אור מקיף ואור פנימי
מה גדולה היא מעלת האמונה בבורא יתברך, אשר הזוכה לה מקיפים אותו משמים בחסדים לרב, וכפי שנאמר (תהלים לב י) 'הבוטח בה' חסד יסובבנו', וזאת מלבד מנוחת הנפש והשלווה הפנימית להן זוכה אדם שחי כל חייו באמונה ובטחון.
ולזה אנו זוכים בחג הסוכות. הסוכה היא משכן האמונה, ובשבתנו בה זוכים אנו לראות עין בעין את השגחת הבורא עלינו השומרנו ומגן עלינו מכל רע, ועינו עלינו בשעה זו להאיר את נשמתנו באור השכינה ולסובבנו בחסדים ורחמים גדולים.
וכידוע, אין מצווה הסובבת ומקיפה את כל מהות האדם כמצוות הסוכה.
הרי מצוות רבות נעשות על ידינו מדי יום ביומו ובזמנים מסוימים במעגל השנה, אך בשונה מכל המצוות הנעשות לרב על ידי חלק מגופנו, אם בפה ואם ביד, מצוות הסוכה מקיפה ומאחדת את כל הוויתנו היות וכדי לקיימה עלינו להכנס אליה ולשהות בתוכה.
בספרו 'שער הכוונות' (חג הסוכות דרוש ד) חדש בכך רבנו האריז"ל דברים נוראים:
עת זוכים אנו לשבת בצלה של הסוכה, מוקפים אנו באורות השכינה הקדושה, ולכן נקראת הסוכה בזהר הקדוש (ח"ג קג.) 'צלא דמהימנותא', כי 'מהימנותא' היא השכינה הקדושה הנקראת אמונה, ודומה הדבר לאמא המסככת ומגנה על בניה מכל פגע רע, וכך השכינה פורשת כנפיה להגן ולשמר על בני ישראל בשבתם בסוכה.
וכתב הרב הקדוש רבי ירחמיאל ישראל יצחק מאלכסנדר זי"ע בספרו 'ישמח ישראל' (פר' האזינו אות ה), שבפסח אוכלים מצה שהיא 'מיכלא דמהימנותא' - מאכל האמונה (זוה"ק ח"ב קפג:), ובסוכות אוכלים בסוכה שהיא 'צלא דמהימנותא' - צל האמונה, וההבדל ביניהם הוא שבפסח נכנסת האמונה בתוך האדם ובסוכות האמונה מקיפה אותו מבחוץ.
ויש להוסיף על דבריו, שבאכילה בסוכה זוכים גם לאור מקיף וגם לאור פנימי; כי הסוכה מקיפה את האדם ועצם הישיבה בה מזכה אותו באור המקיף, וכשאוכל בסוכה הרי זו אכילת מצווה הנכנסת בתוך גופו. ונמצא שבשעת האכילה הרי הוא מוקף באור המקיף מחמת צל הסוכה, וכן הוא מתמלא באור פנימי מחמת אכילת מצווה הנכנסת במעיו, והרי הוא מוקף באורות וקדושה מבית ומחוץ.
ובאור הדברים כי יש בחינת אור מקיף הסובב את האדם מבחוץ, ויש בחינת אור פנימי השורה בתוך האדם, והאור הפנימי מזכך את פנימיות האדם ומקדש אותו, והאור המקיף מזכך ומקדש את חיצוניות האדם, ועל ידי מצוות אלו זוכים להזדכך בכל הבחינות הן בפנימיות האדם והן מחוצה לו.
ובהיות בני ישראל בגלות מצרים ירדו במדרגתם מאוד עד ששקעו בארבעים ותשעה שערי טומאה, וביציאתם ממצרים היו צריכים להתנקות ולהטהר מבית ומחוץ מזוהמת מצרים, ולשם כך נתנה להם מצוות אכילת מצה הממשיכה אור פנימי לתוך גופו של האדם, וגם לאחר יציאתם הקיפם בענני הכבוד תחת צל השכינה. נמצא שהיו בני ישראל מוקפים מבחוץ באור המקיף ומבפנים באור הפנימי, וכל זה כדי לזכך גופם מזוהמת מצרים, שיהיו קדושים מבית ומבחוץ.
נר מצווה ותורה אור
עוד כתב רבנו האריז"ל, שהאור המקיף השורה עלינו בסוכה הוא מהארת תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
ויש להבין, מה שייכות יש בין שני חלקי התורה למצוות הסוכה?
ונראה לבאר על פי מה שכתב הגאון רבי מאיר פאפירש בספרו 'אור הישר' (עמוד התורה פ"א) שלאחר מיתת האדם מלווים אותו שני עמודים לפני מטתו, עמוד הענן ועמוד האש, עמוד הענן רמז לתורה שבכתב ועמוד האש רמז לתורה שבעל פה.
וביאור הענין על פי המבאר במדרש (תנחומא תשא לו) שכשעלה משה רבנו למרום היה הקדוש ברוך הוא לומד עימו תורה שבכתב ביום ותורה שבעל פה בלילה. נמצא שתורה שבכתב היא הלמוד של היום ותורה שבעל פה היא למוד הלילה, ועמוד הענן ששמש ביום הוא בחינת תורה שבכתב, ועמוד האש ששמש בלילה הוא בחינת תורה שבעל פה, וכשזוכה אדם, זכויות התורה שלמד מלוות אותו לפני מטתו.
ולפי זה יש לומר שהרי מצוות הסוכה היא זכר לענני הכבוד שהיו בין ביום ובין בלילה, אם כן הסוכה כוללת גם את בחינת היום שהיא תורה שבכתב, וגם את בחינת הלילה שהיא תורה שבעל פה, ולכן כתב רבנו האריז"ל ששני אורות התורה שבכתב ושבעל פה נכללים באור המקיף של הסוכה.
דרך מצותיך ארוצה
כעת נפנה להבין מדוע קבעה תורתנו לחגג את חג הסוכות מייד לאחר סיום ימי התשובה, ראש השנה ויום הכיפורים, כי בוודאי לא לחנם נקבע כן וטעם יש בדבר.
בספרו 'יערות דבש' (ח"א דרוש א) פרש הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בטוב טעם את קביעות חג הסוכות על פי המבאר בתורה בענין הנהגת האדם כשמבחין בנגעים הבאים על ביתו.
בבוא אדם אל ביתו ומבחין בנגע צרעת על קירות הבית, עליו ללכת אל הכהן ולספר לו 'כנגע נראה לי בבית' (ויקרא יד לה) כדי שיבוא הכהן לראות ולהבחין האם מדובר בנגע טמא אם לאו, וכשמגיע הכהן ומבחין שהנגע טמא, על האדם לפנות את כליו מביתו טרם יפסק הכהן את דינו של הנגע ויצווה לנתץ את הבית ולשברו.
ובכך יבאר בדרך דרוש, שהרי אמרו חכמינו ז"ל במסכת תענית (יא.) שאבני וקירות ביתו של אדם מעידים על מעשיו וכפי שנאמר (חבקוק ב יא) 'כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יענה', וכשנראים נגעים בביתו סימן הוא שמעשיו אינם ראויים, ועליו לשבר את הבית כביכול ולנתצו על ידי תשובה ומעשים טובים.
עבור תהליך זה זוכים אנו מדי שנה בשנה לימים הנוראים, בהם מפשפשים אנו במעשינו ותרים אחר נגעי העוונות הנראים בתוכנו ושבים עליהם בתשובה שלמה עד שביום הכיפורים אנו שוברים כליל את הבית ומטהרים אותו מכל כתם עוון.
ויציאתנו מהבית אל הסוכה לאחר מכן, לרמז ששברנו ונתצנו כביכול את ביתנו על כל כתמיו ועוונותיו, וכיוון שאין לנו בית לכן בורחים אנו לחסות בצל השכינה במצוות הסוכה מתוך טהרת ושלמות הנפש.
וידועים דברי חכמינו ז"ל (פסיקתא דרב כהנא, נספחים ב פרשה אחרת, ד"ה באספך) שבארו טעם היציאה אל הסוכה, שמא נגזרה על האדם חובת גלות בימי הדין, ותתקים ביציאתו לסוכה וכך אכן אנו אומרים ב'יהי רצון' בעת הכניסה לסוכה 'ובזכות צאתי מביתי החוצה ודרך מצותיך ארוצה, יחשב לי זאת כאלו הרחקתי נדוד'.
אולם בדברי רבי יהונתן אייבשיץ האמורים מבאר יותר מזה, כי היציאה אל הסוכה אינה באה רק לכפרת פשע, אלא היא עצמה מרחיקה את האדם מן החטא, על ידי שמכניס עצמו בצל כנפי האמונה, כי הסוכה היא ביתו של הקדוש ברוך הוא ועל ידי הכניסה לתוכה מסלק האדם מעליו את שלטון היצר ונגעי העוונות שהיו דבוקים בנשמתו.
בין ישראל לעמים
על כך הביא רבי יהונתן אייבשיץ את דברי חכמינו ז"ל בתחלת מסכת עבודה זרה (ב-. ג.), שלעתיד לבוא יביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ויניחו בחיקו, ויאמר למי שעסק בה שיבוא ויטל שכרו.
כמובן שגם אומות העולם יבואו לפניו יתברך וינסו לקבל שכרם, אך מאחר שכבר הציע להם הקדוש ברוך הוא לקבל את התורה טרם נתנה לבני ישראל, לא יהיה להם פתחון פה לטעון שלא קיימו את התורה משום שלא קבלוה, ולכן ינסו תחלה להמעיט בערכם של בני ישראל ולטעון עליהם שאינם מקיימים את התורה, אך אז יביא הקדוש ברוך הוא עדים שיעידו על ישראל שקיימו את התורה, ויסתתמו כל טענותיהם.
ועדיין לא יתייאשו אומות העולם מלנסות ולקבל שכר. בנסיון שני יבואו לפני הבורא ויבקשו ממנו: "רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה" - מבקשים אנו לקבל כעת את התורה ולקיימה מעתה ויחשב לנו כאלו קבלנוה מלפני שנים ארוכות.
בשמע הבורא את הצעתם התמוהה יאמר להם: "שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?! אלא, אף על פי כן, מצווה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה". היינו שינסה הבורא את האומות במצוות סוכה כדי לבדוק אם יקיימוה וייתן להם שכר.
והטעם שיסכים הבורא להצעה שכזו, אף שאין דרכו ומדתו לתת שכר על מצווה בודדת תכף אחר קיומה, משום שחפץ תמיד להעניק לאדם הזדמנות שניה לתקן את מעשיו, וגם כלפי האומות יחפוץ לתת להם את האפשרות לתקן מעשיהם אף שאינם ראויים לכך.
ואכן, כשישמעו גויי האומות הצעה זו יקבלוה בזרועות פתוחות. מייד כל אחד ואחד מן הנכרים הולך ועושה סוכה בראש גגו כדי לקיים מצוות סוכה.
אמנם, עתיד הבורא להקדיר את החמה באותה עת, כדי שזו תקפח על ראשם ביותר ותחמם את כל היקום בחומה הרב, וכאשר יסבלו מן החם, מייד כל אחד מהם יבעט בסוכתו ויצא, ונמצא שלא עמדו במצווה הקלה שנתבקשו לקיימה ובכך יפסידו את שכרם.
והקשו על כך חכמינו בגמרא, הרי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו, ובאופן שהחום מעיק ומציק כל כך הרי גם ישראל פטורים מלשבת בסוכה, ולא מסתבר שבכך דווקא תבחן צדקתם של הגויים? ותרצו, כי אמנם חיוב אין לשבת בסוכה בחם שכזה, אך לבעט בסוכה - ודאי שלא, ומחמת אותה בעיטה יפסידו האומות.
ועל אותה שעה נאמר (תהלים ב ד) 'יושב בשמיים ישחק ה' ילעג למו', כי אפילו מצווה קלה כמצוות סוכה אין האומות יכולים לקיים, ולא עוד אלא שבעטו בה.
ויש להבין, מפני מה באמת נבחרה דווקא מצוות סוכה לנסות בה את הגויים. ואם משום שאין בה חסרון כיס - כי את הסכך נוטלים מפסלת גרן ויקב שאינה יקרה - הרי יכלו לנסותם במצוות שופר, שגם אם מחירו יקר ליחיד, הרי בשופר אחד אפשר להוציא אלפי אנשים ידי חובתם, ויוכל כל אחד לתת פרוטה, ובשופר אחד יעברו ויוציאו את כל העיר.
מדוע נחשבת מצוות סוכה קלה ופשוטה יותר, והרי בכל זאת יש לטרוח בבנייתה, ולהשתדל בהשגת צרכיה, ובמה נחשבת היא פחות מאחרים?
הקל הקל תחלה
לתירוץ הקושיה, נקדים מעשה שהיה נוהג לספר הגאון רבי טוביה גולדשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'עמק הלכה', וכדי להבין את המעשה, נקדים לספר מעשה אחר, המובא בספר 'המגיד' מאת הרב פסח קראהן שליט"א, שגם הוא נסוב אודות רבי טוביה גולדשטיין, ומתוך כך נבוא ליישב את הסוגיא:
בזמן מלחמת העולם השניה, התגלגל רבי טוביה יחד עם קבוצת בחורים מישיבות ליטא למחנה עבודה בסיביר שברוסיה. על אף שבאותם הימים היה כל ענין של דת הס מלהזכיר מפני הסכנה, השתדלו הבחורים בכל כוחם שלא לחלל את השבת, ולכל הפחות למעט בעשית פעולות הכרוכות באיסור מן התורה.
תפקידם היה לחטב עצים, לנסרם לנסרים ולהכין מהם קורות עץ גדולות, אותן היו משיטים במורד הנהר, עד שהיו מגיעות למפעל ליצור מטוסים.
כיוון שהוכרחו בעל כרחם לעבד בשבת, טכסו עצה ומצאו כי יוכלו להתחלק לקבוצות, וכל ענף יחתכוהו שני בחורים יחד, באופן שתהיה פעולתם בגדר 'שניים שעשאוה' הפטורים מן התורה באופן שכזה וכפי שאמרו חכמינו במסכת שבת (ג.).
וכן את הקורות ישאו פחות מארבע אמות ויעמדו לנוח וחוזר חלילה, שאף באופן זה אין חיבים מן התורה.
אמנם, בשעת מעשה לא נתנו ליבם לכך שאחד ממפקדי המחנה עומד על הר גבוה ומתבונן במעשיהם, וכאשר ראה שניים עושים מלאכת אחד, וכן שהולכים ועוצרים, הולכים ועוצרים, היה סבור כי לצון חמדו להם, ומתרפים הם במלאכתם.
בשעת ערב, לאחר שסיימו את מלאכתם ופנו אל צריפיהם לנוח מעמל היום, שלח המפקד לקראם אל חדר ההנהלה. במקום כבר המתינו כל ראשי המחנה, והעמידו בית דין מיוחד לשפוט את הבחורים המחבלים במאמץ המלחמתי.
על כס המשפט ישבו חמשה שופטים חמורי סבר והאזינו בכבד ראש לדברי המפקד, שאמר: "ראו נא שופטים נכבדים, בחורים אלו מבקשים לסייע לאויב בשעת מלחמה, ובה בעת שזקוקים אנו למטוסים כדי לנצח במלחמה, מתעצלים הם ועוסקים שניים יחד במלאכה הראויה ליחיד, ונעמדים לנוח בכל רגע".
גם לאחר שסים להרצות את דבריו, לא נחה דעתו של אותו מפקד, עד שדרש מן הבחורים להציג בפני השופטים כיצד בדיוק פעלו את פעולתם היום.
הבחורים מצדם הבינו כי נקלעו לצרה גדולה, וניסו בכל כוחם להסביר לפני חבר השופטים כי חלילה להם מלפגוע במאמצי המלחמה, וכל כוונתם לא היתה אלא כדי להמנע מעברה.
למרות מאמציהם לא הועילו הסבריהם לשכנע את השופטים בצדקת מעשיהם, ולא עוד אלא שאחד השופטים טען לעומתם: "שמעתי על הדת היהודית, ויודע אני כי דברי חכמה רבים כלולים בה. אך מעשים כגון אלו - עשיית פעולה בשניים, ועצירה מדי כמה רגעים בשעת הליכה - מעשים משונים הם, ואינם יאים כלל לחכמת היהודים הנודעת".
מה יעשו אותם בחורי חמד, וכיצד יסבירו לפני הגויים הנבערים את החכמה הגנוזה בתורתנו הקדושה, ואת סודותיה העמוקים?
ישבו הבחורים לפני השופטים חמורי הסבר ופניהם מפוחדות, ולא ידעו כיצד יפול דבר.
לפתע הגיעו אל המקום קבוצת קצינים, אשר דרכם היתה לבוא פעם אחת בשנה כדי לבדק את עניני המחנה האם מתנהלים הם כשורה, ובדיוק באותו היום באו אל המקום. בבואם הודיעום מפקדי המחנה על מעשי הבחורים, וגם הם גחכו בשמעם את טענותיהם.
אולם קצין אחד היה ביניהם, ששמר על ארשת פנים חתומה. וכאשר כלו הנוכחים את דבריהם, קרא לבחורים לבוא אחריו. איש לא ההין לערער על סמכותו, מחמת דרגתו הגבוהה, וכך נועדו הבחורים יחד עימו במקום צדדי כאשר אין איש אתם בחדר.
לפליאתם הגדולה של הבחורים, פנה האיש אליהם בשפת היידיש, ואמר להם: "שבו נא". תחלה לא האמינו למשמע אזניהם, אך אז פנה אליהם שוב האיש וברכם: "שבוע טוב, גם אני יהודי". עתה כבר נרגעו הבחורים, והסבירו לקצין כי בקשו למעט בחלול שבת, ועשו מעשיהם לפי תומם כדי להמנע מאיסורי תורה ולמעט בחומרתם ככל האפשר.
פתח הקצין וסיפר לבחורים את סיפורו: "אמנם יהודי אני, אך כיוון שגויסתי לצבא הרוסי בגיל צעיר התרחקתי משמירת התורה והמצוות, אולם בעבור אמי עליה השלום אעזר לכם. כאשר שכבה על ערש דווי קראתני אמי ובקשה ממני כי יבוא יום ואעזר ליהודים. אלו היו מלותיה האחרונות אשר אחריהן נפרדה ממני לנצח. את דבריה נצרתי בלבי, לאחר שהבטחתי לה שאשמור את בקשתה. מאמין אני כי לשם כך נשלחתי הנה, כדי לסייע לכם ולהצילכם".
ואכן, הלך המפקד הבכיר וסידר מייד את ענינם של קבוצת הבחורים, ובכך הצילם ממוות לחיים.
כלתה נפשי לחצרות ה'
זהו המעשה הראשון אודות רבי טוביה גולדשטיין, ועל ידו נבין גם את המעשה הבא שארע עם אותה קבוצת בחורים ששהו בערבות סיביר וביניהם רבי טוביה, שסיפר בעצמו את המעשה הבא:
כפי שסופר, התאמצו הבחורים מאוד שלא לחלל את השבת ולכל הפחות להמנע מלעשות בה מלאכות שיש בהן איסורי תורה. כן היה כאשר הגיע יום ראש השנה, חפצו בכל מאודם שיהיה ברשותם שופר לתקע בו, ומשהפכו כל אבן ולא מצאו, הניחו למאמציהם בטענה שאנוסים הם ופטורים מקיום המצווה שהרי 'אונס רחמנא פטריה' (נדרים כז.).
אמנם, בשונה ממצוות שופר בראש השנה, כאשר קרב חג הסוכות לבוא, לא נסו הבחורים כלל לבנות סוכה, היות ששרר במקום קר נורא ומקפיא, ומכיוון שמעילים לחמם את גופם לא היו ברשותם, לא העלו בדעתם לצאת ולשבת בסוכה, כיוון שמצטערים הם מן הקר, והרי אמרו חכמינו ז"ל במסכת סוכה (כו.) שהמצטער בישיבתו בסוכה פטור מישיבתה.
אך הנה, מספר ימים טרם התקדש חג הסוכות, הגיעה למקום חבורה נוספת, והפעם של בחורים חסידיים. והנה רואים בחורי הישיבה את חבריהם החסידים כורתים ענפי עצים, ומגבישי קרח גדולים מכינים דפנות, אשר מעליהן הניחו את הענפים, כשהם ששים ושמחים לעשות רצון קונם ולקיים מצוותו.
התפלאו הבחורים הליטאיים ושאלו: "והרי מצטער פטור מן הסוכה, ומדוע תטרחו?" השיבו החסידים: "אמת יש בדבריכם שהמצטער פטור מן הסוכה, אך אנו לא מצטערים כלל, ובקר העז אין אנו מרגישים כלל, ואדרבה, שמחה עצומה היא עבורנו לשבת בסוכה ולקיים בה את רצון הבורא".
כך הפליא רבי טוביה את מעשיהם של בחורי הקבוצה החסידית וכשהיה מספר בשנים שלאחר מכן את דבר המעשה משבחם היה ביותר, כי אמנם המצטער פטור מן הסוכה, אך גדול כוחה של מצוות ישיבת הסוכה וחביבותה להתגבר על כל קושי וצער.