בערב פסח תשל"ב הגיע יצחק רבין, אז שגריר ישראל בוושינגטון, לברך את הרבי ליום הולדתו השבעים, וברבות השנים סיפר נקודה שעלתה בשיחה: הרבי הזכיר את משנת בן זומא "איזהו עשיר? השמח בחלקו" - ותמה: לכאורה, מי ששמח בחלקו דורך במקום ואינו צומח!
הסברו של הרבי על כך מובא בתורת מנחם (תשמ"ב 1661-2/3): בן זומא דייק לומר "השמח בחלקו" - ולא "השמח במה שיש לו". השמח בחלקו אינו שמח ב'כמה' אלא ב'מה'. הוא זיהה את התחום שנועד לו, ואינו מביט בקנאה בגורל השליחות של אחרים. אבל בתוך אותו חלק עצמו הוא אינו יודע שובע - שם הוא תובע מעצמו להשיג את המקסימום עם המשפחה, עם העבודה, ומעל לכול בתורה ובמצוות בהידור.
וזו התגלית של קהלת, הנקראת דווקא בזמן שמחתנו: שלמה, שחיפש את האושר בארמונות ובחוכמת כל העמים, מצא אותו לבסוף מתחת לבית - בחלק שנועד לו ורק לו. החיפוש אחרי ה'הכי' הוא רדיפה אינסופית; השמחה ממתינה ב'שלי'. לכן דווקא בסוכות, כשיוצאים מהבית המרווח ויושבים בצילה של סוכה פשוטה עם מה שיש - מתגלה ששם, ב'חלקי', שוכן האושר האמיתי.
וכאשר כל אחד מברר את חלקו בשלמות, מצטרפת כל עבודת הבירורים יחד ומביאה את השמחה הגדולה מכולן: התגלות מלכות ה' בעולם, בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.