ממלכת טהרה

משנה מסכת חגיגה

משנה א'

חֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה אחרי שלמדנו בפרק הקודם על שקדשים יותר חמורים מתרומה נלמד כאן בפרק 11 עניינים שבהם הקודש חמור מן התרומה.

1. שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לִתְרוּמָה אֲבָל לֹא לַקֹּדֶשׁ אפשר להטביל כלי בתוך כלים אחרים לצורך תרומה ויש לזה תנאים שלפעמים צריך שיהיה נקוב בגודל כשפופרת הנוד ועוד תנאים ולכן בקודש גזרו שמא לא יזהרו כראוי ואסרו לטבול כלי בתוך כלי,

2. אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ וּבֵית הַצְּבִיטָה בִּתְרוּמָה אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ כלי שנטמא במשקה מצדו החיצוני לא נטמא החלק הפנימי אבל לגבי קדש אם נטמא באחוריו נטמא גם החלק הפנימי, וכן בית הצביטה שזה המקום שבו אוחזין את הכלי הוא חלוק מהחלק הפנימי בתרומה אבל לא בקדש שאם נטמא בית הצביטה לא נטמא הכלי מבפנים.

3. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה אֲבָל לֹא אֶת הַקֹּדֶשׁ מי שנושא כלי שמטמא את נושאיו (משכב ומושב של חלק מהטמאים) מותר לו ביד השניה לשאת תרומה אם לא נוגע בה (כי הוא בעצמו נטמא) אבל אסור לו לשאת קדש.

4. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ כבר ראינו בפרק הקודם שהחמירו שאלו שאוכלים תרומה הם מוגדרים כטמאים לגבי קודש.

5. לֹא כְּמִדַּת הַקֹּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה שֶׁבַּקֹּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר וּבַתְּרוּמָה קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל בקודש החמירו שלא יטבילו עם חציצה ולכן אם יש קשר בבגד יש להתיר אותו לפני הטבילה אבל בתרומה צריך להתיר את הקשר לפני הטבילה.

משנה ב'

6. כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטָהֳרָה צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה כלי שמהרגע שגמרו אותו נזהרו שלא יטמא זה לא מועיל לעניין קודש וצריך להטביל אותו אבל בתרומה אין צורך.

7. הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ לַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה הדין הזה הוא אפילו דין מהתורה בחלק מהעניינים שכל מה שבכלי נחשב מחובר שאם נוגע טמא נטמא כל מה שבכלי אבל בתרומה לא נטמא אל מה שנגע בו.

8. הָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה כל דבר שמטמא נקרא אב הטומאה והנוגע בו הוא נעשה ראשון לטומאה ובאוכלין ומשקין יש גם שני לטומאה ואם זה תרומה אז גם השלישי נטמא ובקודש אפילו הרביעי נטמא.

9. וּבַתְּרוּמָה אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו חֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה, וּבַקֹּדֶשׁ מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן שֶׁהַיָּד מְטַמֵּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ בַּקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא בַּתְּרוּמָה מי שידו נגעה בטומאה שמטמאת רק את הידים (כגון משקין טמאים) נטמא רק היד שנגעה בו אבל השניה עדיין טהורה ובקודש נטמאו שתי הידים וגם צריך להטביל אותם כמו שלמדנו בפרק הקודם שטהרת ידים לקודש זה בטבילה.

משנה ג'

10. אוֹכְלִין אֳכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת בִּתְרוּמָה אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ אוכל שלא הוכשר לקבל טומאה לא נטמא כשנוגעים בו ולכן אם זה תרומה מותר לאכלו בידים שלא נטל ידיו ובלבד שיזהר שלא יגע באוכל בעודו בפיו אבל בקודש חששו שמא יגע כשזה בתוך פיו ולכן אסור.

11. הָאוֹנֵן וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה אונן שמת לו מת אז כשיעבור זמן אנינותו שזה בסוף היום צריך לטבול לקודש אבל לתרומה א"צ לטבול כי הוא מותר לאכול אף בהיותו אונן, וכן הטמאים שצריכים להביא קרבן בהשלמת ימיהם אז כשיביאו כפרתם צריכים טבילה לאכילת קדש.

משנה ד'

חֹמֶר בִּתְרוּמָה אמנם בתרומה יש חומרה ביחס לקדש, שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה כיון שזה משמש לצורך המקדש יש נאמנות לכל יהודה על טהרת יין ושמן אבל לא לצורך תרומה, וּבִשְׁעַת הַגִּתּוֹת (מקום עשיית היין) וְהַבַּדִּים (מקום עשיית השמן) אַף עַל הַתְּרוּמָה שבשעה שכולם עושים יין או שמן נטהרים כולם בשביל זה ולכן נאמנים אף על יין ושמן, עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אם עבר זמן הגתות והבדים וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ כי זה חשש תרומה טמאה, אֲבָל מַנִּיחָהּ לַגַּת הַבָּאָה אבל יכול לשמור את זה לגת הבאה ואז יקח ממנו וְאִם אָמַר לוֹ הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ נֶאֱמָן כיון שעם הארץ נאמן על הקודש נאמן גם על התרומה שאתו בחבית.

כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדֻמָּעוֹת כדים שנועדו ליין ושמן נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים נאמנים להעיד שהכדים טהורים וְקֹדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם כיון שמתכוננים לצורך הגת ומכינים את הכדים והחביות.

משנה ה'

מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים כיון שבירושלים נאמנים על הקודש תמיד, אז גם מהמודיעין נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס כי לא מכינים כלים בתוך ירושלים, אבל מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ אֵין נֶאֱמָנִים, כֵּיצַד דין הנאמנות? הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת קדר שהוא גם מכין וגם מוכר את הקדרות אז כשהוא נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית גם אם הוּא הַקַּדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִים ובחוץ לא היה לו נאמנות מכל מקום כשהוא נכנס הוא נֶאֱמָן, אמנם אותו קדר ואותם קדרות ואותם לקוחות ברגע שיָצָא אֵינוֹ נֶאֱמָן.

משנה ו'

הַגַּבָּאִין שגובין מס המלך שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים וכיון שהחזירו את גנבותיהם יש להם נאמנות, ולכן נֶאֱמָנִין לוֹמַר לֹא נָגַעְנוּ שלא נגעו בכל הכלים שבבית, וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל טהרת הַקֹּדֶשׁ וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל נאמנים אַף עַל הַתְּרוּמָה.

משנה ז'

הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ למכור לאנשים ונוגעים בו כל הנכנסים לחנותו וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָּתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל נחתום שהכין בצק למכור פת לעולי הרגל ונגעו לו בבצקו, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִגְמוֹר שאין זה מוגדר טמא כי ברגל הכל היה טהור, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא יִגְמוֹר כי אף שברגל התייחסנו לעם הארץ בחזקת טהרה אין זה מועיל לטהרו לאחר הרגל

מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טָהֳרַת עֲזָרָה מכיון שכל הנכנסים לעזרה חוששים שהם טמאים יש לטהר את העזרה מחדש אחרי החג, אבל עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי שנגמר החג בסוף יום חמישי לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת ויטהרו למחרתו, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי שנגמר בסוף יום רביעי שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין כי עסוקים להוציא את כל הדשן מהמזבח.

משנה ח'

כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת עֲזָרָה איך מטהרים את העזרה, מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ כל הכלים המטלטלים שבמקדש, וְאוֹמְרִין לָהֶם לעמי הארצות בחג הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן (וּבַמְּנוֹרָה) וּתְטַמְּאוּהוּ שלא יטמאוהו, כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים יש לכל הכלים תחלופה שלא יהיה חסר כלים לעבודה, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן ואם נטמא איזה כלי ובאותו יום אינו ראוי לשימוש עד הערב שמש וכדומה.

כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ טְעוּנִין טְבִילָה אם נטמאו או בסוף החג חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב (מזבח הפנימי) וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת (מזבח החיצון) מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוגדרים כְּקַרְקַע דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצֻפִּין ולכן אינן הכלי הרגיל שלהם כי הציפוי היה עומד בפני עצמו.

סיפור ירושלים

"אני כבר טהור, נכון?" ידידיה מקפץ ליד אבא בהתרגשות. "נכון אתה טהור". תיכף נעבור ליד המקום בו מיטהרים הטמאים, ותוכל לראות איך מזים עליהם. עכשיו, לפני הרגל כל עם ישראל מיטהרים, הנה, בסמטה הזו אתה יכול לראות כיצד הכהן מזה עליהם. כל אדם שנטמא מזים עליו פעמיים, ביום השלישי וביום השביעי. ואחר כך הוא טובל ונטהר.

ועכשיו נעבור לשוק הבהמות, לחפש בהמות לקרבנות. אנחנו צריכים גם לעולת ראיה וגם לשלמים".

שוק הבהמות עמוס ושוקק. אבא וידידיה מסתובבים בין הדוכנים, מחפשים בהמות לקרבנות. "אני חושב שהכבש הזה יתאים לנו", אבא בודק את הכבש מכל הכיוונים ואחר כך משלם. "אני לוקח אותו הביתה! צוהל ידידיה, "אני אשמור עליו חזק חזק". "שמור עליו היטב, שלא יהיה בו מום חלילה. את שלמי החגיגה והשלמים לשמחה אלך מאוחר יותר לקנות יחד עם יהודה, אני חושש שלא נצליח לקחת איתנו עוד כבשים, מה גם שיהודה ודאי ירצה לבחור בעצמו את הקרבן שלו."

ליל החג השלישי

"למה לא הקרבנו את הקרבנות ביום הראשון?" תמה ידידיה כשאמא והבנות סידרו את השולחנות לסעודה. "באמת כל שנה עדיף להקריב ביום הראשון", ענתה אמא, "אבל השנה היום הראשון יוצא בשבת, והקרבן אינו דוחה שבת."

"היום הקרבנו את שלמי החגיגה שלי ושל דוד מנשה", אבא מסביר, "לא מקריבים את כל הקרבנות ביום אחד כדי שנספיק לאכול את כל הקרבנות."

בני הבית מתיישבים סביב לשולחנות, וגם מספר נזקקים שאבא הזמין להצטרף לסעודה.

"מי אמר שהוא טהור?" יהודה לוחש, מבוהל. מסתכל על אחד האורחים שאינו מכיר, אצלם מקפידים כל כך על טהרה, אבל יהודי זה נראה עם הארץ – יהודי שאינו שומר על טומאה וטהרה. "אל תיבהל יהודה", אבא מראה לאורח היכן לשבת ופונה לבנו בשקט, "ברגל כל עם ישראל מיטהרים ולכן גם עם הארץ נקרא חבר, אל תחשוש".

"אולי כדאי להכניס עוד שולחן", מתלבט יהודה באוזני שמעון בן דודו. "כן", שמעון מסכים אתו, "אבל אני חושב שאין עוד מקום בסוכה". "ודאי שיש!" יהודה מחייך ונכנס לבית להוציא שולחן נוסף, "שכחת שאנחנו בירושלים? בירושלים יש מקום לכולם!"

"למה כל האורחים מגיעים?" שואל ידידיה. "כך המצווה של הקרבן מושלמת", יהודה מסביר לו בסבלנות, "כשמצרפים לאכילת השלמים עניים ונזקקים".

ידידיה יושב על הכורסא, נשען לצד, "אני עוד עייף מהלילה". "היה כל כך נפלא בשמחת בית השואבה!" אומר שמעון, "אולי תלך לנוח עוד מעט, כדי שיהיה לך כח ללילה הזה."

"כשאוכלים את בשר הקודשים יש קדושה מיוחדת", אבא אומר, דואג שבשר הקרבנות יאכל עד תומו.

"כמה פרים יקריבו מחר?" יהודה חד חידה לידידיה אחיו הקטן. ידידיה מחשב ועונה: "אחד עשר פרים". "יפה מאוד! ביום הראשון הקריבו שלשה עשר פרים, ובכל יום מקריבים פר אחד פחות. אתה יודע כמה יקריבו ביום האחרון?" "שבעה פרים". "מצוין", משבח יהודה, "ואתה יודע מה עושים אחרי החג עם כל כלי המקדש?" "לא", ידידיה מביט בו בעניים שואלות. "אחרי הרגל טובלים את כל כלי המקדש, כי יתכן שבחג נגע בהם עם הארץ, מטבילים את כל הכלים חוץ מהשולחן שמשתמשים בו כל הזמן והמזבחות שמחוברים לקרקע ופטורים מטבילה".

"וואו, ואנחנו נראה איך עושים את זה?"

"איני יודע אם נשאר עד אז, אבל אנחנו זוכים לראות בהקרבת הקרבנות ובעבודת בית המקדש ולאכול מהקרבנות בקדושה ובטהרה. אשרינו!"

תחרות תמונות

כל שבוע תתפרסם התמונה הזוכה

כלים ירוקים הנמצאים ברחוב זה בחזקת טומאה, הכניסה בטהרה על אחריותכם בלבד

השבוע זוכה ד. ל. מירושלים

בברכת חג שמח!