סיפורים ועובדות מגדולי הדורות בראי הפרשרה
הרב אברהם פוקס
בחג הסוכות התנוססה על דפנות סוכתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל דמות דיוקנו של הרבי הקדוש מאוסטרובצה... כאשר אחד ממקורביו הרהיב עוז ושאל כיצד נקשר מרן עד כדי כך לכתביו ולחידושיו של הרבי, השיב רבינו...
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו ב)
בספר 'עמודו של עולם' מסופר כי בחג הסוכות התנוססה על דפנות סוכתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל דמות דיוקנו של הרבי הקדוש מאוסטרובצה. מלבד זאת נהג מרן לשבח עד מאוד את כתבי תורתו של הרבי, ולציין באוזני מקורביו עד כמה חושק הוא לעיין ולפלפל בהם.
כאשר אחד ממקורביו הרהיב עוז ושאל כיצד נקשר מרן עד כדי כך לכתביו ולחידושיו של הרבי, השיב רבינו כי בימי בחרותו נפטר הרבי מאוסטרובצה, והספדנים שציירו את דמותו תיארו עד כמה ייקר את הזמן והחשיבו כבעל ערך עליון, ועד כמה הקפיד שלא להשחית את רגעיו בשום פנים ואופן.
הדברים ששמע בצעירותו נחרטו בתוככי ליבו הטהור של רבינו, ולימים עמד ותלה את דיוקן הרבי על דפנות סוכתו, כדי שדמותו הקדושה תעמוד לו כסימן וכציון דרך לייקור הזמן. מלבד זאת, מטעם הכרת הטוב, נהג לעיין רבות בכתביו של הרבי מאוסטרובצה ולייקר את חידושי תורתו.
באותו חג הסוכות אף אחד מאלו שהיו בישיבה בצל ה'חפץ חיים' לא נענע בלולב בשעת ההלל... ניגש רבי לייב, בנו של ה'חפץ חיים', אל אביו ואמר לו: "אבא, לפחות אתה יכול לנענע!"
כַפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עֲבֹת (ויקרא כג מ)
בספר 'מאיר עיני ישראל' מובא מה שסיפר רבי משה וואלקין, בנו של הגאון רבי שמואל דוד זצ"ל שהסתופף שלוש עשרה שנים רצופות בצל רבו מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, מה ששמע מפי אביו זצ"ל: באחת השנים בסוכות היה מחסור חמור בלולבים, ובכל העיירה ראדין לא היה יותר מלולב אחד בלבד. באותו חג הסוכות אף אחד מאלו שהיו בישיבה בצל ה'חפץ חיים' לא נענע בלולב בשעת ההלל. הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל עוד היה בחיים, וכן מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שהיה אז אצל רבו, ועוד גדולי תורה שנכחו בתפילה בישיבה, אולם כאמור אף אחד לא נענע עם הלולב.
ניגש רבי לייב, בנו של ה'חפץ חיים', אל אביו ואמר לו: "אבא, לפחות אתה יכול לנענע!" נענה ה'חפץ חיים' ואמר לבנו: "לנענע בהלל זה מנהג נביאים, א הייליגע מנהג (מנהג קדוש), אבל שרק אני אנענע ולא אף אחד אחר, זאת אינני יכול. אלא מאי? לתת רק לאחד מהרבנים כדי שינענע הוא ולא אחר, זה לאווין דאורייתא!" דהיינו, שיפגע בכבוד האחרים.
פרשתי לישון מעט, ובטוח הייתי שאף הרבי סר לנוח מעט לאחר יגיעה קשה זו, ללא אכילה וללא תנומה קלה. למחרת שאלתי את הבחור המשמש מה אירע לאחר שעזבתי את בית הרבי.
חַג הַסְכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים (דברים טז יג)
מספר ראש ישיבת צאנז הגה"צ רבי אליהו שמואל שמרלר זצ"ל, והובאו הדברים ב'המבשר':
היה זה בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. באותו זמן הגיעה לכ"ק מרן האדמו"ר ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע שאלה קשה על כמות גדולה של עופות שנשחטו בעיה"ק ירושלים. היו רבנים שהטריפו את כל כמות העופות הגדולה, והיו רבנים, כמו הגאון רבי מאיר ברנדסדורפר זצוק"ל ועוד, שלא רצו להכריע אלא לשמוע את חוות דעת קודשו של הרבי.
היה זה יום קודם חג הסוכות. הרבי זי"ע קרא לי, ויחד ישבנו שש עשרה שעות (!), שבהן הפסיק הרבי רק כאשר היה עלינו לצאת ולהתפלל. הרבי ישב עמי ללבן את כל פרטי ההלכה בשאלה קשה זו. כעבור שש עשרה שעות סיים הרבי להכין את התשובה, המנמקת את כשרות העופות.
היתה זו שעת עלות השחר. הרבי פנה ואמר לי: "עוד כמה שעות ייכנס חג הסוכות, וההכנות מרובות הן, שוב נא לביתך!" פרשתי לישון מעט, ובטוח הייתי שאף הרבי סר לנוח מעט לאחר יגיעה קשה זו, ללא אכילה וללא תנומה קלה.
למחרת שאלתי את הבחור המשמש מה אירע לאחר שעזבתי את בית הרבי. השתוממתי לשמוע שהרבי לא פרש כלל למנוחה, אלא על אתר שלח לקרוא לאברך שיקליד במכונת כתיבה את התשובה הערוכה והארוכה. משסיים האברך את ההקלדה, הזמין הרבי מונית ושלח את התשובה בידי שליח לידי השואלים בירושלים.
מיהרתי ונכנסתי אל חדרו של הרבי. הבחנתי בו כשהוא עומד ובידיו העוף ה'ירושלמי' המייצג את כשרות העופות כולם, ועדיין הוא ממשמש בריאות ומעיין באיברים. משהבחין בי, הפטיר בחיוך: "סוכה אין לי, ואף אם אבנה מהר, לא יהיה לי נוי סוכה, מה יהיה? אלא זאת שהצלתי יהודים מהפסד מרובה, זה יהיה הנוי סוכה שלי"...
כאשר קיבלו הבנים את הבשורה, התחילו לכעוס על השכן, וכי מה איכפת לו להשים את רכבו במשך שמונת ימי החג במקום אחר, וגם טרחו להוכיח שאותו מקום שייך לכל השכנים. וניסו לשכנע את אביהם שלא יתייחס
"כִי בַסְכּוֹת הוֹשַׁבְתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כג, מג)
סיפר המשפיע הנודע רבי אלימלך בידרמן שליט"א: סיפור נפלא שמעתי מפי בעלי המעשה, שאפשר ללמוד ממנו על מעלת הוותרנות שיכולה להציל אפילו ממיתה משונה.
ומעשה שהיה כך היה באחד מתושבי ירושלים, איש מכובד ובעל משפחה ברוכת ילדים. כאשר גדלו הילדים לא היה להם מספיק מקום לשבת בסוכה הקטנה שבנה מידי שנה על מרפסת ביתם, לכן החליטו הילדים לבנות סוכה רחבת ידיים למטה בחצר.
וממחשבה למעשה - קנו דפנות לסוכה במידות מדויקות כדי צרכם, ובמשך שעות טרחו ועמלו בעבודת הקודש לבנות את הסוכה על הצד הטוב ביותר. וכאשר הכל על מקומו עמד בשלום, דפק אחד השכנים על דלת ביתם, והודיע להם, שחלק מן הסוכה נבנה בשטח שבו הוא מחנה את רכבו, ולכן הוא דורש שיסלקו את הסוכה ויבנוה במקום אחר, שמעו הבנים את בקשתו וניסו להסביר לו את גודל היגיעה שכבר טרחו בבניית הסוכה, ולכן הם מבקשים שיוותר, ויניח להם להעמיד שם את הסוכה למשך שמונת ימי החג, אך הלה אטם את אזניו משמוע, והודיע נחרצות שאינו מרשה להם לבנות את הסוכה בשום פנים ואופן.
כאשר קיבלו הבנים את הבשורה, התחילו לכעוס על השכן, וכי מה איכפת לו להשים את רכבו במשך שמונת ימי החג במקום אחר, וגם טרחו להוכיח שאותו מקום שייך לכל השכנים. וניסו לשכנע את אביהם שלא יתייחס לשכן הרע, אולם האב שצדיק היה אמר לבניו בצורה חד משמעית, שבשום אופן לא ישב בסוכה הגורמת צער ועגמת נפש ליהודי, ואם ברצונם שיאכל שם את סעודות החג עליהם לפרק את הסוכה ולהעבירה למקום אחר.
בלית ברירה טרחו הילדים פעם שניה, ובנו שוב את הסוכה לשביעת רצונו של השכן. במוצאי החג הראשון של סוכות באמצע הלילה, נשמעו לפתע חבטות עזות מחוץ לסוכתם ששכנה למטה בחצר, מתוך בהלה קמו כולם משנתם והנה הם רואים שלש אבנים ירושלמיות גדולות שנפלו מקומה גבוהה של הבנין אל המקום שהחנה שם השכן את רכבו אשר נופץ לרסיסי רסיסים מן האבנים, ואם לא היו מעבירים את הסוכה למקום אחר והיו ישנים באותו מקום, היתה סכנה גדולה נשקפת לחייהם, וספק גדול אם היו יוצאים משם חיים, הרי שעל ידי שהעביר על מידותיו לפנים משורת הדין ניצלו בניו ממיתה לחיים.
פעם, בחול המועד סוכות, ראו את רבי אריה מהלך באחת משכונות ירושלים. שאל אותו אחד האנשים: מה עושה הרב בשכונתנו? ענה רבי אריה: נוהג אני בחול המועד לבקר את האלמנות, נשותיהם של הרבנים
וְהַגֵר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים טז יד)
בספר 'בדידי הוי עובדא' מסופר על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שהיה ידוע כבעל חסד גדול מאוד, והיה אומר: "ירא שמים אמיתי הוא זה שאינו יכול לישון בלילות מדאגה מה עשיתי היום כדי להקל סבלו של יהודי מדוכא בייסורים".
פעם, בחול המועד סוכות, ראו את רבי אריה מהלך באחת משכונות ירושלים. שאל אותו אחד האנשים: מה עושה הרב בשכונתנו? ענה רבי אריה: נוהג אני בחול המועד לבקר את האלמנות, נשותיהם של הרבנים. כל ימות השנה האלמנה טרודה בעבודתה ואינה מרגישה בבדידותה, אבל בחול המועד, כאשר כולם חוגגים ואינם עובדים, אזי מרגישה האלמנה בבדידותה ונזכרת בימים הטובים שכולם היו באים בחג לבקר את בעלה הרב כשעוד היה בחיים, והבית היה הומה ממבקרים והשמחה היתה שרויה בו. ואילו כעת היא יושבת בודדה וגלמודה, וימי החג נהפכים לה לצער והכאב גדול. לכן מקפיד אני לבקר ולעודד את האלמנות דווקא בימים אלו.