מנהג יחודי נקט הרב הקדוש רבי מרדכי מנדבורנה - לבנות שלוש סוכות זו לפנים מזו.
האחת, משמשת היתה את האורחים, השניה שמשה את בנות הבית, והשלישית, הפנימית מכולן את הצדיק בעצמו.
בדרך צחות היה מסביר את מנהגו הטמיר, בכך שבתורה הקדושה נאמר שלוש פעמים 'בסוכת'.
בוער כשלהבת אש קודש היה רבי מרדכי בעבודת ה' במשך כל השנה כולה, אולם לשיא הגיעו הדברים בימי חג הסוכות, ובפרט בעת הנענועים בהושענות, אז פעל ישועות לכל המבקש.
כל שבעת הימים לא יצא הצדיק כלל מן הסוכה, והתפילות אף הן נערכו בה.
ומה מרטיט הדבר, שיום הסתלקותו של הצדיק הוא יום ראשון של חג, ועל כך אמרו צדיקים, כי קיים הקדוש ברוך הוא את מצוות 'ולקחתם לכם', ונטל את האתרוג המהודר ביותר שמצא...
בשלהי הקיץ של אותה שנה בה מתרחש ספורנו, שררה מגפה קשה בבישטינא, עיר מגוריו של רבי מרדכי.
המומחה הנודע למגפות שהובא מהעיר הגדולה, קבע נחרצות שהמחלה נוצרה בשל תנאי ההיגיינה הנמוכים, ביבי השופכין הזורמים בסמטאות באין מפריע, וגלי הפסלת שהתגבהו בכל קרן רחוב.
ראש העיר הנמרץ של בישטינא החליט לשים קץ לדבר.
גדודים של מנקי רחובות פשטו על הרחובות המצחינים, ולאחר מאמצים כבירים שארכו כמה שבועות, היתה העיר בוהקת בנקיונה, כמו מצפה לקבלת פני הקיסר בכבודו ובעצמו.
מעתה ואילך נאכפו חוקי העזר העירוניים, האוסרים להשליך אשפה בחוצות, בכל חומר הדין.
פקחים חמורי סבר שוטטו בעיר ובלשו אחר פיסות לכלוך או פסולת שלא פונתה למקומה המיעד. המשליכים נענשו חמורות.
גם חוקי הבניה נאכפו מחדש. המבנים המאולתרים נהרסו ומהנדסים קפדניים עברו בין בתי העיר ובחנו את כל בקתות העץ והמחסנים המוזנחים.
חג הסוכות קרב ובא, ויהודי בישטינא היו אובדי עצות. אלו מביניהם שנסו להעמיד את הסוכה, נקנסו בו ברגע שהציבו את הקרש הראשון על הקרקע, בתוספת אזהרה על מעצר.
הפקחים, שהבינו כי עלו על מכרה זהב, הרבו לסייר ברחובות היהודים ומנעו כל ניסיון לבנות סוכה.
אחד היה בבישטינא, שהגזרה החדשה כלל לא הגיעה לאזניו, ולא סוכה אחת בנה, כי אם שלוש! הרבי, רבי מרדכיל'ה מנדבורנה.
למען האמת, הגיעה הגזרה לאזניו, והפקחים הזריזים צצו גם בחצר הרבי, מאיימים ומזהירים שיש להרוס את המבנה הבלתי חוקי, המהווה סכנה לשלום הצבור מפני המגפה, אך דבריהם כלל לא נכנסו לאזניו. משל לא נאמרו.
התגובה היחידה שיצאה מפיו בדרך אגב, היתה: "מרדכיל'ה בנה סוכה בכדי שתעמד, ולא שיהרסו אותה..."
הפקחים ההמומים מהרו לראש העיר וסיפרו לו על הראבין היהודי הרומס את החוק ברגל גסה, וזה הורה לזמן את הרב ללשכתו לבירור דחוף.
לתדהמתם, הגיב הצדיק להזמנת ראש העיר בסרוב.
חמתו של ראש העיר בערה בו, והוא קם ויצא לבית הרבי.
"אם לא תהרוס את הסוכה, אדאג באופן אישי שיוטל עליך עונש חמור ביותר, אתה עלול להאסר ולעמוד למשפט!" איים בזעם.
והרבי, מפטיר בשלווה: "מרדכיל'ה בנה סוכה בכדי שתעמד, ולא על מנת להרסה..."
זעמו של ראש העיר גאה, ופניו סמקו בכעס נורא.
בקש הצדיק לשכך את חרונו, ואמר לו: "הידעת שרבי מאיר'ל מפרמישלאן היה דודי-זקני?"
הגוי הביט ברבי בחמה: "מה ענין דודך-זקנך אלי?! עליך להרוס את הסוכה תכף ומייד!!"
הצדיק לא נבהל. "כיוון שבאת בצל קורתי, הרי אתה אורחי, ובכן, אבקשך לשמוע מפי סיפור לא ארוך, אחר תעשה כרצונך".
השתתק ראש העיר באי-רצון בולט, והניע בכתפו בהסכמה מאולצת.
והרבי התחיל לספר:
"לפני שנים לא רבות, היה אציל שזכה לעשרה בנים נאים ומוצלחים. כולם בריאים ואיתנים כארזים.
בחצר ביתו הגדול והנאה של אותו אציל, היה גן נחמד ובו עצי חמד ואילנות פרי מלבלבים.
ביום מן הימים, החליט האציל לגוון: עצי הפרי לבדם אינם מרשימים די, רצונו בגנת פרחים יפהפיה שתפיץ ריח משכר באפו של כל הבא בשערי ביתו.
אדם מעשי היה האציל, ובתוך ימים ספורים נעקרו האילנות מחצרו על ידי חבר פועלים זריזים, ותחתם נשתלו פרחים ממינים שונים.
והנה, אך צמחו ערוגות הפרחים ולבלבו עליהם, תקפה מחלה מסתורית את בנו של האציל.
זמן מה התפתל הבן ביסורים עד שמת.
לא הספיק האב להתאושש מיגונו, ולהנות מן הפרחים משובבי העין, והנה חלה גם בנו השני, ולא ארך הזמן עד שנפח גם הוא את נשמתו.
למרבה האסון, עוד בטרם מת הבן השני, דבקה המחלה האיומה והמסתורית גם בבן השלישי, ואחריו בבן הרביעי והחמישי...
בתוך זמן קצר מתו תשעה מתוך עשרת בניו של האציל.
הבן העשירי, האחרון שנותר לפליטה, אף הוא נדבק במחלה המחרידה, ומצבו היה קשה ביותר.
האב השכול פזר את כל הונו, והזעיק אל מטת החולה פרופסורים ידועי שם, מומחים שביכלתם לרפא כל מחלה, אך גם הם פכרו ידיהם בצער. חלקם הביעו תמיהה על שנקראו למטתו של גוסס.
כשיצא האציל מפתח ביתו, פניו שחרות משחור והוא מתנודד כמוכה רעם, ונראה שימיו ספורים, נטפל אליו אחד מידידיו ודבר על ליבו לנסות את מזלו בעיירה פרמישלאן, שם מתגורר יהודי עושה נפלאות.
"אם תצליח לקבל את ברכתו של היהודי, מובטח לך שבנך יקום מחליו", טען הידיד בלהט.
זיק של תקווה נצת בעיני האב, שדעתו כמעט ונטרפה עליו באין יכולת בידו להושיע את בנו האחרון, והוא מהר לפרמישלאן.
נחלי דמעות שפך הגוי אצל הצדיק מפרמישלאן, עד שהפסיקו הרבי בחדות:
"שמע נא מה שמאיר'ל אומר: הרי היה לך בחצרך גן נאה ובו אילנות נאים ומלבלבים.
והנה, יום אחד חשקה נפשך בגנת פרחים, ומה עשית? כרת את כל העצים שבחצרך בלא להניד עפעף.
'האדם עץ השדה' (דברים כ יט), אומרת התורה, ובשל העובדה שגדעת על לא-דבר את עצי הפרי שבחצרך, נגדעו משמיים ילדיך שלך..."
ראשו של הגוי הסתחרר, עיניו חשכו, והוא נתמך בשולחן העץ הכבד.
במו ידיו המיט על עצמו את האסון הזה...
קולו של הרבי הוא שנסך בו רוח חיים. "כיוון שבאת אלי, לא אשלחך ריקם. מבטיח אני לך שילדך העשירי יתרפא ויקום ממטת חליו ויתהלך בריא ושלם כאחד האדם!"
ככלות מסכת ההודאות הנרגשות, שב האציל לביתו, שם מצא את בנו, המחלים באורח פלא ממחלתו.
"עד כאן הספור עם דודי-זקני", אמר רבי מרדכי מנדבורנה לראש העיר הזועם שמולו.
"ועתה, האם ידוע לך מיהו אותו ילד עשירי שהציל הדוד ממוות לחיים??
הן אתה הוא!!
האם זו הטובה שהנך משיב לי עבור הצלתך ממוות על ידי דודי???"
דממה רועמת השתררה.
פניו הסמוקות של ראש העיר הנדהם החווירו כסיד, ולאחר רגע ארוך הוא נפל לרגלי הרבי ובקש את סליחתו.
הרשות נתנה לצדיק לעשות כרצונו, ולו יהיו אלו עשר סוכות...