משניות מסכת אהלות

ג נִשְׁפַּךְ בָּאֲוִיר, אִם הָיָה מְקוֹמוֹ קְטַפְרֵס וְהֶאֱהִיל עַל מִקְצָתוֹ – טָהוֹר; הָיָה אֶשְׁבּרֶן, אוֹ שֶׁקְרַשׁ – טָמֵא. נִשְׁפַּךְ עַל הָאִסְקְפָּה, וְהִיא קְטַפְרַס בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, וְהַבַּיִת מַאֲחִיל עָלָיו – טָהוֹר; הָיָה אֶשְׁבּרֶן, אוֹ שֶׁקְרַשׁ – טָמֵא. כָּל שֶׁבַּמֵת טָמֵא, חוּץ מִן הַשְׁנַיִם, וְהַשָּׂעֶר, וְהַצִּפּרֶן. וּבְשָׁעַת חִבּוּרָן הַכֹּל טָמֵא.

ד כֵּיצַד? הַמֶּת מִבַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בִּפְנִים – הַבַּיִת טָמֵא. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַיִת בָּשָׂר, הִכְנִים מִקְצָתוֹ מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲחִיל עָלָיו – טָמֵא. שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר, הִכְנִים מִקְצָתָם מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם – טָמֵא. הָיוּ תְּחוּבִים בִּידֵי אָדָם – טָהוֹר, שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר.

פירוש ברטנורא

ג נשפך באויר. בתוך הבית: אם היה מקומו קטפרס. אם המקום שנשפך בו הדם היה מדרון: והאהיל. אדם על מקצתו: טהור. דקטפרס אינו חיבור: היה אשבורן. מקום מכונס כמו בתוך גומא: או שקרש הדם ואפילו קטפרס, הוי חיבור וטמא, ואפילו האהיל על קצתו: נשפך על האסקופה. כמין אצטבא שלפני פתח הבית והיא קטפרס בין מבפנים. שמשפע לצד פנים: בין מבחוץ. שמשפע לצד חוץ: והבית מאהיל. על מקצתו, טהור כל מה שבבית מטומאת אוהל, אע"פ שסופו של דם לירד לפנים, דאינו חיבור: חוץ מן השינים והשער והצפורן. דכתיב (במדבר י"ט ) בעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. יצאו שינים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן שגזען מחליף:

ד הבית טמא. כל מה שבתוכו טמא, שהרי מאהיל על השער המחובר למת: עצם שיש עליו כזית בשר. העצם נחשב יד לבשר: תחובים בידי אדם. שלא היה הבשר מחובר לעצם מעיקרו, אלא אדם תחבו לשם כדרך שתוחבים הבשר בשפוד:

משניות מבוארות – קהתי

יום ראשון

באור משנה ג

נִשְׁפַּךְ – הדם, בָּאֲוִיר היינו בחוץ, תחת כפת השמים, ולא בתוך הבית ("תוספות יום טוב"; "אליהו רבא"; "תפארת ישראל"; אבל הרב מברטנורא מפרש: בתוך הבית; ומקשה עליו בעל "תוספות יום טוב"), אִם הָיָה מְקוֹמוֹ – המקום שנשפכה בו רביעית הדם, קְטַפְרֵס משופע, מדרון, וְהֶאֱהִיל עַל מִקְצָתוֹ – על מקצת הדם, טָהוֹר – שקטפרס אינו חיבור (טהרות ח, ט), והרי שלא האהיל על שיעור טומאה; הָיָה – המקום שנשפך בו הדם, אֶשְׁבּרֶן – שקע, כגון גומה, שהדם היה מכונס בו, אוֹ שֶׁקָרַשׁ – הדם, ואפילו מקומו קטפרס, טָמֵא – המאהיל על מקצתו, לפי שבכגון זה הדם כולו חשוב חיבור, והריהו כאילו האהיל על כל רביעית הדם. נִשְׁפַּךְ הדם, עַל הָאִסְקְפָּה – על המפתן שלפני הבית, וְהִיא קְטַפְרֵס והאסקופה היא משופעת, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ – בין שהיא משופעת לצד פנים, לצד הבית, ובין לצד חוץ, כלומר אפילו שיפועה יורד לצד הבית, והדם שנשפך עליה סופו לירד לפנים, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו – על מקצת רביעית הדם, טָהוֹר – כל מה שבבית מטומאת אוהל, שאין קטפרס חיבור; הָיָה אֶשְׁבּרֶן שהיה שקע באיסקופה, והדם מכונס בו, אוֹ שֶׁקָרַשׁ – הדם, ואפילו האסקופה קטפרס, טָמֵא כל מה שבבית, אף שהוא מאהיל על מקצת הדם, כמו שבארנו הטעם לעיל. כָּל שֶׁבַּמֵת, טָמֵא כל מה שבגופו של המת טמא ומטמא, חוּץ מִן הַשְׁנַיִם, וְהַשָּׂעָר, וְהַצִּפּרֶן – לאחר שפירשו מן המת; הטעם מבואר בגמרא (נידה נה, א), שנאמר (במדבר יט, טז): "או בעצם אדם", מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף, יצאו השיניים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן, שאף על פי שנבראו עמו, גזען מחליף (שאם ניטלו יש להם חליפים, שאחרים צומחים במקומם). וּבְשָׁעַת חִבּוּרָן – למת, הַכֹּל טָמֵא הנוגע בהם כאילו נוגע במת עצמו, וכן המאהיל עליהם כאילו מאהיל על גוף המת, שהם "יד" לטומאת המת (תוספות נזיר נא, א).

באור משנה ד

משנתנו היא המשך למה ששנינו בסיפא של המשנה הקודמת: "ובשעת חיבורן הכל טמא". כֵּיצַד בשעת חיבורן הכל טמא ? הַמֶּת מִבַּחוּץ – מחוץ לבית, וּשְׂעָרוֹ בִּפְנִים – בתוך הבית, הַבַּיִת טָמֵא – כל מה שבבית טמא, לפי שהבית מאהיל על השער המחובר למת, והרי זה כאילו מאהיל על המת עצמו, כמו שבארנו לעיל. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַיִת בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתוֹ – מקצת העצם בלי הבשר, מִבִּפְנִים – לפנים הבית, וְהַבַּיִת מַאֲחִיל עָלָיו – על אותו חלק מן העצם שהכניס לפנים, טָמֵא אף על פי שהעצם בפני עצמו אינו מטמא באוהל, מכל מקום כל מה שבבית, משום כזית הבשר שעליו, שהעצם נחשב "יד" לבשר, וכיון שהבית מאהיל על העצם הרי זה כאילו מאהיל על הבשר. ולא זו בלבד שעצם אחד נעשה יד לכזית בשר שעליו, אלא אף שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר – שעל כל עצם כחצי זית בשר, הרי הם נעשים יד לבשר שעליהם, שאם הִכְנִיס מִקְצָתָם מִבִּפְנִים אם הכניס לתוך הבית מקצת שני העצמות בלי הבשר שעליהם, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם – על העצמות הללו, טָמֵא כל מה שבבית, שיש "יד" לפחות מכזית (גמרא חולין קיט, ב), והרי זה כאילו הבית מאהיל על שני כחצאי הזיתים בשר, שלדעת חכמים (לעיל משנה א) מצטרפים הם לכזית שלם המטמא באוהל. הָיוּ תְּחוּבִים בִּידֵי אָדָם אם הבשר לא היה מחובר לעצמות מטבעו, אלא אדם תחב את העצמות בבשר, טָהוֹר – הבית, שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר בדבר שאין דרך חיבורו בידי אדם אלא מתולדתו, כל שמחובר בידי אדם אינו נחשב חיבור. ברם, כל שדרך חיבורו בידי אדם, הרי זה נחשב חיבור גמור (כמו ששנינו במסכת כלים).

ה אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה? הַמֶּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שְׁמִינִית בְּחַיָּיו וּשְׁמִינִית בְּמוֹתוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: רְבִיעִית בְּחַיָּיו וּרְבִיעִית בְּמוֹתוֹ, נִטַל מִזֶּה וּמִזֶּה רְבִיעִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה כַּמַּיִם. אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה? צָלוּב שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָּם – טָמֵא, אֲבָל הַמֶּת שֶׁדָּמוֹ מְנַטֵף וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָּם – טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא הַשׁוֹתֵת – טָהוֹר, וְהַמְנַטֵף – טָמֵא.

ו כַּזַיִת מִן הַמֶּת פִּתְחוֹ בְּטֶפַח, וְהַמַּת פִּתְחוֹ בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים, לְהַצִיל הַטְמְאָה עַל הַפְּתָחִים; אֲבָל לְהוֹצִיא הַטְמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. גָּדוֹל מִכַּזַיִת – כַּמֵת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשִׁדְרָה וְהַגָּלְגּלֶת כַּמֵת.

פירוש ברטנורא

ה איזהו דם תבוסה. אמתניתין דלעיל דפרק ב' [משנה ב'] קאי, דקתני רביעית דם תבוסה טמא, וקמפרש הכא איזהו דם תבוסה: שמינית בחייו ושמינית במותו. מצטרפים לרביעית: רביעית בחייו ורביעית במותו. שנתערבו ונטל מן התערובת רביעית, זהו דם תבוסה. אבל שמינית בחייו ושמינית במותו, לא: זה וזה. דר' עקיבא ודר' ישמעאל: כמים. ואינן מטמאין: ואיזהו דם תבוסה. שטמא: צלוב שדמו שותת. ויורד בלא הפסק, מפני שטיפה של מיתה מעורבת בו. אבל נוטף, שיורד טפה אחר טפה, קמא קמא בטיל וטהור: רבי יהודה אומר לא כי. כלומר לא כן הדבר: אלא השותת טהור. שאני אומר אותה טפה שהנשמה תלויה בה עמדה לה על גבי העץ שהוא תלוי בו, ואין בדם זה אותה טפה אחרונה של מיתה: והמנטף טמא. ולא אמרינן קמא קמא בטל, דסבר רבי יהודה אין דם מבטל דם. והלכה כרבי עקיבא:

ו כזית מן המת פתחו בטפח. המת בבית ולו פתחים הרבה, כל הכלים המונחים בחלל הפתחים תחת המשקוף של פתח מבחוץ, אע"פ שהפתחים נעולים ויש הפסק בין אוהל המת לאוהל הכלים, כולן טמאין. דגזרו חכמים טומאה על המקום שהוא דרך יציאת טומאה שסופו של מת לצאת דרך שם, וכשאין יודעים באיזה מקום יוציאוהו, כולן טמאין. ואם יש כזית מן המת בבית וחשב להוציאו בחלון שיש בו פותח טפח, מציל על כל הפתחים הנעולים, כיון שיודע המקום שסופה של טומאה לצאת דרך שם. ואם הוא מת שלם וחשב להוציא דרך חלון שיש בו ארבעה, מציל על כל הפתחים הנעולים, דבשיעור ארבעה טפחים שיערו חכמים שראוי להוצאת המת: אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח. אפילו מת שלם טומאה יוצאה דרך חלון כל זמן שהוא פתוח, ומטמא הכלים שבבית שבצדו אם יש בחלון פותח טפח: גדול מכזית כמת. דוקא כזית מצומצם פתחו בטפח. אבל יותר מכזית דינו כאילו היה מת שלם, ואין מציל על הפתחים הנעולים עד שיהא בו ארבעה: רבי יוסי אומר השדרה והגולגולת שבבית דינו כמת שלם, ואם חשב להוציאן דרך חלון אין מציל על הפתחים הנעולים עד שיהא בו ארבעה. וכן הלכה:

משניות מבוארות – קהתי

סמוך למיתה, וּשְׁמִינִית בְּמוֹתוֹ – שהן מצטרפות לרביעית, כאילו כל רביעית הלוג דם יצאה במותו; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – ומדייקים המפרשים מדבריו: שמינית במותו, שאם ידוע שרובו יצא מחיים, אין לו דין דם תבוסה ("תוספות יום טוב"). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: רְבִיעִית בְּחַיָּיו וּרְבִיעִית בְּמוֹתוֹ "דם תבוסה" היינו שיצאה מן המת רביעית הלוג בחייו ורביעית במותו, ואחר כך נְטַל מִזֶּה וּמִזֶּה רְבִיעִית – כלומר שנתערבו הרביעיות וניטלה מן התערובת רביעית (רמב"ם), שהואיל ויש בתערובת רביעית שיצאה לאחר מיתה, הרביעית שניטלה משם טמאה מדין דם תבוסה (הרא"ש). רַבִּי אֶלְעָזָר בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה דם תבוסה של רבי עקיבא ושל רבי ישמעאל, כַּמַּיִם – טהורים כמים; אלא אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה? צָלוּב התלוי על עץ, שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת – כלומר שדרכו שיהא דמו שותת, נוזל בלי הפסק ("תוספות יום טוב"; תוספות אנשי שם), וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָּם – הואיל וטיפה של מיתה מעורבת בו (ר"ש; ברטנורא), טָמֵא – מדין דם תבוסה, אֲבָל הַמֶּת שֶׁדָּמוֹ מְנַטֵף – כלומר שדרכו שיהא דמו מנטף, היינו יוצא טיפין טיפין, וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָּם – אפילו היה רוב הדם לאחר מיתה, טָהוֹר – שכל טיפה וטיפה שיצאה לאחר מיתה בטלה בדם הראשון שיצא מחיים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא כִי – לא כן הדין, אֶלָּא הַשׁוֹתֵת – צלוב שדמו שותת ונמצאה תחתיו רביעית דם, טָהוֹר – הדם, שאני אומר: אותה טיפה שהנשמה תלויה בה עמדה לה על גבי העץ שהוא תלוי עליו, ואין ברביעית הדם טיפה אחרונה של מיתה (ברטנורא). ויש מוסיפים לבאר, שהואיל והעץ אינו מתחלחל ומתגלגל מנדנוד הצלוב, אנו אומרים שהדם שיצא לאחר מיתה עמד לו על העץ (המאירי למסכת נידה), ורביעית הדם שעל הארץ יצאה רובה מחיים ("סדרי טהרות"). וְהַמְנַטֵף המת שדמו מנטף, ונמצאה תחתיו רביעית דם, טָמֵא – ואין אומרים, שטיפה טיפה בטלה, שסובר רבי יהודה: אין דם מבטל דם (גמרא נידה עא, א). לדעת מפרשים אחדים (הגר"א; "תפארת ישראל"), רבי אלעזר ברבי יהודה החולק על רבי עקיבא ורבי ישמעאל ואומר: זה וזה כמים, אינו מפרש במשנתנו איזהו דם תבוסה, כלומר שכל הבבא שבסיפא: "איזהו דם תבוסה? צלוב שדמו שותת" וכו', אינה המשך לדבריו של רבי אלעזר ברבי יהודה, אלא סתם משנה היא הבאה ללמד (אליבא דרבי עקיבא), שלא כל דם תבוסה מטמא; וזוהי שאלת המשנה בסיפא: איזהו דם תבוסה המטמא ?... ברם, דעתו של רבי אלעזר ברבי יהודה במהותו של דם תבוסה מובאת בתוספתא: "ואיזה הוא דם תבוסה? רבי אלעזר ברבי יהודה אומר: הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו, ספק בחייו יצא (כולו), ספק במותו יצא, ספק בחייו ובמותו (קצת בחייו וקצת במותו), זהו דם תבוסה". אבל חכמים חולקים שם על רבי אלעזר ברבי יהודה ואומרים, שזה אינו דם תבוסה שטומאתו מדרבנן, אלא הואיל ויש ספק שמא יצא כולו במותו, הרי זה ספק טומאה מן התורה, ודינו ככל ספק טומאה, שברשות היחיד ספקו טמא, וברשות הרבים ספקו טהור. אלא איזהו דם תבוסה? הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו, ועדיין לא פסק, ספק רובו בחייו ומיעוטו במותו, ספק רובו במותו ומיעוטו בחייו זהר דם תבוסה. ומבואר במפרשים, שדעת חכמים שבתוספתא היא כדעת רבי עקיבא שבמשנתנו, וכן הלכה (רמב"ם הל' טומאת מת ב, יג; עיין "כסף משנה" שם).

באור משנה ו

להלן (ז, ג) שנוי: "המת בבית, ובו פתחים הרבה כולם טמאים", היינו כל מה שנמצא בחלל הפתחים תחת המשקוף מבחוץ טמא, אפילו הם נעולים, שכן חכמים גזרו טומאה על הפתח שדרכו עתידים להוציא את המת מן הבית, וכשאין ידוע באיזה פתח יוציאוהו, כל הפתחים טמאים; ברם, אם נפתח אחד מהפתחים או שחשבו על אחד מהפתחים להוציא דרכו את המת, הרי פתח זה מציל על כל הפתחים הנעולים, שהוא בלבד טמא, ושאר הפתחים הנעולים טהורים. משנתנו באה ללמד, שהוא הדין לכזית מן המת המונח בבית, אלא שיש הבדל בין כזית מן המת למת שלם לענין שיעור הפתח. כַּזַיִת מִן הַמֶּת המונח בבית, ולו פתחים הרבה, פִּתְחוֹ בְּטֶפַח הפתח, שבו עומדים להוציא את הכזית מתוך הבית, הוא טפח על טפח, כגון שחשבו להוציאו דרך חלון או דרך חור שבקיר, הפתח הזה מציל על כל הפתחים הנעולים, שהוא בלבד טמא, ושאר כל הפתחים הנעולים טהורים, כמו שבארנו בהקדמה למשנתנו, ברם, אם אין בו טפח על טפח, כל הפתחים, אף על פי שהם נעולים, טמאים; וְהַמֵת – השלם, פִּתְחוֹ בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים, לְהַצִיל הַטָּמְאָה עַל הַפְּתָחִים – דווקא אם חשבו להוציאו בפתח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הוא מציל על שאר הפתחים הנעולים, ואילו בפחות מכן אינו ראוי להוצאת המת, ואינו מציל על שאר הפתחים; אֲבָל לְהוֹצִיא הַטָּמְאָה – לענין יציאת הטומאה (התפשטותה) מן הבית שהמת מונח בו למקום אחר דרך הפתח הפתוח לשם, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח אפילו מת שלם טומאתו יוצאת למקום אחר בפתח של טפח על טפח, ומטמאת את כל הנמצא שם. גָּדוֹל מִכַּזַיִת אם יותר מכזית של מת מונח בבית, כַּמֶּת דינו כמת שלם, ואין פתחו מציל על הפתחים הנעולים אלא אם כן יש בו ארבעה טפחים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשִׁדְרָה וְהַגִּלְגּלֶת – של מת, אף אם אין בהן כזית ("תוספות יום טוב"; הרש"ש), כַּמֶּת דינן כמת שלם, שאין פתחן מציל על הפתחים הנעולים אלא אם כן יש בו ארבעה טפחים. יש מפרשים, שרבי יוסי חולק על תנא קמא וסובר, שדווקא שדרה וגולגולת דינן כמת שלם, אבל גדול מכזית אין דינו כמת שלם (הרא"ש להלן ד, ב; "משנה אחרונה"; "תפארת ישראל").

ז טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח מִרְבָּע – מֵבִיא אֶת הַטְמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטְמְאָה. כֵּיצַד? בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר תַּחַת הַבַּיִת, יֶשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, וְיֵשׁ בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמְאָה בְּתוֹכוֹ – הַבַּיִת טָהוֹר; טְמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר; שֶׁדֶּרֶךְ הַטְמְאָה לָצֵאת, וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. יֶשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, הַטְמְאָה בְּתוֹכוֹ – הַבַּיִת טָמֵא; טְמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר; שֶׁדֶּרֶךְ הַטְמְאָה לָצֵאת, וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. אֵין בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמְאָה בְּתוֹכוֹ הַבַּיִת טָמֵא; טְמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא. אֶחָד חֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, וְכֵן מַרְבֵּךְ שֶׁל אֲבָנִים, וְכֵן סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם אֵינוֹ אֹהֶל; וּמוֹדֶה בַּשְׁקִיפִים וּבַסְלָעִים.

פירוש ברטנורא

ז טפח על טפח על רום טפח. דף שהוא רחב טפח על טפח וגבוה מן הארץ טפח, ומאהיל על כזית מן המת ועל הכלים, מביא את הטומאה על הכלים: מרובע. שאם היה רחבו פחות מטפח אע"פ שהיה ארכו שני טפחים, לא אמרינן שים מה שיתר על ארכו ברחבו ורבעהו, להכי קתני מרובע, שצריך שיהא ברחבו טפח ובארכו טפח: כיצד. כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה: ביב שהוא קמור. חפירה בקרקע ומקורה, והיינו קמור, ושם יורדים שופכים שבבית ומשם יוצאים לרשות הרבים: יש בו פותח טפח. דהיינו טפח על טפח ברום טפח בביב עצמו: וביציאתו. בפתח הביב שממנו יוצאין המים לרשות הרבים: טומאה בתוכו. כזית מן המת בתוך הביב. דכזית מן המת פתחו בטפח: הבית טהור. שהטומאה יוצאה דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים. והיינו דקתני חוצץ בפני הטומאה: טומאה בבית מה שבתוך הביב טהור. דאין דרך טומאה להכניסה דרך פתח הביב, שדרך הטומאה להוציאה דרך פתח הבית ולא להכניסה לביב: ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא. דטומאה עולה מן הביב לבית כיון שאין לה דרך לצאת דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים, דכל פחות מטפח אין הטומאה יוצאה: אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח. לחנם נקט ואין ביציאתו פותח טפח, דכיון דאין בו פותח טפח, על יציאתו לא חיישינן, דכאילו אין שם חלל כלל דמי והרי הביב נחשב כקרקע הבית, ואמרו חכמים כל אשר באוהל יטמא, לרבות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום: אחד חור שחררוהו מים. האי פותח טפח שמביא את הטומאה, לא שנא אם נעשה החור הזה על ידי מים או שנקבוהו שרצים: או שאכלתו מלחת. לשון ארץ מלחה. כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה חור מאליו: מרבך של אבנים. אבנים גדולות ערוכות וסדורות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על גבי שתים והתחתונות מפורדות זו מזו ויש שם אוהל טפח: סואר של קורות. קורות ערוכות זו על זו ועומדות לבנין, ופעמים שיש ביניהן אוהל טפח: כל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל. דיליף אוהל אוהל ממשכן, מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם: בשקיפים. תרגום סעיפי הסלעים, שקיפי כפייא: ובסלעים. בנקיקי הסלעים. ושקיפי ונקיקי הסלעים אחד הן, אלא שזה נעשה על ידי מטר וזה נעשה מאליו. ואע"ג דלא נעשו בידי אדם מודה בהם רבי יהודה, דלא יליף גזירה שוה דאוהל אוהל ממשכן אלא לפותח טפח בלבד, אבל ביותר מטפח, כגון מלא אגרוף, אמרינן בסוכה [ריש] פרק הישן. דמודה רבי יהודה שאפילו נעשה מאליו מביא את הטומאה. וכן בשקיפים ובסלעים. ואין הלכה כרבי יהודה:

משניות מבוארות – קהתי

בארנו ענייני הביב לפי הרב מברטנורא וסדרי טהרות. אבל יש מפרשים, שמדובר כאן בכגון שפתח הביב שבתוך הבית אין בו פותח טפח, ולפי זה, הטעם הנזכר פעמיים במשנה: שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להיכנס, מיותר הוא לגמרי. ואמנם יש נוסחאות שאין גורסים פיסקה זו במשנתנו (עיין "מלאכת שלמה"; ועיין "משנה אחרונה").

פרק רביעי

א מִגְדָּל שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּאֲוִיר, טְמְאָה בְּתוֹכוֹ – כֵּלִים שֶׁבְּעָבְיוֹ טְהוֹרִים; טְמְאָה בְּעָבְיוֹ – כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֶחֶצָה לְמֶחֱצָה. הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת, טְמְאָה בְּתוֹכוֹ – הַבַּיִת טָמֵא; טְמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטְמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. כֵּלִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הָאָרֶץ, שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַכֹּתֶל, שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת: אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח – טְמֵאִין; וְאִם לָאו – טְהוֹרִין. טְמְאָה שָׁם – הַבַּיִת טָמֵא.

פירוש ברטנורא

א מגדל שהוא עומד באויר. מגדל עץ שיש לו דפנות והדפנות עצמן יש חלל בעוביין כגון חורין המפולשין פתוחים לפנים ולחוץ אלא שאין בהן פותח טפח, ורגילים להצניע שם מחטין וצנוריות וכלים קטנים: שהוא עומד באויר. תחת אויר השמים, כגון דקאי בחצר: טומאה בתוכו. בחלל המגדל עצמו: כלים שבעוביו. בעובי חלל הדפנות: מחצה למחצה. מחציו של עובי מגדל ולפנים כלפנים, מחציו ולחוץ כלחוץ. בין שהטומאה במגדל וכלים בעוביו, בין שהטומאה בעוביו וכלים במגדל. ואין הלכה כר' יוסי: טומאה בתוכו. בתוך המגדל: הבית טמא. אע"פ שדלתותיו מגופות. כדמפרש טעמא שדרך הטומאה לצאת משם לבית: טומאה בבית מה שבתוך המגדל טהור. והוא שדלתותיו מגופות. דאי פתוחות, לא גרע מחלון שבין שני בתים. וטעמא דמה שבתוך המגדל טהור, שאין דרך לטומאה שבבית להכניסה במגדל: אם יש שם פותח טפח. בין שולי המגדל לארץ או בין דופן המגדל לכותל או בין גג המגדל לתקרת הבית: טמאים. מחמת טומאה שבבית. אבל אין שם טפח הוי מגדל כלבוד ואין טומאת הבית נכנסת שם: טומאה שם הבית טמא. אם היתה טומאה בין שולי המגדל לקרקע הבית. או בין גג המגדל לגג הבית או בין דפנות המגדל לכותלי הבית, אף על פי שאין ביניהן פותח טפח הבית טמא, שאין המגדל מציל על הטומאה שתחתיו בתוך הבית שלא תטמא כל אשר בבית:

משניות מבוארות – קהתי

באור משנה א

מִגְדָּל – ארון עץ בצורת מגדל, שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּאֲוִיר – בחוץ, ולא בתוך הבית; ולהלן בסוף פרקנו מבואר, שמדובר כאן במגדל הבא במידה, היינו שהוא מחזיק ארבעים סאה בלח, שהם כוריים ביבש, והוא נפח של אמה על אמה ברום שלוש אמות, שבכגון זה אינו מקבל טומאה (עיין כלים טו, א), והוא נחשב כאוהל, טֶמְאָה בְּתוֹכוֹ – כגון כזית מן המת נמצא בחלל המגדל, כֵּלִים שֶׁבְּעָבְיוֹ – הנמצאים בחלל שבעובי הדפנות, וכגון שיש חורים מפולשים בדפנות המגדל, הפתוחים לפנים ולחוץ, אלא שאין בהם פותח טפח לחלל המגדל, ורגילים להצניע שם מחטים או שאר כלים קטנים (הר"ש; ברטנורא), טְהוֹרִים שחלל החור שבעוביו אינו חשוב כחלל המגדל אלא כמקום בפני עצמו, וכיון שאינו פתוח טפח על טפח לחלל המגדל, אין הטומאה שבתוכו מתפשטת לשם ("סדרי טהרות"); ועוד, שאין בכוונה דרך טומאה ליכנס מן המגדל לעוביו אלא לצאת דרך פתח המגדל ("משנה אחרונה"). טֶמְאָה בְּעָבְיוֹ – בחלל שבעובי הדפנות, כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ – שבתוך חלל המגדל, טְהוֹרִים מהטעם שבארנו לעיל, שהחלל שבעוביו נחשב כאוהל בפני עצמו והוא חוצץ בפני הטומאה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֶחֶצָה לְמֶחֱצָה חצי עובי הדופן שלצד פנים המגדל דינו כחלל המגדל, וחצי עוביו שלצד חוץ נידון בפני עצמו. במפרשים מבואר, שרבי יוסי מדמה דין דפנות המגדל לדין השנוי להלן (ו, ג): "כותל המשמש את הבית ידון מחצה למחצה. כיצד? כותל סלעים שהוא לאויר (שצידו האחד כלפי חוץ), והטומאה בתוכו: מחציו ולפנים (לצד הבית) הבית טמא (כאילו הטומאה בבית); מחציו ולחוץ הבית טהור". אבל תנא קמא סובר, שכותל כלי הנחשב כאוהל, שונה מכותל בית, שכן כותל כלי נידון בפני עצמו ואינו בטל לחלל הכלי (עיין "תוספות יום טוב, בשם מהר"ם; "תפארת ישראל"; "סדרי טהרות"). הָיָה עוֹמֵד – המגדל – בְּתוֹךְ הַבַּיִת, טַמְאָה בְּתוֹכוֹ – בתוך המגדל, הַבַּיִת טָמֵא – אפילו דלתות המגדל סגורות, כמבואר הטעם לקמן; טֶמְאָה בַּבַּיִת, מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ בתוך המגדל, טָהוֹר שהואיל והמגדל מחזיק ארבעים סאה בלח, אינו כשאר כלי הבית, אלא נחשב כאוהל בתוך אוהל והוא מציל על מה שבתוכו מליטמא; שֶׁדֶּרֶךְ הַטָּמְאָה לָצֵאת – הלכך, אם יש טומאה בתוך המגדל, הרי היא יוצאת מן המגדל לבית ומטמאתו. וזהו ששנינו לעיל: טומאה בתוכו, הבית טמא, וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס – אין דרך הטומאה להיכנס מן הבית אל המגדל הנעול מכל צדדיו, וזהו ששנינו: טומאה בבית, מה שבתוכו טהור. כֵּלִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הָאָרֶץ הנמצאים בין המגדל לבין קרקע הבית, שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַכֹּתֶל – או בין המגדל לבין כותל הבית, שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת: אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח – טְמֵאִין; וְאִם לָאו – טְהוֹרִין. טְמְאָה שָׁם – הַבַּיִת טָמֵא.

יום שלישי

באור משנה ב

תֵּבַת הַמִּגְדָּל – מגירה שבמגדל: יֶשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח – יש בחללה של המגירה טפח על טפח על רום טפח (טפח מעוקב), וְאֵין בִּיצִיאָתָהּ בפתחה של המגירה, פּוֹתֵחַ טֶפַח פתיחה של טפח על טפח, טֶמְאָה בְּתוֹכָהּ אם יש כזית מן המת בתוך המגירה, הַבַּיִת טָמֵא – כלומר אין צורך לומר שאם יש ביציאתה פותח טפח, שהבית טמא, לפי שדרך הטומאה לצאת, אלא אפילו אין ביציאתה פותח טפח, ונמצא שאין דרך לטומאה לצאת, מכל מקום הבית טמא, משום שסוף טומאה לצאת; וכן אין צורך לומר, שאם אין בחללה פותח טפח, שהבית טמא, לפי שטומאה רצוצה היא הבוקעת לתוך הבית, אלא אפילו יש בחללה פותח טפח, שאין זו טומאה רצוצה, מכל מקום הבית טמא, לפי שדרך הטומאה לצאת, כמבואר להלן ("תפארת ישראל"; "סדרי טהרות"); טֶמְאָה בַּבַּיִת, מַה שֶׁבְּתוֹכָהּ – מה שנמצא בתוך המגירה, טָהוֹר – שהואיל ואין בפתח המגירה טפח על טפח, אין הטומאה שבבית מתפשטת לשם, שֶׁדֶּרֶךְ הַטָּמְאָה לָצֵאת ממקומה, היינו כשהטומאה בתוך המגירה סופה לצאת לתוך הבית ולטמאו, ולפיכך טומאה בתוכה, הבית טמא, וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס אין דרך הטומאה שבבית להיכנס לאוהל שבתוכו, ולכן אם טומאה בבית, מה שבתוכה (בתוך תיבת המגדל) טהור. ואף על פי שתיבת המגדל אינה באה במידה (שאינה מחזקת ארבעים סאה בלח), מכל מקום הואיל והמגדל בא במידה וחשוב אוהל, אף התיבה נחשבת אוהל, כיון שהיא קבועה בו ואינה נשמטת ממנו, ולכן כשטומאה בבית הרי היא מצילה על מה שבתוכה. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר את הבית, כשטומאה בתוך תיבת המגדל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ להוציא את הטומאה מתוך המגירה, לַחֲצָאִים בחצאי כזיתים, שאינם מטמאים, אוֹ לְשָׁרְפָהּ בִּמְקוֹמָהּ – לשרוף את הטומאה בתוך המגירה; רבי יוסי סובר, הואיל ואין בפתח התיבה טפח על טפח, אין הטומאה יוצאת ממנה כלל, ואין אומרים כאן, שסוף הטומאה לצאת לתוך הבית, מפני שאפשר, שלעולם לא תצא מן התיבה בשיעור טומאה שהוא כזית, אלא יוציאנה בחצאי כזיתים או ישרפנה, הלכך: טומאה בתוכה הבית טהור. ברם, אם יש בפתח טפח על טפח, אף רבי יוסי מודה שדרך הטומאה לצאת ("תוספות יום טוב"; חידושי מהרי"ח; "תפארת ישראל"; "סדרי טהרות" בשם אחד מגאוני ירושלים). ויש מפרשים, שלדעת רבי יוסי אף בפתח של טפח על טפח אין אומרים סוף טומאה לצאת, מהטעם הנזכר במשנה, והרי שהוא חולק גם על המשנה הקודמת (הרא"ש; "סדרי טהרות").

באור משנה ג

הָיָה עוֹמֵד – המגדל, בְּתוֹךְ הַפֶּתַח – של הבית, וממלא כל חלל הפתח, וְנִפְתַּח לַחוּץ ופתח המגדל נפתח לצד חוץ ולא לצד הבית; טַמְאָה בְּתוֹכוֹ – בתוך המגדל, הַבַּיִת טָהוֹר שהטומאה יוצאת לחוץ דרך פתח המגדל ואינה נכנסת לבית; ואף על פי שהמגדל כולו בתוך הבית, מכל מקום הואיל והוא גדול וחשוב אוהל, הריהו חוצץ בפני הטומאה. טֶמְאָה בַּבַּיִת, מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ – בתוך המגדל, טָמֵא שהואיל והמגדל ממלא כל חלל הפתח, הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל ומטמאת מה שבתוכו; ומדובר כאן בכגון שאין לבית פתח אחר פתוח ("תפארת ישראל"; "סדרי טהרות"); שֶׁדֶּרֶךְ הַטָּמְאָה לָצֵאת מן הבית או מן המגדל לחוץ, וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס מן המגדל לבית. ויש גורסים: טומאה בבית, מה שבתוכו טהור (הר"ש; ברטנורא; עיין גמרא חולין קכה, ב; ועיין "תוספות יום טוב"); ומבארים הטעם, לפי שאין דרך הטומאה להיכנס שם. הָיְתָה מוּכְנִי שֶׁלּוֹ מְשׁוּכָה לַאֲחוֹרָיו – לאחורי המגדל העומד בפתח, היינו לצד הבית ולפנים, שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת – שהן פחות מטפח (טפח הוא 4 אצבעות), וכבר בארנו (בהקדמה לכלים יח, ב), שהמוכני היינו הגלגל העשוי למגדל, להוליכו ממקום למקום; ויש מבארים שהיא הבסיס שהמגדל יושב עליו; טַמְאָה שָׁם בחלל המוכני, כְּנֶגֶד הַקּוֹרוֹת – כלומר באותו חלק המשוך לפנים כנגד תקרת הבית, אף על פי שהבית מאהיל עליה, הַבַּיִת טָהוֹר – שהואיל והמוכני אינה משוכה לאחורי המגדל יותר משלוש אצבעות, הריהי כמגדל; ברם אם היתה משוכה יותר משלוש אצבעות, אין דינה כמגדל, שאין דרך להרחיק כל כך את המוכני מן המגדל (הר"ש; ברטנורא); ויש מבארים הטעם, שהואיל ואינה משוכה לבית אלא שלוש אצבעות, היינו פחות מטפח, כמו שבארנו לעיל, לפיכך אין הבית טמא. בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ? בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁם – בחלל המוכני, שבו נמצאת הטומאה, פּוֹתֵחַ טֶפַח טפח על טפח על רום טפח, שבכגון זה המוכני נחשבת אוהל וחוצצת בפני הטומאה; אבל אם אין שם פותח טפח, הרי זו טומאה רצוצה, והיא בוקעת ועולה לתוך הבית; וְאֵינָהּ יוֹצְאָה ואין המוכני נשמטת מן המגדל, אלא מחוברת לו, שאם היא נשמטת הרי היא נחשבת ככלי בפני עצמו, ואינה נחשבת כאוהל לחצוץ בפני הטומאה שבה; וְהַמִּגְדַּל בָּא בַּמִּדָּה שהוא מחזיק ארבעים סאה בלח שהם שישים סאה ביבש, שכן במידה זו אינו מקבל טומאה, והוא נחשב כאוהל החוצץ בפני הטומאה. אבל בפחות ממידה זו, אינו חשוב כאוהל, אלא הוא כשאר כלים המקבלים טומאה, ואינו חוצץ בפני הטומאה.

פרק חמישי

א תַּנּוּר שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְעֵינוֹ קְמוּרָה לַחוּץ, וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֶּת בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל טָמֵא; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַתַּנּוּר טָמֵא, וְהַבַּיִת טָהוֹר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַתַּנּוּר טָהוֹר.

ב אֲרְבָּה שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה, וּקְדֵרָה נְתוּנָה עָלֶיהָ וּנְקוּבָה בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל טָמֵא; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַקְדֵרָה טְמֵאָה, וַעֲלִיָּה טְהוֹרָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַקְדֵרָה טְהוֹרָה.

פירוש ברטנורא

הא תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה. נקב העשוי בתנור שהעשן יוצא ממנו מונח חוץ לבית: והאהילו עליו נושאי המת. כשהיו נושאים את המת לקברו האהיל המת על העין: בית שמאי אומרים הכל טמא. קסברי טומאה נכנסת לתנור דרך עינו ויוצאה דרך פיה לבית: התנור טמא והבית טהור. התנור שהאהיל המת על מקצתו טמא, והבית טהור, שאין הטומאה יוצאה דרך פיה: ר' עקיבא אומר אף התנור טהור. דכיון דלא האהיל על התנור אלא על העין היוצא ממנו, אין התנור טמא. והלכה כבית הלל:

ב ארובה. כמין חלון שבגג הבית שהוא קרקעית העליה: בכונס משקה. כשמשימים הכלי על המשקים נכנסים המשקין לתוכו דרך אותו הנקב: הכל טמא. אם יש טומאה בבית, הקדירה וכל מה שבעליה טמא. שאין הקדרה מצלת, וטומאה עולה דרך ארובה שיש לה פותח טפח: ובית הלל אומרים הקדירה טמאה. חומרא בעלמא היא שמחמירין בית הלל לטמא את הקדירה, דכר' עקיבא סבירא להו שהקדירה מצלת על הטומאה, וכגון שגב הקדירה פונה למטה אצל הטומאה, שאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו. והלכה כבית הלל:

משניות מבוארות – קהתי

יום חמישי

באור משנה א

תַּנּוּר – של חרס, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְעֵינוֹ קְמוּרָה לַחוּץ עין התנור הוא חור העשוי בתנור ליציאת העשן, ובאה המשנה ללמד, שאם העין יוצאת חוץ לבית, היינו על ידי צינור היוצא מן התנור ועובר את קיר הבית ובולט החוצה, ויש כעין גגון קטן (קמרון) על גבי העין, היינו על גבי פתח הצינור שבחוץ, כדי שלא ייכנס הגשם לתוכו, וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֶּת – בשעה שנשאו את המת לקברו האהילו את המת מעל גגון העין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל טָמֵא התנור וכל מה שבבית, שלדעת בית שמאי הטומאה נכנסת לתנור דרך העין ויוצאת דרך התנור לבית. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים : הַתַּנּוּר טָמֵא – הואיל והאהיל המת על עינו, וְהַבַּיִת טָהוֹר – שאין הטומאה יוצאת מהתנור לבית. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַתַּנּוּר טָהוֹר – שהואיל ולא האהיל המת על התנור אלא על העין היוצאת ממנו, אין התנור טמא. והלכה כבית הלל. בעל "משנה אחרונה" כותב, שנראה לו, שמחלוקת התנאים במשנתנו היא, לפי שקיימא לן, שמבית לבית אין הטומאה עוברת בפחות מטפח, אבל לכלי נכנסת הטומאה דרך נקב. ופשוט הוא, שבכלי דווקא צמיד פתיל מציל, וסוברים בית שמאי, שהקדרה עצמה כאן טמאה, לפי שהנקב בכונס משקה אינו מציל אותה מליטמא, שאין נקב מטהר אלא אם כן שיעורו במוציא זית, כמו ששנינו (כלים ג, ב): "האלפס והקדירה שיעורן בזיתים", וכיון שהקדרה טמאה ואין הטמא חוצץ, הכל טמא. ובית הלל סוברים: הקדירה טמאה – הואיל ואין הנקב כמוציא זית, ומכל מקום חוצצת בפני הטומאה, ששיעור כמוציא זית אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה טהור אף בכונס משקה (עיין תוספות זבחים צה), וכל שטהור מן התורה חוצץ בפני הטומאה, אף על פי שטמא מדרבנן, הלכך העלייה טהורה. ורבי עקיבא אומר: אף הקדירה טהורה, לפי ששנוי להלן בפרקנו, שקדירה הסותמת פתח או חלון מצלת עם דפנות אוהלים, שחשובה היא עצמה כאוהל, וכיון שדינה כאוהל, הרי אין טומאה נכנסת לאוהל פחות מטפח. ברם בית שמאי ובית הלל סוברים, שאף על פי שמצלת עם דפנות אוהלים, היא עצמה אינה כאוהל, שאין כלי חרס נעשה אוהל.

באור משנה ב

אֲרְבָּה שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה – כעין חלון בתקרת הבית שהיא רצפת העלייה, ויש בארובה טפח על טפח, וּקְדֵרָה של חרס, שאינה מקבלת טומאה מאחוריה, נְתוּנָה עָלֶיהָ – על הארובה; והקדירה פיה למעלה כלפי העלייה ושוליה למטה כלפי הבית, וּנְקוּבָה בשוליה, בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה – שאילו היו נותנים את הקדירה על משקים, היו המשקים נכנסים לתוכה דרך אותו הנקב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל טָמֵא – אם יש מת למטה בבית, הקדירה וכל מה שבעלייה טמאים, שאין הקדירה הנקובה חוצצת בפני הטומאה, והטומאה עולה דרך הארובה לעלייה; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַקְדֵרָה טְמֵאָה שהואיל והיא נקובה בכונס משקה, הריהי מקבלת טומאה דרך הנקב, כשם שצמיד פתיל אינו מציל על הכלי אם יש בו נקב בכונס משקה ("סדרי טהרות"; עיין "אליהו רבא"), וַעֲלִיָּה טְהוֹרָה – לפי שאין פותח טפח בין הבית לעלייה; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַקְדֵרָה טְהוֹרָה – שהואיל והיא נחשבת כסתומה לגבי העלייה, שאין הטומאה עוברת דרכה לעלייה, אף לגבי עצמה נחשבת כסתומה, ואין הטומאה נכנסת לתוכה; ומאחוריה הרי אין היא מקבלת טומאה ("סדרי טהרות"). יש מפרשים שאף בית הלל סוברים כרבי עקיבא, שהקדרה מצלת על הטומאה, אלא שחומרה בלבד היא, שמחמירים הם לטמא את הקדירה (רא"ש; ברטנורא). בעל "משנה אחרונה" כותב, שנראה לו, שמחלוקת התנאים במשנתנו היא, לפי שקיימא לן, שמבית לבית אין הטומאה עוברת בפחות מטפח, אבל לכלי נכנסת הטומאה דרך נקב. ופשוט הוא, שבכלי דווקא צמיד פתיל מציל, וסוברים בית שמאי, שהקדרה עצמה כאן טמאה, לפי שהנקב בכונס משקה אינו מציל אותה מליטמא, שאין נקב מטהר אלא אם כן שיעורו במוציא זית, כמו ששנינו (כלים ג, ב): "האלפס והקדירה שיעורן בזיתים", וכיון שהקדרה טמאה ואין הטמא חוצץ, הכל טמא. ובית הלל סוברים: הקדירה טמאה – הואיל ואין הנקב כמוציא זית, ומכל מקום חוצצת בפני הטומאה, ששיעור כמוציא זית אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה טהור אף בכונס משקה (עיין תוספות זבחים צה), וכל שטהור מן התורה חוצץ בפני הטומאה, אף על פי שטמא מדרבנן, הלכך העלייה טהורה. ורבי עקיבא אומר: אף הקדירה טהורה, לפי ששנוי להלן בפרקנו, שקדירה הסותמת פתח או חלון מצלת עם דפנות אוהלים, שחשובה היא עצמה כאוהל, וכיון שדינה כאוהל, הרי אין טומאה נכנסת לאוהל פחות מטפח. ברם בית שמאי ובית הלל סוברים, שאף על פי שמצלת עם דפנות אוהלים, היא עצמה אינה כאוהל, שאין כלי חרס נעשה אוהל.

ג הָיְתָה שְׁלֵמָה – בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַצֶלֶת עַל הַכֹּל; בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינָהּ מַצֶלֶת אֶלָּא עַל הָאֹכָלִים, וְעַל הַמַּשְׁקִים, וְעַל כְּלֵי חֶרֶס. חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַאי.

ד לָגִין שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין טְהוֹרִין – הַלָּגִין טָמֵא טְמְאַת שִׁבְעָה, וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. וְאִם פִּנָּן בִּכְלִי אַחֵר – טְמֵאִין. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה בָּעֲרָבָה, הָאִשָּׁה וְהָעֶרְבָה – טְמֵאִים טְמְאַת שִׁבְעָה, וְהַבָּצֵק – טָהוֹר. וְאִם פְּבַּתּוּ לִכְלִי אַחֵר – טָמֵא. חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

פירוש ברטנורא

ג מצלת על הכל. על כל מה שבעליה. שהיא חוצצת בפני הטומאה: אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס. בקדירה של עם הארץ מיירי. וטעמייהו דבית שמאי משום דכליו של עם הארץ טמאין הם אצל חבר, וכל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. ולפי שעם הארץ מחזיק הכלים שלו בטהור, אמרינן ליה שהוא מציל על אוכלים ומשקין וכלי חרס שבעליה, דלנפשיה בלבד הוא דמטהרינן להו, שהרי החברים בדלים מהם וממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא. אבל שאר כלים שיש להם טהרה במקוה, אם תטהרם הרי הוא משאילם לחבר וישתמש בהם בטבילה לחודה בלא הזאה שלישי ושביעי:

ד לגין. של עץ או של מתכת שמונח בעליה זו שהקדירה מונחת על פי ארובה שלה: הלגין טמא טומאת שבעה. שאין הקדירה מצלת על כלי עץ וכלי מתכות כדאמרן: והמשקים טהורים. שהקדירה מצלת על אוכלים ומשקים: ואם פינה. המשקים הללו לכלי אחר שבאותה עליה, הכלי האחר מטמאן, שכל הכלים שבעליה טמאים, חוץ מכלי חרס. אבל הכלי הראשון שהיו המשקין בתוכו אינו מטמאן אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה, שאם אמרת כן, א"כ אין הקדירה שבארובה מצלת על המשקין לעולם, ואנן אמרינן שהיא מצלת על אוכלין ומשקין: האשה והעריבה טמאים. שאין הקדירה של חרס מצלת עליהן: והבצק טהור. שהקדירה מצלת על האוכלים. ודוקא כל זמן שלא פירשה ממנה, אבל אם הגביהה שתי ידיה ממנה וחזרה ולשה, הרי זו מטמאה את הבצק:

משניות מבוארות – קהתי

על כלים שיש להם טהרה במקוה, מהטעם שבארנו שם, וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין – שהקדרה מצלת על האוכלים והמשקים. וְאִם פִּנָּן בִּכְלִי אַחֵר עירה את המשקים לכלי שטף אחר שהיה בעלייה ונטמא, טְמֵאִין המשקים, שהכלי האחר מטמא אותם. ואמנם כל זמן שהמשקים בכלי הראשון, היינו באותו כלי שהיו בו בשעה שנטמא, אין המשקים טמאים, שלא גזרו חכמים טומאה על המשקים הללו, מאחר שהקדרה שבארובה מצלת עליהם, אבל המשקים הבאים לכלי אחר שנטמא, טמאים מחמת הכלי ("משנה אחרונה"). ויש מבארים הטעם, שלפיכך אמרו שהכלי הראשון אינו מטמא את המשקים שבתוכו, שאם נאמר שמטמאם, נמצא שאין הקדירה שבארובה מצלת על המשקים לעולם (רמב"ם; ברטנורא). ויש תמהים על פירוש זה, שהרי אפשר שתהא מצלת על המשקים שבכלי חרס או בכלי אבנים, אלא שלדעתם הטעם הוא, שלא רצו חכמים לגזור כל כך לומר, שדווקא כשהמשקים בכלי חרס, נשארים הם בטהרתם, ולא כשיהיו בכלי שנטמא, ואדרבא, חכמים טיהרו את המשקים שנשארו בכלי הראשון, כדי שנדע שטומאת כלים אלו אינה אלא מדרבנן ולא נשרוף עליה תרומה וקדשים ("תפארת ישראל"; ועיין ״משנה אחרונה"). הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה בָּעֲרֵבָה – בעלייה זו שקדירה בארובה מצלת עליה, הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִים טַמְאַת שִׁבְעָה – שאין הקדירה של חרס מצלת עליהם; ואף על האדם גזרו חכמים, שלא תהא הקדירה מצלת עליו, מחשש שמא ישתמש בו חבר לאחר טבילה, ללא הזאה בשלישי ובשביעי, וְהַבָּצֵק טָהוֹר – שהקדרה שבארובה מצלת על האוכלים שבעלייה, כמו ששנינו במשנה הקודמת. בתוספתא מבואר, שדווקא כל זמן שלא פירשה האשה מן הבצק, הבצק טהור, אבל אם משכה ידיה ממנו, וחזרה ולשה אותו, הרי זו מטמאת את הבצק. וְאִם פְּבַּתּוּ לִכְלִי אַחֵר שהעבירה את הבצק לכלי אחר שכבר נטמא, טָמֵא – הבצק מחמת הכלי, כמו שבארנו לעיל בענין הלגין. חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַאי – כלומר שתחילה נחלקו בית הלל על בית שמאי בהלכות אלו וסברו שהכל טהור, כמו ששנינו במשנה ג, אבל לאחר ששמעו את טעמם הסכימו להורות כדברי בית שמאי, שאף על פי שהמשקים והבצק טהורים, הלגין והעריבה טמאים. וכן מובא בתוספתא: אמר רבי יהושע (לבית שמאי): בושני מדבריכם בית שמאי, אפשר אשה לשה בעריבה אשה ועריבה טמאים שבעה, ובצק טהור? לגין מלא משקים - לגין טמא טומאת שבעה ומשקים טהורים ? נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אמר לו: אומר לך טעמם של בית שמאי? אמר לו: אמור! אמר לו: כלי טמא חוצץ או אינו חוצץ? אמר לו (רבי יהושע לתלמיד): אינו חוצץ. כליו של עם הארץ טמא או טהור? אמר לו (רבי יהושע): טמא. - ואם אתה אומר לו (לעם הארץ): טמא (שכליו טמא), כלום משגיח עליך?! ולא עוד, אלא שאם עירה את המשקים לכלי שטף אחר שהיה בעלייה ונטמא, אתה אומר לו: טמא, אומר לך (עם הארץ): שלי טהור ושלך טמא. וזהו טעמן של בית שמאי (כמו שבארנו בפרוטרוט במשנה ג). מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי. אמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי, ומה סתומות שלכם כך, מפורשות על אחת כמה וכמה! מכאן חוזרת משנתנו על מה שכבר שנינו במשנה ג: חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי (עיין "אליהו רבא").

יום שני

באור משנה ה

הָיוּ נתונים בארובה שבין הבית לעלייה, כְּלֵי גְלָלִים כלים שנעשו מגללי בקר, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה – כלים שנעשו מטיט ולא נשרפו בכבשן, הַכֹּל מה שבעלייה, ואפילו כלים שיש להם טהרה במקוה, טָהוֹר שכלי גללים וכו' אינם מקבלים טומאה, הלכך מצילים הם על הכל, ואפילו הם של עם הארץ. הָיָה מונח בארובה, כְּלִי טָהוֹר לַקֹּדֶשׁ – כלי שבעליו יחדוהו שישמש לקדשי מזבח, כגון מנחות או נסכים או בשר קדשים, וְלַחַטָּאת – או שיחדוהו שישמש לאפר פרה אדומה, ואפילו הוא כלי חרס, הַכֹּל טָהוֹר כל מה שבעלייה טהור, אף לדעת בית שמאי, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל הַחַטָאת שאפילו עמי הארץ נאמנים לומר, שכלים אלו טהורים מכל טומאה (עיין חגיגה ד, א). משנתנו נקטה חטאת לרבותא, שאפילו על החטאת שאין בה שום קדושה נאמנים, וכל שכן על הקודש (מהר"ם; "תפארת ישראל"); ובתוספתא (חגיגה ג) מבואר הטעם: מפני מה הכל נאמנים על הקודש? שלא יהא כל אחד ואחד אומר: הריני בונה מזבח לעצמי, הריני שורף פרה לעצמי. כן מצאו על כך אסמכתא בכתוב, שנאמר בפרה אדומה (במדבר יט, ט): "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת" הכל נאמנים על שמירתה; ועכשיו חוזר התנא לבאר, שלפיכך אם היו כלי גללים וכו' או כלי טהור לקודש ולחטאת, הכל טהור, מִפְּנֵי שֶׁהַכֵּלִים טְהוֹרִין – כלים שאינם מקבלים טומאה, כגון כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה, וּכְלֵי חֶרֶס טְהוֹרִין כשהם מיוחדים לקודש או לחטאת, שאף על פי שהם של עם הארץ טהורים הם, כמו שבארנו לעיל, וּמַצִילִין נוסח אחר: מצילין (בלי וא"ו) שני מיני כלים אלו מצילים על כל מה שבעלייה, עִם דָּפְנוֹת אֹהָלִים – כלומר שחוצצים בפני הטומאה כשהם מונחים במקום שיש דפנות אוהלים, שמצטרפים עם דפנות אוהלים להיחשב גם הם אוהל החוצץ בפני הטומאה, וארובה זו שבין בית לעלייה נחשבת כדפנות אוהלים. אבל במקום שאין דפנות אוהלים אינם מצילים, כמבואר במשנה הבאה. ויש מפרשים לפי הגירסה "ומצילין": מפני שהכלים – היינו כלי גללים וכו', טהורים – הם, אפילו ביד עם הארץ, וכלי חרס המיוחדים לקודש או לחטאת, טהורין – הם, אפילו ביד עם הארץ, כמבואר הטעם לעיל, הלכך הכל טהור; ומצילין עם דפנות אהלים פיסקה זו היא ענין בפני עצמו, ובאה המשנה ללמדנו, שאם פיות הכלים דבוקים בדפנות הבית הם מצילים מחמת אוהל (רמב"ם; "סדרי טהרות").

יום שישי

באור משנה ו

כֵּיצַד – כלים טהורים מצילים עם דפנות אוהלים ? הַבּוֹר וְהַדּוּת שֶׁבַּבַּיִת בור היינו חפירה באדמה. בלא היקף בנין; דות היינו בור (כעין מרתף), שקירותיו סביב בנויים אבן או מלט (רשב"ם בבא בתרא סד, א). ויש מפרשים: דות היינו מקום מוקף מחיצות על הקרקע (רש"י; רמב"ם; "תפארת ישראל"), וּכְפִישָׁה – כמין סל גדול, ואין היא מקבלת טומאה, שהיא מן הכלים הטהורים, נְתוּנָה עָלָיו כפויה על פי הבור או על פי הדות, טָהוֹר – כל מה שבבור או בדות, בזמן שיש מת בתוך הבית, שהואיל ויש מחיצות בולטות סביבות הבור והדות, לפיכך הכפישה מצלת עם דפנות הבור והדות הבולטות סביב לפיו, כלומר שהכפישה מצטרפת לדפנות הבור או הדות ונעשות כאוהל אחד המציל על מה שבתוכו. אִם הָיְתָה בְּאֵר חֲלָקָה בבית, שפי הבאר שווה לקרקע הבית ואין דפנות בולטות סביב לפיו, אוֹ כַּוּרֶת פְּחוּתָה שנפחת קצת מדפנותיה ובטל שם כלי מעליה ונראית כאוהל. ויש גורסים: כוורת פתוחה כוורת שלמה הבאה במידה (היינו המחזקת ארבעים סאה בלח) שאינה מקבלת טומאה, והיא פתוחה למעלה, וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלֶיהָ – על פי הבאר או על פי הכוורת, טָמֵא כל מה שבבאר או בכוורת מחמת המת שבבית, שאין הכלי מציל אלא עם דפנות אוהלים, ובבאר אין דפנות, ודפנות הכוורת אינן חשובות כדפנות אוהל אלא כדפנות כלי. אִם הָיָה נֶסֶר חָלָק נתון על פי הבאר או על פי הכוורת, אוֹ סְרִידָה – כמין עריבה; ויש מפרשים: רשת, שֶׁאֵין לָהּ גַּפַּיִם מחיצות מסביב; ויש מפרשים אוגנים ואזניים; והרי הנסר והסרידה אינם חשובים ככלים, טָהוֹר – מה שבתוך הבאר או בתוך הכוורת, שהנסר והסרידה אינם מקבלים טומאה, הואיל ואינם כלים, הלכך הם מצילים בכיסוי האוהל, אף על פי שאין לו דפנות, שֶׁאֵין הַכֵּלִים מַצִילִים עִם דָּפְנוֹת אֹהָלִים – כלומר מה ששנינו שאין הכפישה מצלת על הבור אלא אם כן יש לו דפנות, אבל אם הוא מכוסה בנסר חלק הריהו מציל אפילו בלי דפנות אוהלים, הטעם הוא, לפי שאין הכלים מצילים אלא עם דפנות אוהלים, עַד שֶׁיְהֵא לָהֶן – לכלים או לאוהלים, דְּפָנוֹת ממש; אבל כשאין לכלי דופן כלל, אף אם אין דפנות לאוהל, מועיל הכיסוי להציל מה שבתוך האוהל. וְכַמָּה תְּהֵא הַדּפֶן אם היא בכלי או בבור, כדי שהכלי יציל על הבור מפני הטומאה ? טֶפַח אם בולטת מן הבור דופן טפח, או שיש בכלי הכפוי עליו דופן טפח, הרי הכלי מציל על הבור. הָיָה לָהּ חֲצִי טֶפַח מִכָּאן וַחֲצִי טֶפַח מִכָּאן – כלומר היתה דופן הכלי חצי טפח, והדופן הבולטת מן הבור היתה חצי טפח, אֵינָהּ דִּפֶן אינם מצטרפים לדופן של טפח, עַד שֶׁיְהֵא לָהּ טֶפַח מִמָּקוֹם אֶחָד – או שדופן הבור תהא בולטת טפח, או שתהא דופן הכלי טפח (ברטנורא; "תפארת ישראל"). יש מפרשים, כי הסיפא "שאין הכלים מצילים" וכו' אינה טעם למה ששנינו לעיל, אלא ענין חדש הוא ("שאין" במקום "ואין"), שאם הדביק את הכלי בדופן האוהל, אין הכלי מציל עד שיהא לכלי עצמו דופן טפח, אבל אם היה לכלי דופן חצי טפח, והיה יוצא מדופן האוהל חצי טפח, אינו מציל ("תוספות יום טוב"; עיין "תפארת ישראל, בועז").