חידושו של רבינו דצריך ליזהר שלא ישהה הלולב בתוך מים כ"ד שעות רצופות שלא יעשה כבוש • מתיר מחמת כן להוציאו ביו"ט ע"י גוי
רבינו בתשובותיו (יו"ד סוף סימן פא), כתב חידוש גדול בדיני לולב, ומכללו יצא לנו חומרא גדולה, והוא, דיש לחשוש ל'כבוש' לא רק באתרוג (כמפורש במתני' סוכה לו.) אלא אף בלולב הדס וערבה יש להזהר מכבוש, ואם יהיו כבושים יפסלו. ומחמת כן החמיר שלא ישהה הלולב כ"ד שעות בתוך מים, שאז יבא לידי כבוש. וזל"ק שם בתשובה העוסקת בהעמדת חלב בקיבת בשר: "ע"כ העצה היעוצה שאם צריך לכובשו זמן רב יסירנו משם סוף כל יום כמו שעה כדי שלא יהא כבוש יום שלם בב"א ויחזור ויתנהו לתוכו ואין מצטרף זמן הכבישה. וכן כתב אנו נוהגים בלולב ומיניו בשבת שבתוך החג להסירם מן המים ע"י גוי בסוף היום כדי שלא יהיו כבושים ויופסלו".
בפתחי תשובה (סימן פ"ז סוף ס"ק יט) מעתיק את דברי רבינו ומשיג עליהם, וכתב "לכאורה לא שמענו כבוש פסול רק באתרוג באור"ח (סי' תרמ"ח סעי' טו) ובמג"א שם דהוא דבר מאכל, אבל לא בלולב והדס וערבה".
גם הכתב סופר בתשובותיו (או"ח סי' קכב), מתייחס לקושי זה, ובתשובה ערוכה לבן אחותו, בעל החתן סופר, עומד איש על התימה בזה. וז"ל שם: "והנה ראיתי במכתבך... דברים היוצאים ממשה ספרא רבה דישראל בספרא דבי רב רבנן כבוד קדושת אבא מאוה"ג זצ"ל... ורבים ראו וכן תמהו דלא נמצא ענין כבישה רק בדבר מאכל לענין או"ה, ולענין מצוה באתרוג דהוא דבר מאכל, אבל בלולב ומינים באגודה אחת אין טעם וריח שיפסול בהם כבישה או בישול, ועכשיו הראה לך אחד מתלמידנו הרבני האברך המופלג בתו"י מו"ה אליעזר בלום יחי', כי תמיה זו תמיה של קיימא היא לדורות כי באה בדפוס בפתחי תשובה החדשות... ואתה מזקנים התבוננת וטרחת לקיים מילי דאבוהא אבוהון דכולהון ת"מ תורת משה אבינו רועינו רבינו זצ"ל ונפשך איותה לשמוע דעתי בזה...". וטעם המשיגים דאין שייך כבישה בלולב ומינו אינו שוה לבין בין כולם. דהכת"ס האריך שם, דכל ענין כבישה הוא שינוי הטעם. והביא מסוגיית הגמ' (פסחים לט.) גבי מרור דטעם הפסול בכבוש הוא משום דנשתנה טעמו. ולכן גם האריך שם דבמצה ליכא פסול כבוש דלא בעינן כ"כ טעם מצה כבמרור. והטעם דאתרוג שנשתנה טעמו פסול הוא כמו עשאו בדפוס דנשתנה מברייתו. ולפי"ז ודאי בדבר שאינו מאכל אין שייך בו פגם בשינוי הטעם. ואחרונים אחרים הקשו דאין שייך כלל שם כבוש בעץ, דאינו שייך כי אם בדבר מאכל. או דבאתרוג נפגם מחמת שינוי מראה ע"י הכבישה ותו לא הוי הדר, אבל בעץ וענף דאין מתקלקל המראה אולי אין בו פסול זה, וכ"כ בחיים וברכה (אות קכ).
ראשונים מפורשים הפוסלים כבוש בלולב הדס וערבה + איך היו נותנים הערבה במקדש בתוך גיגיות של מים?
חידושו של רבינו דצריך ליזהר שלא ישהה הלולב בתוך מים כ"ד שעות רצופות שלא יעשה כבוש
מנקלף [באתרוג] שאינו נפסל אלא בכולו, וביאר הרמב"ן שיש להוציא מן הכלל הזה הכבוש והשלוק שבהדס וערבה שכבשן או שלקן לרפואה פסולים וכן פיסולי לולב יש שלא נאמרו באתרוג כגון אתרוג כפוף ועקום דומה למגל כו'. (והביאו מזה סמך לדברי רבינו ביד סופר סימן לט, תקון משה ח"ד עניני חג הסוכות אות נד. וראה לבושי מרדכי או"ח מהדו"ת סי' קפ.).
אמנם לכאו' רהיטות דברי הרמב"ן צריכים תיקון, שהרי מתחילה השוה הראב"ד שיעור פסולי המינים ברוב, ושוב כתב הרמב"ן לחלק בין השוים, ולמצוא פסולים שישנם בלולב ואינם באתרוג [כפוף עקום וכו'], וכן להיפך פסולי אתרוג שאינם בלולב. ומשמע לכאו' דאדרבה דכונתו ד'כבוש ושלוק' כשרים בלולב ומיניו, אף שהם פסולים באתרוג. ולפי"ז ט"ס בדבריו וצריך לגרוס כשרים במקום פסולים.
וכ"כ באמת כמה אחרונים, הביכור"י סוף סימן תרמ"ז, המהרש"ם בדעת תורה סימן תרמ"ח (סעיף ט"ו), וכן בשדי חמד (מערכת ד' מינים סימן ב' אות ב') בשם גדול אחד. וכ"כ בשם החזון איש בעמק ברכה (הלכות לולב אות יז).
אמנם לכאו' כיום הזה בהדפסת דברי הרמב"ן עצמם נראה לכאו' דהגירסא 'פסולין' נכונה, דסיים על דבריו "שהדברים מראין בהדס וערבה שכבשן או שלקן לרפואה או לענין אחר שהן פסולין, לא הכשירו בהן אלא כמושין אבל מבושלין לא". ומזה דסיים לא הכשירו אלא כמושין כו', חזינן להדיא דהגירסא הנכונה היא פסולים, והוציא מדין זה את הכמוש דכשר.
וכן מצאנו לכאו' להדיא גם בדברי המאירי במגן אבות (עמ' קלט) שכתב כן בדעת הרמב"ן, וז"ל: "ובפסולי האתרוג שאינם נוהגים בלולב, הזכיר הרב ניקב וחסר כל שהוא וחזזית ונקלף כושי ומנומר, ולא הזכיר בהם כבוש ושלוק, שנראה דבכולם פסול בכבישה ושליקה, ואף הרב המגיה (הרמב"ן) כתבה כן בהדיא". אמנם מנגד דברי ראשונים הללו, יש להוכיח מדברי הראב"ד בהלכות לולב שהכשיר בזה (והעיר מזה בפתחי תשובה שם). שכתב, דאע"פ שהדסים יבשים פסולים, מ"מ אם כשישרו אותם במים יום או יומים יחזרו לכמו שהם - ירוקים, הרי הם כשרים. והרי לן דליכא בזה פסול כבוש בשריה כ"ד שעות במים. והעתיק הרא"ש (פ"ג ס"א) דבריו בזה, וכן הביאם המ"ב (תרמ"ו סק"כ). אך יש לדחות דגם כאן מיירי כשמוציאו בכל מעת לעת מן המים.
ביאורו של הכתב סופר, דבעינן עץ הראוי לתמרים וע"י כבוש תו אינו ראוי לעשות פרי
והכתב סופר שם האריך לבאר את טעמו של החת"ס, דבאמת אין טעם פסול כבוש משום שינוי הטעם, אלא משום שינוי הגוף והשם, ואף דחזינן במרור שפסלוהו רק משום דנפגם טעמו, וגם במצה לא פסלו מהאי טעמא. י"ל דע"י כבוש מאבד רק את שם המין הפרטי. ולכן במצה ומרור דליכא דין בשם מין מסויים, וכל שהוא מין דגן כשר למצה וכל ירק מר כשר למרור, אינו נפסל מחמת שינוי השם דכבישה. אבל באתרוג דבעינן פרי עץ הדר, פרי מסויים, בזה פסול. וא"כ ה"ה ללולב דבעינן כפות תמרים, מין מסויים בזה אפשר דנשתנה שמו ע"י כבישה.
כשהוא מסיים בסיום דבריו: "וע"פ דברים הדברים האלו מצאנו מקום יישוב המייתב דעת טובא, להבין פסקא דנא שיצאה ממקום קדוש מעיין המתגבר, אשר הורה גבר, אשר כולם כבושים תחתיו דכבישה מעל"ע פוסל בלולב..." "הנה טרחתי יגעתי ומצאתי לחומר הנושא והנשוי, לקיים מילי דאבות, כי לא דבר תוה' ולא טעה, וקיצר בדבריו לפי שעה..."
דברי הרמב"ן והמאירי מפורשים דיש פסול כבוש אף בלולב ומיניו
אמנם האחרונים הביאו דברי רמב"ן, דלכאורה מפורש בהם דיש פסול כבוש אף בלולב ומינו, והב"י בסימן תרמ"ה העתיק את דבריו, וז"ל הב"י: "והראב"ד כתב דלא נפסל אלא כשנפרצו רוב עליו וכן כל פיסולי הלולב ומיניו [דינם ברוב] וכו' וכו' וכו'."
ראיה מהמשנה שהיו משימים מערב שבת את הערבות בגיגיות של זהב בכדי שלא יכמושו
בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב או"ח סי' צט) כתב להוכיח שלא כדברי רבינו. ואלו דבריו: "ונראה לע"ד ראיה להיתר מהא דתנן (סוכה פ"ד מ"ו) 'ומניחין אותן בגיגיות של זהב שלא יכמושו' והם כלים מלאים מים. והרי הניחום במים היה בערב שבת כמבואר, ולא התנו על זמן ההנחה וזמן הנטילה משם שלא יהיה מעת לעת, והרי כתב הדרכי משה (סי' תרסד) דכל מה שפוסל בערבה שבלולב פוסל נמי בערבה דהושענא רבה, יעוין שם". וכ"כ עוד אחרונים להוכיח משם.
אמנם מלבד דאיכא לאוקמא דבאמת לא היה באופן הרגיל כ"ד שעות מאז שהניחוהו במים עד ליום השבת בעת הוצאתם, והוא פשוט שהרי היו מנסים בכל כוחם כל כמה למעוטי בכמישה, ובודאי שלא היו קוצצים הערבות בבוקרו יום שישי אלא סמוך לשבת, מלבד זאת כבר הביאו מדברי בעל 'מעשה רוקח' על הרמב"ם (פ"ז סקכ"ב) שביאר את האמור במתני' שם שהיו מניחין מער"ש את הערבות בגיגיות של זהב בכדי שלא יכמושו. שלא היו אלו גיגיות מלאות מים אלא גיגיות ריקניות. וז"ל שם: "בגיגיות של זהב - מצאתי בספר כתב יד משם הר' ישמעאל בן חכמוי ז"ל שפירש כי סגולת העדר הכמישה אינה אלא בכלי זהב, ולא שנותנין בהם מים דאם כן מאי איריא זהב. ואי משום כבוד, הרי בעל המשנה נתן הטעם כדי שלא יכמושו ולא משום כבוד, ע"כ".