזן פוטרת מבכורה, כי הָא דברי רב הונא נאמרו, בַּבְּהֵמָה', ומתרבה בזה קדושה על נפל שלא הגיע זמנו לצאת בו בבכור הנולד, שגם בעלות גוי באוזן הבכור, פוטרת וגר במעי בהמה, ואם כן למה לא תחול קדושה על בכור שיש מהבכורה. והָא לגוי בעלות באבר שחיותו תלויה בו. דברי רב חסדא ורבא נאמרו, בְּאִמּוֹ, שרק בעלות גוי באמו של הבכור באבר שחיותה תלויה בו, פוטרת מתרצת הגמרא: הָתָם שם בנפלים, בֵּיוָן דְּלֹא עֲרִיבוּ בְּהוּ מהבכורה. חוּלִין – לא מעורב בהם חלק חולין, קָרֵינָא בְּהוּ בַּבְּהֵמָה כָּל אָמַר לְהוּ רַב פָּפָא לחכמים שהציעו לפניו סברא זו, מַאי שְׁנָא בְּכוֹר' – מתקיים בהם המקרא 'כל בכור', וחייבים בבכורה, אבל מה החילוק בין חלק הגוי בו בבכור עצמו, שבעלות באזנו הָכָא – כאן בבכור שיש לגוי בו חלק, כֵּיוָן דַּעֲרִיבוּ בְּהוּ חוּלִין פוטרת, משום דְּבָעִינַן [-שצריך] כָּל בְּכוֹר בישראל', וְלֵיכָּא מעורב בו חלק חולין, לֹא קָרֵינָא בְּהוּ כָּל בְּכוֹר', ואינו חייב וכאשר חלק מהבכור שייך לגוי, אין הוא בכלל 'כל בכור בבכורה. בישראל', אמּוֹ נַמִּי גם באמו, בָּעִינַן – צריך שתהיה בכלל הגמרא מביאה דעה נוספת בזה: רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא עָל לְבֵי הכתוב (שמות לד יט) כָּל מִקְנְךָ תִּוּכָר פטר שור ושה' כדי שיחול מִדְרְשָׁא – לא בא לבית המדרש, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַפִי – מצא בבנה קדושת בכורה, וְלֵיכָּא ואם חלק מהאם שייך לגוי, אין את רבי אסי, אָמַר לֵיהּ לרבי אסי, מַאי אָמוּר רַבָּנָן בֵּי מִדְרְשָׁא היא בכלל 'כל מקנך', ובנה פטור מבכורה. אֶלָּא לֹא שְׁנָא אין מה חידשו חכמים בבית המדרש, אָמַר לֵיהּ לרבי אלעזר, חילוק בין הבכור עצמו לאמו, ובשניהם רב הונא פוטר בעלות בכורה.