Skip to content
משנת אברהם

משקל החסידות בהלכות חג הסוכות והמועדים מתוך הנהגות רבותינו

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

משקל החסידות בהלכות חג הסוכות והמועדים מתוך הנהגות רבותינו

כיצד מתגלה מידת החסידות האמיתית בימי חג הסוכות והמועדים? גדולי הדורות לימדונו כי ההידור במצוות החג לעולם אינו יכול לבוא על חשבון פגיעה בזולת או גרימת חלישות דעת.

זהירותו של החפץ חיים מגרימת חלישות הדעת בחג הסוכות

מעשה שהיה עם החפץ חיים [הובא במכתבי ח"ח (דף פד)] בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשהיה בעיר סנאווסק בחג הסוכות. באותה שנה לא היה לולב בנמצא אלא רק אתרוג אחד, אך מצאו לולב אחד ישן משנה שעברה אצל איזה בעל הבית, ואותו נטלו כל בני העיר עם החפץ חיים [וציין הכותב שם, שאינו יודע אם הח"ח בירך על לולב זה, שדבר זה תלוי במצב הלולב אם היה יבש או לא]. כשהגיעו להלל ולנענועים, ביקשו לכבד את החפץ חיים שיאחז את הלולב והאתרוג, אך הוא סירב. לאחר מכן הסביר, שהיו שם בציבור עוד תלמידי חכמים, וחשש שמא יראו אותו מנענע והם יעמדו בלא כלום ותבוא להם חלישות הדעת. ואף שהחפץ חיים היה יודע היטב את גודל הענין של הנענועים [וכמו שכתבו התוס' (סוכה לט, א) שאפשר ליטול הלולב קודם הברכה, ועדיין נחשב הדבר "עובר לעשייתן", כיון שאף הנענועים הם חלק מהמצוה], מכל מקום חלישות הדעת של הזולת היא חשש איסור דאורייתא, והחפץ חיים במשקל החסידות שלו העדיף להימנע מהנענועים ולא להיכנס לחשש גרימת חלישות הדעת.

מניעת מחלוקת בעיצומם של ימי הרחמים והרצון

בהלכות ראש השנה (או"ח סימן תקפא סעיף א) פסק הרמ"א: "וידקדקו לחזור אחר ש"ץ היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים". וכתב המשנה ברורה (ס"ק יא) בשם החיי אדם (כלל קלח סעיף ד), שאם אדם רואה שהוא הגון אך מינויו יגרום למחלוקת, מוטב שלא יתפלל, אלא יניח למי שאינו הגון להתפלל, ובלבד שתמנע המחלוקת. וכן מצינו במשנה ברורה בהלכות סוכה (סימן תרלט ס"ק לה) בשם החיי אדם, שאם יורדים גשמים בלילה הראשון, ראוי להמתין עד חצות הלילה, אולי יפסקו הגשמים ויוכל לקדש ולברך "לישב בסוכה", ולקיים מצות הלילה בשלימות. אך כתב השער הציון (אות סז), שאם יש לו אורחים עניים, שמסתמא הם רעבים, לא ימתין עד חצות הלילה, ואפשר איסורא נמי איכא, שהעניים אינם מחויבים לצאת כל הדעות בליל ראשון [שהרי הוא מחלוקת ראשונים אם מצטער חייב בסוכה בליל ראשון], ומאידך גיסא יש כאן חשש בל תאחר אם יאחר להם הסעודה, רק יעשה קידוש מיד ולא ימתין כלל. רואים מזה איך השתמשו גדולי ישראל במשקל החסידות בחייהם כדי להכריע בין הידור במצוה לבין חשש פגיעה בזולת או גרימת מחלוקת. וכן כתב הנצי"ב (שו"ת משיב דבר חלק א סימן מד), שמי שרוצה לנהוג בחסידות חייב להיות תלמיד חכם עצום, כדי לדעת להבחין בין חסידות אמיתית לבין מה שהוא היפך התורה.

החפץ חיים וקבורת חסיד ראדזין - בזיון החיים בשם כבוד המתים

בימי החפץ חיים התעוררה מחלוקת בין החברא קדישא למשפחתו של אחד מחסידי ראדזין שנפטר. החסיד נהג בחייו ללבוש ציצית עם תכלת, ומשפחתו רצתה לקבור אותו בטליתו עם התכלת, ואולם אנשי החברא קדישא סירבו בתוקף בטענה שזהו בזיון למתים אחרים שהוא יהיה היחיד שנקבר עם תכלת, ומחלוקת זו התפשטה בכל העיר. כששמע זאת החפץ חיים, תמה ואמר: איני מבין, וכי משום חשש בזיון למתים הולכים ומבזים את החיים? הרי שהחברא קדישא חשבו שהם מקיימים מצוה גדולה בעמדם על כבוד הנפטרים, אך במשקל החסידות נמצא שאדרבא, הם עוברים על איסורים חמורים של בזיון המשפחה וגורמים מחלוקת גדולה!

חסידותו של רבי ישראל סלנטר

ידועה מידת חסידותו של רבי ישראל סלנטר, שהיה זהיר מאוד במשקל החסידות על חשבון הזולת. פעם ראו אותו נוטל ידיו בשיעור מצומצם של מים, ותמהו תלמידיו: הלא אמר רב חסדא (שבת סב, ב) "אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא". השיב להם רבי ישראל: החסידות ליטול מים בשפע היא טובה כשאתה שואב המים בעצמך, אך כאן שואב המים צריך להביא המים בכתפיו בקור ובשלג, ואין זו מידת חסידות להדר במצוה על חשבון השואב. וכן ידוע המעשה עמו בליל הסדר, שהיה ממהר מאוד בעריכת הסדר, והסביר שאף שיש ענין להאריך בסיפור יציאת מצרים, מכל מקום השפחה המגישה את האוכל עייפה מאוד ומחכה ללכת לישון, ואין להדר ב"כל המרבה לספר" על חשבון העייפות של אשה פשוטה.

השוחט – חומרות דרבנן מול איסורים דאורייתא

בעיר אחת התעוררה מחלוקת על השוחט ובודק, בטענה שלא בדק הריאה כדת וכדין. המחלוקת גדלה ועברה לאיסורי לשון הרע ורכילות, והיו שרצו לגרש את השוחט מהעיר בשם ה'חסידות' וההידור בכשרות. וכשנשאל על כך רבי חיים מוולוז'ין אמר: בדיקת הריאה היא חומרא דרבנן, ואילו המחלוקת כרוכה בכמה איסורים דאורייתא של עשין ולאוין, ואין זו חסידות להחמיר בחשש דרבנן על ידי שעוברים על איסורי תורה!

כוונת ירבעם בן נבט בעיכוב העם מלעלות לירושלים בחג הסוכות

לעומת מידת החסידות הדואגת לזולת, מצינו בתנ"ך את החורבן הנורא שמביאה הרדיפה אחר הכבוד, אשר העבירה מלכים על דעתם ועל דעת קונם, דוקא סביב מצות העלייה לרגל בחג הסוכות. כאשר התפלגה הממלכה וירבעם בן נבט נתמנה למלך על עשרת השבטים, הוא מיהר להעמיד שני עגלי זהב - אחד בדן ואחד בבית אל - כדי למנוע מעם ישראל לעלות לירושלים. בספר מלכים (א יב, כז) מובא החשש שלו: "אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים, ושב לב העם הזה אל אדוניהם, אל רחבעם מלך יהודה וגו' ". ובירושלמי (עבודה זרה פרק א הלכה א) מבואר, שאותו הזמן היה סמוך לסוף שנת השמיטה, לקראת חג הסוכות שבו מתקיימת מצות הקהל. ועשה ירבעם חשבון אישי של כבוד ומלכות: כאשר יעלו כולם לירושלים, מי יקרא בתורה לפני הציבור? ודאי שמלך יהודה, רחבעם, הוא שיקרא. ירבעם הבין שאם הוא עצמו יקרא רק חלק קטן או לא יקרא כלל, יהיה בכך בזיון גדול למעמדו כמלך עשרת השבטים, וכדי למנוע את הפגיעה בכבודו, החליט להקים את שני עגלי הזהב בצפון ודרום, והעמיד שמירה חזקה בדרכים, בהרים וברחובות, כדי למנוע מהעם לעלות לירושלים. גזירה זו נמשכה לאורך דורות, עד לימי סוף ממלכת ישראל, שאז בוטלו המשמרות והותר למי שרוצה לעלות. ובבבלי (סנהדרין קא, ב) מובא טעם אחר לחששו של ירבעם: הדין הוא ש"אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד". ירבעם ידע שבבואם לבית המקדש, רחבעם מלך יהודה יישב בעזרה, ואילו הוא, כמלך ישראל שאינו מבית דוד, יצטרך לעמוד. מראה זה של מלך עומד בפני מלך יושב היה פוגע בכבודו בעיני העם. מכל מקום, הירושלמי מפרש שעיקר חשבונו היה סביב מעמד קריאת התורה בהקהל בחג הסוכות. רואים מזה עד כמה נוראה היא מידת הגאווה והרדיפה אחר הכבוד. מחמת נגיעות אלו, הפך ירבעם לחוטא ומחטיא את הרבים, וגרם לביטול מצות עלייה לרגל ולבית המקדש מהמוני יהודים למשך מאות שנים.

עיונים ובירורים בהלכות דפנות וסכך

כשרות סוכה שהדופן השלישית שלה היא דלת ללא צורת הפתח

א. יש לדון אודות מי שבנה סוכה בחצר שבין שני בתים, כאשר שני כתלי הבתים משמשים כשתי דפנות, ועבור הדופן השלישית הוא קבע דלת, אך לא עשה לה קנה עליון וקנים מהצדדים המשמשים כ"צורת הפתח". ויש לברר בזה כמה שאלות: האם דלת זו נחשבת כפתח בפני עצמה גם כשהיא פתוחה? ואם אינה נחשבת פתח אלא מחיצה רגילה, האם פתיחתה פוסלת את הסוכה, והאם סגירתה ביום טוב אסורה משום עשיית מחיצה? כמו כן, יש חשש פסול בסוכה מצד "תעשה ולא מן העשוי" אם הסכך הונח לפני סגירת הדלת. ונידון זה תלוי במחלוקת הפוסקים. דעת האבני נזר (או"ח סימן רפ אות ו) לגבי מחיצות שבת להקל בדבר, משום שדלת מועילה להחשיב את המקום כפתח גם בלי צורת הפתח. וז"ל: "ומדברי התוס' (עירובין ו, א ד"ה והאמר) הנ"ל מוכח דדלתות מועילות בלא צורת הפתח וכו', סוף דבר להלכה הדבר ברור דלתות לחודייהו מהני גבי שבת". וכן דעת האחרונים, ובעל פתח הבית. והחתם סופר (או"ח סימן צ) כתב דאפילו ראוי לצורת הפתח מהני, יעוין שם. האומנם שזה קולא גדולה לדעתי, אבל דלת ראוי לנעול ברור שמועיל בלא צורת הפתח". לעומת זאת, החזון איש (עירובין סימן עח אות א) מחמיר בדבר ומאריך להוכיח שדלת ללא צורת הפתח אינה נחשבת מחיצה אלא כאשר היא סגורה בפועל, אך כאשר פותחים אותה המחיצה מתבטלת לגמרי. וז"ל: "ראינו מתקנים את המבואות בדלתות בלא צורת הפתח, במקומות שאי אפשר לעשות צורת הפתח מטעם פקידי העיר, ואת הדלתות נועלים פעם אחת, ואחר כך פותחים אותם ועומדים תמיד פתוחים. ונראה דאין תיקון דלתות בלא צורת הפתח מועיל כלום, שדלת בלא צורת הפתח אינו עושה פתח,

More in this printout

View the whole printout