בעשרת ימי תשובה קם החזן הקבוע ממיטתו, והוא נכון ונמרץ לגשת לפני העמוד כמנהגו מימים ימימה. אלא שדא עקא, לאחר שטעמו כי טוב, איש מבעלי הבתים לא רצה עוד בתפילתו, הכול חפצו לראות את האברך עומד ליד העמוד, ומגיש תפילותיהם לפני כיסא בעל הרחמים ביום הדין הגדול והנורא בהמליצו טוב עליהם. ובכל זאת הבינו היטב כי אי אפשר לדחות אוו החזן הקבוע בדברים של מה בכך.
אתרוג כשכר עבור תפילות הימים הנוראים
כמו שעון בכל שנה בימי הסליחות, היו תושבי 'סיניטיע' פוגשים בדמותו של אותו אברך צעיר לימים בעל חתימת זקן קטן אדמוני ויפה מראה, עד שהללו היו אומרים בבדיחותא, אימתי מתחילים באמירת סליחות לכשיבוא האדמוני הלזה. האברך היה נשאר בעיירה כמעט חודש ימים עד לאחר חג הסוכות, או אז היה אורז חפציו, נפרד בידידות מפרויק'ה אפרים בעל האכסניה, אצלו התאכסן ונעלם לדרכו, איש לא ידע מאין הוא ואנה פניו מועדות, מי הוא האיש ובמה הוא עוסק, הוא מצדו שתקנותו הייתה מרובה מדיבורו, ולא היה נכנס בשיג ושיח עם התושבים, רק זאת ידעו, ששמו ישראל בן אליעזר, זאת גילה כאשר נקרא לעלות לתורה באחד מביקוריו.
שנה אחת הגיע כהרגלו לאכסנייתו של פרויק'ה, שכר חדר והחל להתעסק בתורתו ובעבודתו מתוך אווירה רצינית של אלול. ערב ראש השנה, לפתע נודע לגבאי בית המדרש הגדול של סיניטיען, כי החזן הקבוע נפל למשכב. הוא שוכב במיטתו, חומו גבוה, קולו צרוד וכמעט לא נשמע, ברי היה לכולם שבמצבו זה אינו יכול לשמש כשליחם של עמך בית ישראל. בלבול ומבוכה אחזו בגבאי בית הכנסת, מעולם לא עמדו בפני שוקת שבורה שכזו, החזן חולה ותחליף אין, כשהמבוכה הלכה והעצימה, ניגש פרויק'ה בעל האכסניה אל הגבאים וגילה את אוזנם, ישראליק הצעיר המתאכסן בביתי, מוכר לי כאיש ישר וכשר, את קולו גם שמעתי, קול ערב ונעים, לו נדמה שהוא יכול להיות שליח הציבור שלנו. הביטו מצדו הגבאים אלו באלו, לא דבר קל הוא לשלוח לפני העמוד שלוחם של כלל ישראל, יהודי שאין יודעים פשרו ומהותו, פרויק'ה שנהנה מהרעיון שהעלה, דחק בהם, עצתי לכם שתגישוהו קודם להתפלל תפלת ערבית של חג, ונשמע אם אכן קולו ערב, והיה אם ימצא חן בעיני הקהל, ייגש גם למחרת לתפילת המוספים.