סיפור בארמית

סִפּוּרָא דְאֶתְרוֹנָא דְיַתְמָא

בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא, בְּיוֹמֵי דְמַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא דְסֶכּוֹת, (בכל שנה ושנה, בימים שלפני חג הסוכות,)

הֲוִוּ אֶתוּ תַּגָּרֵי וֶאֱנָשִׁי חֲשִׁיבֵי סַגִּיאֵי לְבֵיתֵיהּ דְּמָרָן, הָאַדְמוֹר הַ״בֵּית יִשְׂרָאֵל" מִגּוּר זצוק"ל. (היו באים סוחרים ואנשים חשובים רבים לביתו של מרן, האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור זצוק"ל.)

וְכָל חַד וְחַד מַיְיתֵי בַּהֲרֵיהּ אֶתְרוֹגָא שַׁפִּירָא וּמְהַדָּרָא עִלָּאָה, לְמִזְכֵּי דְרַבִּי יִבְחַר בֵּיהּ לְקִיּוּמָא דְּמִצְוָה. (וכל אחד ואחד היה מביא עמו אתרוג יפה ומהודר ביותר, כְּדֵי לִזְכּוֹת שֶׁהָרַבִּי יִבְחַר בּוֹ לְקִיּוּם הַמִּצְוָה.)

וּבְסַבְרָא סַגִּיאָה בְּלִבֵּיהּ דִילְמָא רַבָּא קַדִּישָׁא יְבָרֵךְ עַל הַאי דִּידִיהּ. (ובתקווה גדולה בליבו שמא הרב הקדוש יברך דווקא על זה שלו.)

וְרַבִּי הֲוָה מִסְתַּכַּל בְּהוּ בִּזְהִירוּתָא, וּבָחַר תָּדִיר בְּהַהוּא דַּהֲוָה נְקִי מִכָּל מוּם וְשַׁפִּיר טוּבָא. (והרבי היה מתבונן בהם בזהירות, ובחר תמיד בזה שהיה נקי מכל מום ויפה מאוד.)

וְהִנֵּה בְּחַדָא שַׁתָּא, הֲוָה עוֹבָדָא וְעָאל לְקַמֵיהּ יַנּוּקָא חַד, יַתְמָא זְעֵירָא וְרַכִּיכָא. (והנה, בשנה אחת, היה מעשה ונכנס לפניו ילד אחד, יתום קטן ורך.)

וּבִידִיהּ הַקְטַנָּה נָקַט קֵפְסָא פְּשׁוּטְתָּא, וּבְגַנֵּהּ אֶתְרוֹנָא זְעֵירָא וּפָשׁוּט לַחֲלוּטִין. (ובידו הקטנה החזיק קופסה פשוטה, ובתוכה אתרוג קטן ופשוט לחלוטין.)

קָרִיב הַהוּא יַתְמָא לְגַבֵּי רַבִּי וְאָמַר לֵיהּ בִּתְמִימוּתָא: (ניגש אותו יתום אל הרבי ואמר לו בתמימות:)

"אִמָּא דִידִי, אַרְמַלְתָּא, שַׁדַּרְתַּן לְגַבָּךְ לְמִיתַּב לָךְ הַאי אֶתְרוֹנָא בְּמַתָּנָה." ("אמי, האלמנה, שלחה אותי אליך לתת לך את האתרוג הזה במתנה.")

"דְּאַבָּא דִּידִי ע"ה, הֲוָה רְגִילָא לְאַיְיתוּיֵי לָךְ אֶתְרוֹגָא בְּכָל שַׁתָּא, וְאִמָּא בָּעֲיָא לְאַמְשׁוֹכֵי בְּמִנְהָגָא דְאַבָּא..." ("שאבא שלי עליו השלום, היה רגיל להביא לך אתרוג בכל שנה, ואמא רצתה להמשיך במנהגו של אבא...")

אִסְתַּכַּל הַ״בֵּית יִשְׂרָאֵל" בְּהַהוּא אֶתְרוֹגָא פְּשׁוּטָא. סַחֲרָנֵיהּ הֲוִוּ קָיְימֵי אֶתְרוֹגִין מְהַדָּרִין דְּשָׁווּ אַלְפֵי זוּזֵי, וְאִלּוּ הַאי אֶתְרוֹנָא הֲוָה שָׁוֶה פְּרוּטָה מֵעֶטֶת, (הביט ה"בית ישראל" באותו אתרוג פשוט. סביבו היו מונחים אתרוגים מהודרים ששווים אלפי זוזים, וְאִלּוּ אֶתְרוֹג זֶה הָיָה שָׁוֶה פְּרוּטוֹת מֵעָטוֹת,)

אַךְ רַבִּי חָזָא בְּעַיְינֵיהּ טַהֲרָנִיתָא דְּהַהוּא יַנּוּקָא, וְלִבֵּיהּ קַדִּישָׁא אִתְמְלֵי רַחֲמֵי וְחִבְּתָא. (אך הרבי ראה בעיניו הטהורות של אותו ילד, ולבו הקדוש התמלא רחמים ואהבה.)

נָטַל רַבִּי בִּידִיהּ אֶתְרוֹנָא דְיַתְמָא, חִיִּיךְ לֵיהּ בְּאַנְפִין נְהִירִין וְאָמַר בְּקָלָא רָמָא: (לקח הרבי בידו את האתרוג של היתום, חייך אליו במאור פנים ואמר בקול רם:)

"אִית לִי הָכָא טוּבָא אֶתְרוֹגִין שַׁפִּירִין, בְּרַם בְּהַאי חַנָּא דְסֶכּוֹת בָּעֵינָא לְבָרוֹכֵי דַוְקָא עַל הַאי!" ("יש לי כאן הרבה אתרוגים יפים, אבל בחג הסוכות הזה אני רוצה לברך דווקא על זה!")

וְכָל הַחֲסִידִים דַּהֲוִוּ קָיְימֵי תַּמָּן, חָזוּ וְאַשְׂכָּחוּ בְּדַעְתַּיְיהוּ סוֹדָא דִּבְחִירָתֵיהּ: דְעַל יְדֵי הַאי אֶתְרוֹגָא, לָאוּ בִּלְחוֹד נָטַל רַבִּי אַרְבַּעַת הַמִּינִים, אֶלָּא זָכָה נַמִּי לְמִצְוָה רַבְּתָא דִּלְאַחְדּוּיֵי לְבָּא דְאַרְמַלְתָּא וְיַתְמָא! (וְכָל הַחֲסִידִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם, רָאוּ וְהֵבִינוּ בְּדַעְתָּם אֶת סוֹד בְּחִירָתוֹ: שֶׁעַל יְדֵי הָאֶתְרוֹג הַזֶּה, לֹא רַק שֶׁנָּטַל הָרַבִּי אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים, אֶלָּא זָכָה גַּם לְמִצְוָה גְּדוֹלָה שֶׁל לְשַׁמֵחַ לֵב אֶלְמָנָה וְיָתוֹם!)

נָפַק הַהוּא יַתְמָא מִבֵּיתֵיהּ דְּרַבִּי כַּד אַנְפּוֹהִי נָהֲרִין מֵחֶדְוָתָא, וְלִבֵּיהּ אִתְמְלֵי שִׂמְחָה רַבְּתָא. (יצא אותו יתום מביתו של הרבי כשפניו מאירות משמחה, ולבו התמלא שמחה גדולה.)