מהותה של שמחת החג לאחר מחילת העוונות
בתורה נכתב בפרשת אמור (כג, לד): "דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'". ולכאורה המילה "הזה" נראית מיותרת. ומפרש החתם סופר על התורה, שתיבה זו באה ללמדנו שחג הסוכות, שהוא גם חג האסיף, נקבע בחודש השביעי לא רק מפני שזו התקופה שבה אוספים את התבואה מהשדה, אלא מפני שזהו החודש שבו חלים ראש השנה ויום הכיפורים, ועל כן ראוי לשמוח אחריהם.
כדי להבין את הקשר בין סוכות לראש השנה ויום הכיפורים, אפשר לבאר בפשטות שאין שמחה אמיתית אלא לאחר שנמחלו העוונות, כמו שכתוב (שיר השירים א, ד) "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך". המילה "חדריו" מכוונת למצות הסוכה, כמו שנלמד מהפסוק (שם ב, ג) "בצלו חמדתי וישבתי", ופירשו אותו חז"ל על מצות סוכה.
וז"ל הערוך השולחן (או"ח סימן תרכה): "כמו כן, כדכתיב 'בצלו חמדתי וישבתי' זו מצות סוכה, 'ופריו מתוק לחכי' - זו מצות אתרוג, כמו שאמרו חז"ל במדרש חזית. ולהורות שאחר כל החטאים, הוא יתברך באהבה עמנו, ומשגיח עלינו להצילנו מכל צרה ופגע, והושיב אותנו בצלו הקדוש והטהור, והוא יתברך סוכך עלינו". הרי שאנו יכולים להיכנס בצלו של הקב"ה מתוך שמחה רק לאחר יום הכיפורים, שבו זכינו למחילת עוונות.
האל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כח, מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב'". הרי מבואר שהשמחה עצמה נחשבת עבודת ה', והיא מצוה גדולה בפני עצמה.
ומה טיבה של עבודה זו, יש לומר שהיא נוגעת לכבודו של המלך. שכאשר עבדי המלך מראים צהלת פנים, הדבר מעיד על שביעות רצונם ממלכותו. וראיה ברורה לכך אנו מוצאים בספר נחמיה (ב, ב). נחמיה היה עצוב מאוד על חורבן ירושלים, וישב בבכי ובמספד לפני ה' על מצבם הקשה של כלל ישראל. כשהגיע נחמיה לעמוד לפני המלך דריוש, הבחין המלך בעצבונו ואמר לו: "מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה, אין זה כי אם רוע לב", ומסיים נחמיה: "ואירא הרבה מאד". הרי שהמלך פירש את פניו העצובות כסימן לכך שנחמיה אינו שבע רצון מהמלכות, ואולי אף חורש רעה נגדו, ומכאן רואים שפנים עצובות בפני המלך הן בגדר בזיון ופגיעה בכבודו.
גילוי השמחה לפני מלך מלכי המלכים
לעומת הבזיון שבפנים עצובות, כאשר עבדי המלך שמחים, הדבר מעיד על שבחה של המלכות. דוגמה לכך מצינו אצל שלמה המלך (מלכים א י, ח), בעת שבאה מלכת שבא לבקרו וראתה את חכמתו, אמרה: "אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתך".
מכן נבין את הקשר והשייכות שבין הימים אלו. בעשרת ימי תשובה קיבלנו על עצמנו את מלכותו של מלך מלכי המלכים בקולות ובתרועת שופר, ומתוך כך אנו מחויבים לכבדו בשמחה ובצהלת פנים. וזוהי העבודה שעליה כתב הרמב"ם שהאדם מחויב לשמוח בעשיית המצוה, וחובה זו שייכת בחג הסוכות שהוא זמן שמחתנו.