פנינים ממיטב המגידים בהוצאת "יפה נוף"
הידור של יום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת
חומרות רבות נהג רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל בעצמו, אולם תמיד הפליא בגאונותו והצליח להסתירן מעין כל ולעטפן בעטיפות שונות שגרמו לסובבים הרגשה טובה ולא חשפו את הצניעות שבה להסתתר.
בספר "ויאמר הנני" מסופר כי באחת השנים, בליל יום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת, שמעו השכנים שהתגוררו ביומה העליונה ממעל ביתו נקישות קלות לקראת סוף סעודת החג. מהרו לפתוח את הדלת, והנה על הסף רבי אברהם מן הקומה הראשונה.
הביור היה מפתיע. אמנם מפעפם לפעפם נהג ר' אברהם להגיע, לשאל ספר או לערוך קנין לערובי חצרות או שאר עניני הלכה, אך באמצע סעודת חג מעולם לא אירע שיבוא. מכל מקום כלואו את פליאתם והכניסוהו בשמחה גדולה, תוך הכרזה כי הלילה הוא אושפיזין דאברהם...
התישב רבי אברהם ליד בעל הבית בחגיגיות, ולאחר רגעים ספורים פתח: "שמע נא, חשבתי על ענין מחדש, נשמע מה תאמר על כך". השכן חדד את אזניו.
"מי לא יודע, כי יש רבים הנוהגים שביום טוב ראשון של סוכות, שבו נטילת לולב היא מדאורייתא, הם נוטלים, מלבד את הלולב הפרטי שלהם, גם את הלולב של רב בית הכנסת או את ארבעת המינים המהדרים של השכן לספסל, ויש המקפידים לנענע עם לולב מיחד או אתרוג תימני ומרוקאי".
"אלא שהשנה יום טוב ראשון חל בשבת ואין לנו ד' מינים. מה נותר לנו, אפוא, מדאורייתא? חשבתי לעצמי שאולי אפשר לקיים במצוות סוכה את אותו ההידור על ידי הפת, שבליל ראשון של החג היא מצוה מדאורייתא - לאחר שאכלתי כבר פת בסוכתי, אוכל גם בסוכתך את הפת".
אורו עיניו של השכן התלמיד חכם. בשמחה גדולה ספר לרבי אברהם שלפני החג הוא עשה את החלות כדת וכדין, ואם רצונו בכך הם יתכבדו לתת לו כזית מהחלות שלהם, ומובן שלא תהיה שום בעיה אם רצונו של הרב לאכול דוקא מן החלות שלו. בשכנה רחשה אוירה של חידוש. על רעיון כזה לא שמעו עד אותו הלילה...
אלא שרק בהמשכו של החג נודע להם בדרך אגב, שההידור החדש הינו רק כיסוי לחומרא אחרת...
במרתף שבו אכסן הקינעס - קני הבמבוק של הסכך - שכנה חתולה וגוריה, והם הותירו ריח רע, שיש לחשוש בו שהוא נכלל בגדר של ריח רע שאין לומר לידו קריאת שמע וכיוצא בכך. יתכן שהרב חשש לקיום מצוות סוכה ואורייתא או אמירת ברכות ליד הסכך שהדיף מעט ריח רע, יתכן שחשש לדברי המשנה ברורה לענין עשית סוכה במקום שיש בו ריח רע, או שהיה סעיף אחר בשלחן ערוך, כך או אחרת - בגין זאת הוא החליף את הסכך בסוכתו במוצאי יום טוב ראשון של סוכות.
את טעמו האמתי לבקור החגיגי בבית השכן הוא לא גילה; לכאורה, משום שסבר שיוהי חומרא יתרה ויש חשש מיהרא, מלבד זאת לשכן תהיה תחושה שובה יותר כשישמע שמחבבים את סוכתו, מה גם שהרעיון שאמר אינו מפרך כלל...
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א - מתוק האור סוכות)
מצוות סוכה עם ביזיונות
בסמוך לעירו, התרחש סיפור עם יהודי שמת, כפי שזה נקרא היום מות קליני. לאחר שחזר להכרה ספר מה עבר עליו בעולם האמת.
דורנו הוא דור של הסתר פנים, אבל עד לפני שני דורות, עוד היו 'דיבוקים', 'גלגולי נשמות'. הרי הרב מפונוביז' נשלח על ידי ה"חפץ חיים" להוציא דיבוק. אני עצמי בצעירותי, דברתי עם יהודי זקן, שהיה אז כבר למעצלה מגיל תשעים, והוא ספר לי שבעיניו ראה, כיצד דיבוק מדבר עם בני אדם. בימינו אין כבר את הדברים הללו. אבל יש מקרים שאדם עולה לבית דין של מעלה, ושב לספר מה היה שם.
כאמור המהרי"ל דיסקין נסע לאותו יהודי, לשמוע מפיו את סיפורו. היה זה יהודי פשוט, עם הארץ, בקשי ידע בין ימינו לשמאלו.
והנה - כך ספר - כאשר הגיע לבית דין של מעלה, החלו לדון אותו. תחילה הביאו את העברות שלו, חבילות חבילות, ושמו אותן על כף המאזנים. לאחר מכן הביאו את המצוות שלו, ושמו על הכף השניה, הביאו ערימה גדולה, שמו אותה על כף המצוות והיא הכריעה את הכף, עד שנגזר דינו לשוב לעולם הזה.
ומה היה באותה חבילה?
היהודי דנן, עם היותו עם הארץ, היה הולך להתפלל בבית הכנסת. בדרשת 'שבת שובה', דבר הרב על מצוות סוכה, ואמר לשומעים כי בכל רגע שאדם יושב בסוכה הוא מקיים מצוות עשה דאורייתא, ובסוכה נכנס האדם כלו, ויושב בצל"א דמהימנותא.
בתם דברי החווק, החל הרב ללמד את הצבור הלכות סוכה, ואמר שהסוכה צריכה להיות פחות מעשרים אמה ויותר מעשרה טפחים, ושאר הלכות סוכה.
"ואני" - ממשיך היהודי בסיפורו - "לבי מתרחב בקרבי ואני מחליט בכך לעשות סוכה כדת וכדין. אני יודע כי עשרים אמה זה גדול, ואלו עשרה שפחים זה קטן, אבל אין לי משג כמה זה. התבישתי לשאל את הרב. מה עשיתי? למחרת נגשתי לחידר הסמוך, נטלתי קורה גדולה, ובהפסקה נגשתי לילדים ושאלתי אותם: 'קינדרלאך אתם רוצים סוכריות? אם כן, אמרו לי כיצד לחתוך את הקורה שלא תהיה יותר מעשרים אמה'...
הילדים ראו עם מי יש להם עסק... הם אמרו לי שאי אפשר סתם כך להסביר לי, עלי להשכיב את הקורה על הרצפה ולשכב עליה, ואז ידעו בדיוק היכן זה עשרים אמה...
אני סברתי כי כך צריך לעשות, נשכבתי על הקורה, והילדים הרימו אותה כאשר אני שוכב עליה והחלו להסתובב ברחוב תוך שהם אומרים 'יושב בסתר'... היו לי אז בושות גדולות, אך בסופו של דבר עשיתי סוכה כדין.
מצוות הסוכה שנעשתה עם ביזיונות שכאלו" - סיים היהודי - "היא זו שהכריעה את הכף!".
ככל שאדם מתאמץ יותר בקיום המצוות, כך שכרו גדול יותר. הרי אצל רות המואביה כתוב (א, יח): "ותרא כי מתאמצת היא". בזכות זה זכתה רות להיות אמה של מלכות. ככל שמקריבים יותר, כך זה נשאר לנצח. יעזר לנו הקב"ה שנעמד בנסיונות, נטפס בהר ה', וננצל את החיים שלנו כדי לזכות לנצח נצחים.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל - יחי ראובן ימים נוראים סוכות)
מדוע נקבר הרב ליד המסגר?
ב"קובץ "ווי העמודים" הובא סיפור מדהים שספר רבי דוד קלצקין זצ"ל, מראשי החברה קדישא חסידים בירושלים:
ביום ח' בטבת תשע"ח, נפטר בירושלים יהודי יקר בשם רבי אריה לייב שפירא זצ"ל. לפני פטירתו הוא בקש להקבר בחלקה בה קבור חמיו, אך מאחר שבחלקה זו כבר לא מוכרים קברים חדשים, היה נראה שהבקשה בלתי ישימה.
אך נפלאות דרכי ההשגחה: ביום הפטירה, הגיעו למשרדי החברה קדישא זוג זקנים שקנו שני קברים לפני שנים רבות, ובקשו למכור אותם, משום שהם רוצים להקבר לאחר אריכות ימיהם בעיר אחרת. שני הקברים היו סמוכים לקבר חמיו של הרב שפירא!
'כזו סייעתא דשמיא', הרהר הרב קלצקין. 'יהודי מקבל חלקת קבר במקום שבמשך שנים כבר אין אפשרות לקנות בו קבר, ולא רק קבר אחד, אלא שני קברים, לו ולאשתו, ואם לא די בכך, הם קרובים לקבר חמיו!'
בעת ההלויה האזין הרב קלצקין להספדים, ושמע שמספרים שבגיל בר מצוה קבל הנפטר על עצמו ללמוד חמש-עשרה שעות ביום, ועד סוף ימיו הקפיד על כך וישב ולמד בהתמדה עצומה. בנוסף, קיים הנפטר את דברי ה"חפץ חיים" זצ"ל (תורת הבית פרק 1) שעל האדם להיות בקי היטב במפכת אחת, ולשם כך למד את מפכת סוכה, חיבר ספר על הלכות ד' מינים והיה מורה הוראה. כל מי שרצה לשאל שאלה בהלכות סוכה או ד' מינים, ידע שהכתבת היא הרב שפירא.
מספר הרב קלצקין: "התבוננתי ליד מי נקבר הרב שפירא, והנה אני רואה שלצידו קבור אדם שעבד כמסגר. ירא שמים בתכלית, אבל מסגר... אמרתי לעצמי: כיצד יתכן שיהודי כה גדול נקבר ליד יהודי פשוט? אם הקדוש ברוך הוא כבר גלגל נס בקבורה, הוא לא היה יכול לסדר לו מקום טוב יותר?
"החלטתי שאני לא מתעצל, ויוצא לחמר מי היה המסגר. נסעתי לבית הוריו בשכונת בית וגן, ופגשתי את אחיו.
'יש לי דרישת שלום מאחיך', אמרתי לו.
'מדוע נזכרת בו עכשיו?' התפלא האח. 'הוא נפטר כבר לפני עשרים שנה'.
'הייתי בקבר שלו', אמרתי לו. 'אתה יכול לספר לי משהו על אחיך?'
"אמר לי: 'אחי היה קובע עתים לתורה וירא שמים בתכלית, אבל במצוה אחת הוא היה מהדר באופן מיחד - מצוות סוכה. כשיהיו מבקשים ממנו לבנות סוכה, הוא היה רץ ועושה זאת, ועד ערב סוכות ממש היה עובד ובונה סוכות בצורה היפה, הבטוחה והמהדרת ביותר. כמו כן, במשך השנה כלה הוא לא נח על שמריו, והיה בוחן ובודק כיצד נתן לשפר וליפות את הפסכות שהוא בונה!'"
סיים הרב קלצקין: "כעת הבנתי מדוע סבב הקדוש ברוך הוא שהרב שפירא נקבר ליד אותו מסגר. הרב השקיע רבות בלמוד עניני סוכה, והמסגר השקיע בבניית סוכות כהלכה!"
מי זוכה לסייעתא דשמיא שכזו? מי שמקבל על עצמו ללמוד חמש עשרה שעות ביממה, ולדעת מפכת בעל פה ולבוא אתה לשמים. יהודי שמקבל על עצמו קבלה, לא צריך להמתין לעולם הבא כדי לקבל את שכרו. כבר בעולם הזה הקדוש ברוך הוא נותן לו שכר שאין דוגמתו!
(רבי גואל אלקריף שליט"א - שש באמרתך)
עץ הערבות וברכת הצדיק
ספר רבי אברהם הורביץ, אשר זכה לצקת מים על ידיו של הסטייפלר זצ"ל, ואף זכה ללמוד אתו בחברותא, על עץ הערבות שגדל בגנת ביתו, ואשר רבים מתושבי בני ברק היו באים לקחת מערבותיו המהדרות.
ביום מן הימים, הבחין שהעץ מתחיל לנבל. מיהר להזמין גנן, מומחה לעצים. לאחר שהלה בדק את העץ ואת האדמה שמסביבו, קבע כי הסיבה לנבילת העץ קשורה להמצאות נפט מסביב לעץ. "מישהו שופך כאן נפט!" קבע נחרצות.
רבי אברהם החל לעקוב אחרי הנכנסים והיוצאים, והבחין ששכנו, שאינו שומר תורה ומצוות, חפר חפירה מחצרו לכיוון העץ, דרכה מזרים הוא נפט לעץ הערבות, בכדי שיבל! הוא בז לשומרי המצוות ולשמחתם הרבה מקטיפת הערבות המהדרות, והחליט להתנכל לעץ.
רבי אברהם נסה לדבר עם שכנו בנעימות, שיחדל ממעשיו, אך הלה הכחיש בכל תוקף את ההאשמות נגדו, וטען שאינו יודע במה מדובר.
בצר לו, פנה לסטייפלר, וספר לו על כל הענין. מששמע את הדברים אמר: "לעץ כזה, המזכה כל כך הרבה יהודים במצוות ארבעת המינים, מתנכלים? אני חייב לראות את העץ!".
הסטייפלר הגיע לחצר, גחן והריח את האדמה, ואמר: "מי שאמר למים שיצמיחו את העץ, יאמר לנפט שיצמיח", וכדרך שאמר רבי חנינא בן דוסא (תענית כה ע"א): "מי שאמר לשמן וידלק, הוא יאמר לחומץ וידלק".
והנה, לאחר ברכתו של הסטייפלר, שב העץ לפרוח!
השכן, שהבחין בדבר, סבר כי הוא אינו מזרים נפט בכמות מספיקה, והחל להכפיל ולשלש את כמות הנפט ששפך. וככל שהוסיף יותר נפט - כן הוסיף העץ לפרוח ביתר עז.
מכאן ואילך, עד לפטירתו של הסטייפלר, לא זו בלבד שהעץ לא ניזוק מן הנפט, אלא אדרבה, הנפט גדל אותו עוד ועוד, שהרי "מי שאמר למים להצמיח, אמר לנפט להצמיח".
דא עקא, לאחר פטירתו של הסטייפלר - הסתלקה ברכתו, והעץ נבל.
על כל פנים, למדנו מכאן עד כמה חבב הסטייפלר את מצוות ד' מינים, ששנה סדרי בראשית עבורה!
(רבי מאיר צימרוט שליט"א- דורש טוב סוכות)
להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם
מספרים חז"ל (סוכה מא ע"ב): "מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באים בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז". הגמרא שואלת: "למה לי למימר שלקחו באלף זוז"? ומשיבה: "להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם".
שואל ה"ערוך לנר": בשלמא מרבן גמליאל, ששלם על הלולב אלף זוז, נתן ללמוד עד כמה מצוות חביבות עליו, אבל הגמרא אינה אומרת: "להודיעך כמה מצוות חביבות עליו", אלא: "כמה מצוות חביבות עליהם", וזה קשה, שהרי מהיכן רואים את חביבות המצוה על כלם?
הוא תרץ: אם מחירו של הלולב העפיל לאלף זוז, כנראה היו רבים שהתמודדו על רכישתו. רבים רצו לזכות בו, וכל אחד הציע מחיר גבוה יותר, עד שבסופו של דבר נסק מחירו לאלף זוז, ורבן גמליאל זכה בו. עצם העבדה שרבים חשקו לזכות במצוה, ולשלם עליה סכומים גבוהים, מראה עד כמה "מצוות חביבות עליהם".