כשרות סוכה שהדופן השלישית שלה היא דלת ללא צורת הפתח
א. יש לדון אודות מי שבנה סוכה בחצר שבין שני בתים, כאשר שני כתלי הבתים משמשים כשתי דפנות, ועבור הדופן השלישית הוא קבע דלת, אך לא עשה לה קנה עליון וקנים מהצדדים המשמשים כ"צורת הפתח". ויש לברר בזה כמה שאלות: האם דלת זו נחשבת כפתח בפני עצמה גם כשהיא פתוחה? ואם אינה נחשבת פתח אלא מחיצה רגילה, האם פתיחתה פוסלת את הסוכה, והאם סגירתה ביום טוב אסורה משום עשיית מחיצה? כמו כן, יש חשש פסול בסוכה מצד "תעשה ולא מן העשוי" אם הסכך הונח לפני סגירת הדלת.
ונידון זה תלוי במחלוקת הפוסקים. דעת האבני נזר (או"ח סימן רפ אות ו) לגבי מחיצות שבת להקל בדבר, משום שדלת מועילה להחשיב את המקום כפתח גם בלי צורת הפתח. וז"ל: "ומדברי התוס' (עירובין ו, א ד"ה והאמר) הנ"ל מוכח דדלתות מועילות בלא צורת הפתח וכו', סוף דבר להלכה הדבר ברור דלתות לחודייהו מהני גבי שבת". וכן דעת האחרונים, ובעל פתח הבית. והחתם סופר (או"ח סימן צ) כתב דאפילו ראוי לצורת הפתח מהני, יעוין שם. האומנם שזה קולא גדולה לדעתי, אבל דלת ראוי לנעול ברור שמועיל בלא צורת הפתח".
לעומת זאת, החזון איש (עירובין סימן עח אות א) מחמיר בדבר ומאריך להוכיח שדלת ללא צורת הפתח אינה נחשבת מחיצה אלא כאשר היא סגורה בפועל, אך כאשר פותחים אותה המחיצה מתבטלת לגמרי. וז"ל: "ראינו מתקנים את המבואות בדלתות בלא צורת הפתח, במקומות שאי אפשר לעשות צורת הפתח מטעם פקידי העיר, ואת הדלתות נועלים פעם אחת, ואחר כך פותחים אותם ועומדים תמיד פתוחים. ונראה דאין תיקון דלתות בלא צורת הפתח מועיל כלום, שדלת בלא צורת הפתח אינו עושה פתח, אלא אם הדלת נעול והוא כשאר מחיצה, ובזמן שהפתח פתוח בטלה המחיצה ואסור, שהרי אין לנו בדין המחיצות אלא מה שאמרו חכמים, וזולת מה שנתבאר ענינו בגמרא, אין ראוי לספק בו ולהחשיבו כלל וכלל".
עוד כתב האבני נזר (סימן רפא אות ג) לגבי סגירת הדלת ביום טוב, שאין לחוש בזה משום בנין המחיצה, כיון שהדלת מחוברת בצירים. וז"ל: וגם זאת צריך למודעי, שהדלתות יהיו עם צירים דוקא, דבאופן זה מותר לפותחם ולסוגרם בשבת.
דין 'תעשה ולא מן העשוי' כאשר הסכך קדם לדפנות
ב. נחלקו האחרונים באופן שאדם הניח הסכך קודם שהעמיד הדפנות, שכיון שבזמן הנחת הסכך אין זה נחשב עדיין ל'אוהל' או ל'סוכה' [בגלל העדר הדפנות], הרי שכאשר מעמידים את הדפנות לאחר מכן - הסכך כבר נמצא שם "מן העשוי" ולא נעשה לשם מצות סוכה כראוי. ופסק הרמ"א (או"ח סימן תרלה) שאין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות. אמנם כל זה לכתחילה, אך לגבי דיעבד נחלקו הפוסקים: הב"ח והברכי יוסף מכשירים, אולם הלבוש, הט"ז, הגר"א ועוד אחרונים פוסלים.
והגאון רבי שלמה יוסף זווין בספרו מועדים בהלכה (פרק 'הסוכה', עמ' קכא) מביא בשם ספר עמודי אור (סימן לט) ראיה להכשיר בדיעבד, מהמבואר בגמרא (סוכה ז, א) שאם סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשר. ופירש רש"י (ד"ה סיכך) שהסוכה כשרה דוקא בשבת ולא בחול, "דמיגו דהוי דופן לשבת למהוי רשות היחיד, הוי דופן לענין סוכה". והרי מיגו זה חל רק עם כניסת השבת, ונמצא שהסכך הונח בחול לפני שהלחי נחשב לדופן גמורה לסוכה, ואף על פי כן הסוכה מתכשרת בשבת, ומכאן מוכח שסכך שקדם לדפנות אינו פוסל בדיעבד.
אמנם באמת יש להשיב על ראייתו, על פי דברי התוס' (שם ע"ב ד"ה סיכך על גבי מבוי) שהקשו איך לחי של מבוי, שהוא דין דרבנן, יכול להועיל לדפנות סוכה שהן מדאורייתא. ותירצו: "ויש לומר דמיירי בלחי טפח, כדאמרינן לעיל דמעמידו בפחות מג' סמוך לדופן, דהיינו מדרבנן, ובשבת שרי על ידי מיגו, ואפילו בסמוך לדופן". והיינו, שמדובר בלחי רחב טפח העומד בפחות מג' טפחים סמוך לדופן, באופן שנוצר שיעור דופן של ארבעה טפחים על ידי דין לבוד. ולפי זה, מהתורה סוכה זו כשרה לגמרי עוד לפני שבת גם בלא מיגו, כיון שיש לה שתי דפנות כהלכתן ודופן שלישית ברוחב טפח, וכל הצורך בתיקון מדרבנן בחול הוא רק משום שהלחי אינו נחשב מחיצה ניכרת למבוי, ובשבת אנו אומרים מיגו שהלחי נחשב מחיצה לשבת, הוא מועיל לבטל את הגזירה דרבנן גם לחול המועד של סוכות. [א.ה., אולם עיין בר"ן על הרי"ף שם (ג, א ד"ה ואמר רבא סיכך ע"ג מבוי).] ממילא, שָׁם היה על הסכך שֵׁם אוהל כשר מן התורה כבר משעת הנחתו, והדפנות קדמו לסכך, ולכן אין משם ראיה למקרה שלנו, שבו הסכך בא קדם לגמרי לדפנות, ומהתורה לא היה שם אוהל כלל. [הערת המו"ל: כן העיר גם התורת רפאל סימן קי"ב.]
העמדת הסכך בדבר המקבל טומאה על ידי תוספת מעמיד כשר
ג. יש לדון אודות מי שהעמיד הסכך בדבר שמקבל טומאה, האם רשאי להוסיף לכתחילה מעמיד נוסף מדבר שאינו מקבל טומאה כדי להכשיר את הסוכה.
והנה בדיני תערובות ידוע הכלל "זה וזה גורם" שאם דבר איסור ודבר היתר משמשים יחד, התוצאה מותרת. אולם הש"ך (יו"ד סימן פז ס"ק לו) פוסק שאם האיסור לבדו מספיק חזק כדי להעמיד את הדבר ללא סיוע ההיתר, אין אומרים בזה "זה וזה גורם", והדבר נשאר באיסורו.
ומכל מקום, כאן לגבי מעמיד הסוכה יש לומר שהוספת המעמיד הכשר תועיל לכתחילה, כיון שהאיסור להעמיד סכך בדבר המקבל טומאה אינו איסור תורה, אלא גזירה דרבנן שמא יבוא האדם לטעות ולסכך בו ממש. מעתה, כאשר האדם טורח ומוסיף להדיא סכך כשר, הרי הוא מגלה דעתו שהוא יודע שהמעמיד הראשון פסול לסכך בו, וממילא שוב אין מקום לחשוש שמא יבוא לסכך בו. ומצינו סברא מעין זו בגמרא (סוכה טו, א) במחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי "תקרה" [קורות גג קבועות של בית שהסירו חלק מהן לשם סוכה], שבית הלל מכשירים את הסוכה אם בעל הבית מפקפק את הקורות. ופירש רש"י שם (ד"ה בביטולי תקרה): "ובית הלל סברי, כיון דביטלה והוכיח שהתקרה פסולה, תו ליכא למגזר". והיינו משום סברא זו גופא, שפעולת ההכשר מוציאה את החשש מהלב.