שב ואל תעשה!
אין לך מצווה חביבה על ישראל כמצוות נטילת לולב. בכל הדורות הזילו עליה כספם וזהבם, מסרו עליה את נפשם, והדרו בה בכל מיני הדורים.
מי שלא ראה שמחתו של יהודי האוחז בידיו את הלולב ומיניו, לא ראה שמחה של מצווה מימיו.
על אף כל האמור, ביום השבת, נמנעים אנו מלקיים מצווה זו, על אף שאין בנטילת ארבעה מינים חילול שבת.
לא זו בלבד בששת ימים אחרונים של חג, שמצוות הנטילה מחוץ למקדש היא רק מדרבנן, כזכר לנטילת הלולב בבית המקדש, אלא אפילו כאשר חל יום טוב ראשון בשבת - שבו מצווים אנו מן התורה לטול את הלולב, גזרו חכמים לבטל מצווה כה חביבה, ולהמנע מן הנטילה.
בפרט תגדל התמיהה, כאשר נבין שבשנה שכזו אין אנו מקיימים כלל את המצווה מן התורה, כיוון שבשאר הימים אינה אלא מדרבנן!
על מה ולמה ראו חכמינו לבטל מצווה יקרה וחביבה זו?
טעם הדבר נתפרש בפרק רביעי של מסכת סוכה (מג.), שחששו חכמים שיימצאו אנשים מישראל שאינם בקיאים בהלכות הלולב וסדר הנענועים, ומתוך טרדתם יוליכו את הלולב עימם אל החכם ללמוד, ויעבירו את הלולב ארבע אמות ברשות הרבים ביום השבת ונמצא שעברו על איסור מן התורה.
ואמנם בזמן בית המקדש, היה הלולב נטל ביום טוב ראשון אף כשחל בשבת, משום שלא דחו חכמינו את המצווה מן התורה אלא רק זכר למקדש, אולם לאחר חורבן הבית אסרו את הנטילה בשבת כלל, מפני בני המקומות הרחוקים שאינם יודעים בברור באיזה יום הוקבע החג, ואינם יכולים ליטול את הלולב ביום טוב ראשון של חג מפני הספק, שמא אין זה יום טוב היום, ועל מנת להשוות את כל ישראל שלא ינהגו אלה בכה ואלה בכה, ביטלו את נטילת לולב אפילו ביום טוב הראשון שמצוותו מן התורה (רמב"ם לולב פ"ז הי"ז).
חשש זה, שמא יעבירו את הלולב ברשות הרבים, נאמר גם לגבי תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, שגזרו חכמים פן יוליכו את השופר אל החכם ללמוד סדר התקיעות ויעבירוהו ארבע אמות ברשות הרבים בשבת (ר"ה כט:), וכן כאשר חל פורים ביום השבת שתקנו חכמים להקדים את קריאת המגלה, שמא ילך אצל בקי ללמוד את סדר קריאתה ויעבירה ארבע אמות ברשות הרבים (מגילה ב.).
לולב ממעמקים
אם בשופר, תקן רבן יוחנן בן זכאי שניתן לתקוע גם כשחל בשבת, בלולב לא מצאנו שום הסתייגות מאותה תקנת חכמינו, ללא חילוק בין מקום שישנו בית דין קבוע, או ירושלים עיר הקודש.
כמה מפתיע לגלות, שאף על פי כן, היו שבקשו להתיר נטילת לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת!
פרשייה זו מובילה אותנו לאותם ימים אפלים וחשוכים, כמותם לא עברו על ישראל מאז היותו לגוי, ולאותה גבורה יהודית מפעימה שנתגלתה במלוא עוזה והכהתה את החמה ביפעתה.
אותה גבורה שהפגינו יהודים מושפלים, מורעבים, מרוטים וחבולים, יהודים שנלקח מהם כל היקר והקדוש להם, יהודים שהתעללו בהם בצורה האיומה ביותר שלא ניתן להעלות על הדעת, יהודים שאבדו לנגד עיניהם את כל מה שנתן היה לאבד.
ומה שהעסיק אותם באותו טרוף תת-אנושי היה להספיק ולחטף מצווה נוספת, לפלפל בדבר תורה, ולהכריע בדבר הלכה.
כמה וכמה ספרים נכתבו בעצומם של אותם לילות נוראים, כמה וכמה שאלות הלכתיות נדונו בבונקרים שבגטאות, וכמה וכמה סוגיות חמורות נתלבנו במחנות ההשמדה והמוות, האחד מתוכם הוא הספר 'שו"ת ממעמקים', ששמו רומז לאותם מעמקים של מדורי גיהנום בהם נתחבר.
המחבר הוא הגאון רבי אפרים אשרי זצ"ל, ששהה בשנות המלחמה בגטו קובנא, ושמש בה כמורה הוראה לצד רב העיר הגאון הנודע רבי אברהם דב כהנא שפירא זצ"ל, בעל 'דבר אברהם'.
גם בתוככי הגטו המשיך רבי אפרים להרביץ תורה, והקים את חבורת 'תפארת בחורים' שקיימו שעורי תורה במסירות נפש.
את כל התשובות ההלכתיות שהשיב באותן שנים איומות הטמין רבי אפרים באדמה, ולאחר המלחמה הוציא אותן מן המחבוא והדפיס אותן בספרו שו"ת 'ממעמקים' על חמשת חלקיו, בין הכתבים מצאנו את השאלה הבאה (חלק ד סי' ה):
בתשרי תש"ג עברה הרינה בגטו קובנא, על יהודי שהגיע מווילנא ובידו ארבעה מינים.
אותו יהודי היה מומחה למכונות יצור, ובשל כך היה עליו לסייר בין בתי החרשת שבגטאות קובנא ווילנא, ולנסוע מכאן לשם, כך הביא עימו את ארבעת המינים.
אי אפשר לתאר את השמחה העצומה שפשטה בגטו כאשר נודע שבשנה זו יזכו לברך על הלולב, כמו חיות חדשה נופחה בנשמות האומללות, וזיק של חיים נצת בעינים העצובות.
אלא שכעבר זמן קצר שבתה השמחה.
אותו יהודי שהגיע מווילנא נצטווה לעזוב את קובנא ולשוב לווילנא תכף במוצאי יום טוב ראשון שבאותה שנה חל בשבת. ומצוות ארבעה מינים מה תהא עליה?!
יהודי הגטו לא יכלו נשא מחשבה זו. הנה הלולב ומיניו תחת ידם ובמחצתם, ולא יוכלו לזכות לקיים את המצווה?!
רב העיר - הגאון המפורסם רבי אברהם דב כהנא שפירא שהיה מגדולי הפוסקים בדור שלפני המלחמה, היה מוטל על מטת חליו, ובלתי ניתן היה אפילו להציע בפניו את השאלה, ובצר להם באו יהודי הגטו לפני הדיין רבי אפרים ובקשוהו לחפש אחר פתח לקיום המצווה בשבת קודש. הלכה ולמעשה...
בכל יום שיבוא
כך ישב הגאון רבי אפרים אשרי זצ"ל, גופו במעמקי גטו קובנא, מאחורי גדרי התיל ותחת קני הרובים של קלגסי האס.אס. הרצחנים, אך ראשו ונשמתו צוללים במעמקי ים התלמוד, ומחו מרחף בין דברי הר"ן לשיטת התוספות, בין קושית רבי שלמה קלוגר לסברתו של רבי עקיבא איגר.
בליבו פנימה התאזר באמונה תמימה, כי עד שיבוא החג, לא תהא השאלה אלא לחדודא בעלמא.
הן לכשיבוא משיח צדקנו ויגאלנו ממעמקי התופת, ירד בית המקדש בנוי ומשוכלל באש מן השמיים, ושם בהר ה' הלולב נטל ביום טוב ראשון שחל בשבת מן התורה.
שמא נזכר באותו מעשה שסחו (ר' אליהו כי-טוב ז"ל, 'הפותח שער' עמ' קא) על הגאון הצדיק רבי זלמן בהר"ן, בנו המפורסם של הגאון הקדוש רבי נחום משאדיק, שהתפרסם כבונה ירושלים ומקימה.
ענק בתורה היה רבי זלמן, אך עם כל גדולתו וגאונותו, לא נענה להפצרותיהם של בני ירושלים שרצו להכתירו בכתר הרבנות, ובחר להתפרנס מיגיע כפו.
מדי שנה בשלהי חדש תמוז יורד היה לפרדסי האתרוגים שביפו, ומעלה לירושלים ארגזים מלאים, מהם היתה פרנסתו.
ולא נהג ר' זלמן כשאר סוחרי האתרוגים. שאין עינו צרה בשאר בני אומנותו, וכל נער וזקן בירושלים באים להראות לפניו את אתרוגיהם, בין שנקנו אצל ר' זלמן ובין שנקנו אצל אחרים, והוא בטביעת-עינו פוסק פסוקו על טיבם והדורם.
פעם, בא לפניו במוצאי היום הקדוש אברך משי ואתרוגו עימו.
הבחין ר' זלמן שהדור הוא האתרוג ביותר, מראהו נקי, גדולו נאה ופטמו זקוף כמגדל הלבנון, אלא שחסר היה אתרוג זה משהו.
העיר רבי זלמן את תשומת ליבו של הקונה: "והלא חסר הוא!"
צר היה לאברך על אתרוגו שנפסל, ותר אחר פתח להקל: "הן בשנה זו חל יום טוב ראשון של סוכות בשבת, ואין מברכים על האתרוג עד לחל המועד, בהם אתרוג חסר כשר".
אותה שעה נזדעזע ר' זלמן כמי שנשכו נחש: "הייתכן שאברך בר-אורין כמוך הסמוך על שולחן חותנו בעבור שיעסק בתורה, יהא חסר אמונה כה פשוטה בביאת משיח?! הלא מחכים ומצפים אנו שיבוא בכל יום ובכל רגע, ונזכה כל ישראל יחד לברך על הלולב ביום טוב ראשון בבית המקדש! לא זו בלבד, אלא שאף בשאר ימי החג יהיה אתרוגך פסול במקדש, שהחיוב בו בכל שבעת הימים..."
ארבע אמות של הלכה בגטו
אמנם אמונתו של רבי אפרים איתנה וחזקה כי קרובה היא הגאולה, אך מתפקידו איננו יכול להשתמט.
מוטל עליו לברר את ההלכה עבור השואלים. תורה היא וללמוד אנו צריכים, הלכה היא ואת הפסק הם מבקשים.
ובשונה מאתנו המתענגים על פלפולי התורה החביבים, נפלאים מישרותה של סברא, ומשתאים לעצמתה של קושיא, אחרי ככלות הכל היה עליו לשוב ולנחות מאותו עולם מופלא של אביי ורבא, ריטב"א ופרי הארץ, ולהורות לאותם יהודים אומללים שהתקבצו סביבו והשליכו עליו את יהבם כיצד לנהוג, הלכה ולמעשה...
וכך הכריע רבי אפרים: היות והאפשרות היחידה לקיום מצוות נטילת לולב בשנה זו, היא בשבת, ואם לא יקיימוה ביום טוב זה שחל להיות בשבת, ייתכן שלעולם לא יזכו עוד לקיימה... ניתן לסמוך על שיטת רבותינו הר"ן והריטב"א הסבורים שלא נעקרה המצווה לגמרי, והעובר ונוטל קיימה.
ואם אמנם גם לדעת רבותינו אלו, העובר ונוטל לולב בשבת, אף אם קיים את המצווה מדאורייתא לא קיימה כראוי וכרצון חכמים, חדש רבי אפרים לומר שבשעת דחק כה גדולה כמו זו, והלא אין לך שעת הדחק גדולה מזו, לא גזרו חכמים כלל, וניתן לקיים את המצווה אפילו לכתחלה!
סברא נוספת להתר העלה רבי אפרים בכך שהיה הגטו סגור ומסוגר בגדר תיל מחושמלת, ועל יד הגדר עמדו יומם ולילה הארורים ימח-שמם לשמור שלא יצא איש, ובאופן שכזה ודאי שלא היתה דעת חכמינו לגזור שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, שאין כאן רשות הרבים כלל, ובכלל, לא עלתה על דעת איש לצאת עם הלולב בתוככי הגטו מפחד הרשעים, ואף אם ירצה אין איש יכול לצאת כלל לרשות הרבים.
ואם בגמרא (סוכה מג.) אמרו שבזמן שהיה בית המקדש קיים לא גזרו שלא ליטול ביום טוב ראשון שחל בשבת משום שתקנו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו, ועל ידי כך יזכר שלא להוציאו לרשות הרבים, קל וחומר לנידוננו, שאם יבוא מישהו להוציא את הלולב לרשות הרבים הרי זה מתחייב בנפשו ודמו בראשו מפניהם.
על אף כל האמור, נמנע רבי אפרים מלהורות לשואליו הלכה למעשה שיכולים הם ליטול לולב בשבת.
תושבי הגטו הבינו מכך שלא אסר את הנטילה, שהנוטל לא הפסיד ובשעת הדחק ניתן להתיר, ותור ארוך השתרך באחד המרתפים שבגטו. המוני יהודים שכל משאלתם היתה לזכות לאחוז בלולב ומיניו ולברך שהחיינו בחרדת קודש ובלבבות נסערים.
רובם ככולם ברכו בעינים זולגות דמעות. דמעות של שמחה המהולה בדאגה ובצער. ליבם אמר להם שזו הפעם האחרונה בחייהם.
אם על פניהם של יהודים פשוטים שרתה שמחה עלאית בקיום המצווה, בלתי ניתן לשער את דבקותם של בני התורה והחסידים שבגטו.
לימים תאר רבי אפרים, כיצד אמר לו ר' פייבל זיסמן הי"ד, מחסידי ליובאוויטש, שמוכן ומזומן הוא אפילו להיות נדון בגיהנום על כך שעבר על דברי חכמינו ונטל לולב בשבת, ובלבד שיזכה בפעם האחרונה בחייו לנענע את הלולב.
"כל חיי פזרתי הון רב תמורת אתרוג מהודר", אמר, "בטוח אני שמצווה זו תעמוד לי לזכות לאחר מותי ליום הדין".
כך עמדו אותם גופים מורעבים ומעונים, עור ועצמות, אנשים שאבדו את כל היקר להם, ונשמותיהם מאירות באור יקרות, אורה של המצווה.
האם ניתן לשער את האור הגדול שהאיר בשמיים מאותה נטילת לולב בגטו קובנא?!
ימים בודדים לאחר מכן, כאשר הבריא הרב - רבי אברהם דב שפירא ממחלתו, שטח בפניו רבי אפרים את השאלה שהגיעה לפתחו, ועל המנעותו מלהורות בה לכאן ולכאן.
כשמע זאת בעל 'דבר אברהם' קרא בהחלטיות כי לכתחלה יכול היה להורות לשואלים לברך על הלולב, משום שבשאלה כדוגמת זו לא גזרו חכמים את גזרתם.
משם, מהר רבי אפרים לחברת הלומדים שהקים במחשכי הגטו 'תפארת בחורים', וסיפר להם את הכרעתו של הרב הנודע.
שמחה עצומה פרצה במרתף החנוק, על שזכו לקיים את המצווה כדת וכהלכה.
מאליהן נשאו הרגלים הכחושות, הידיים השדופות חברו זו לזו, ושירת קודש פרצה מפי הנוכחים.
שמחת בית השואבה שכזו לא חווה עוד רבי אפרים אשרי כל חייו!