מצדקה בזה שהיא הן לעניים והן לעשירים, וכאשר אין רצון לתת ונותנים – טוב יותר, מלווים לזולת לשבוע שבועיים, מקבלים חזרה ומקיימים מצוה גדולה.
כבד היה לי מאד להיפרד אף לזמן קצר משעשועי זה, המטבע של זהב, אשר פעמיים בכל יום הייתי משתעשע בה, אבל מכיון שאבא הגיד אשר גמילות חסד הוא עוד גדול מצדקה שוב אין בי כוח מלהימנע, ובגמרי הסעודה הנני רץ לראות את ר' קאפיל שי' ולקיים את המצוה.
באתי לחנותו של ר' קאפיל שי' ומצאתיו יושב ותוהא, יושב ומחכה על קונה, מביט הנני בכל הצדדים, מביט ומחריש, לשוני נגלד בפי ולבי מתכווץ.
מתפלל הנני בלבי אשר ר' קאפיל זה יאמר לי כי כבר השיג הגמ"ח, וזהבי בלתי דרוש לו ואז הלא משנה שכר יהיה לי, הזהב ישאר בצלחתי, וגם שכר מצוה יהיה לי.
עמדתי רגעים אחדים, ואנחה יוצאת מלבו של ר' קאפיל, דרוש לי כסף, כסף הרבה, הקומיסיונר צריך לנסוע הלילה להביא סחורה, וכסף אין.
רואה הנני כי תפלתי לא הועילה, האנחה והפזמון מכוונים המה אל רכושי, עוד רגע ועלי להיפרד מאהובי ושעשועי, אבל מה אוכל לעשות, אבא אמר כי גמ"ח גדולה מצדקה, ואבא זה אשר יקר לי במאד, ות"ל כי הבריא ועלי לקיים דברו, ובשברון לב הוצאתי את האוצר שלי, משאת נפשי ואמסרהו על ידי ר' קאפיל שי'.
בשבוע הבא לטובה, אומר ר' קאפיל תקבל חזרה, ורק על שבוע אחד דרוש לי. אודה ולא אבוש כי לא יכולתי לעמוד אף רגע מפרץ הדמעות אשר נשרו מעיניי וארוץ החוצה.
בבואי החדרה, חברי כבר לומדים ורבי ר' ניסן הביט עלי בהבטה של רוגז, שומע הנני מה שלומדים אבל לבי בל עמי.
עבר שבוע אחד, שנים, שלשה, ובכל עת הנני מסבב סביבות ר' קאפיל שי', ור' קאפיל זה אינו מדבר עמי אף הגה אינו מביט בפינתי.
ובפורים, ביום שכל אדם יוצא מגדרו, הנה גם אנכי יצאתי מגדרי ועשיתי לי חוזק לב ושאלתי את ר' קאפיל שי' מה יהיה עם הגמ"ח, הגמ"ח – עונה ר' קאפיל – הלא זה מעשה ישנה, מי יכול לחשוב אודות גמ"ח כאלו, גם אם יתן השם ויהיה מסחר האתרוגים, בקיץ הבא, טוב גם אז אינני חושב אודות גמ"ח כאלו.
לרגע בינתי הסתתרה, מה בין גמ"ח זה לגמ"ח אחר, אבל מפורש שמעתי ממנו כי הוא מעשה ישן, ואינו חושב בהחזרת גמ"ח זה וחגי נהפך לתוגה ואפנה הצדה ואבכה.
רשימות אדמו"ר מוהריי"צ - אבות החסידות
קטע ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א מה שכתב לאחד מחתניו הרבנים שליט"א בנוגע למאמרו "אבות החסידות" שכתב בהיותו במאריענבאד כ"ג מנ"א תרצ"א.
מד.
ה', ב' מ"ח רנ"ח, ליובאוויטש,
שעה אחד עשר לילה.
וכשגמר הרי"ש לחזור המאמר, שעלה לו ביגיעה מחלישותו הגדולה. אמר, בערב הוא יום ההילולא של כ"ק רבינו, הנהו מבקש מאת עדת החסידים אשר לא יאריכו הרבה בההכנות ויקברוהו בעוד מועד, כדי שיספיק לטבול בנהר דינור ולבוא אל ההלולא ויזרז להתפלל תפילת המנחה.
ולא הספיק ר' יקותיאל לגמור הקדיש האחרון, שמענו והנה הרי"ש אומר שמע ישראל הוי' אלוקינו הוי' אחד, ובפנים צהובים מסר את נפשו – במנוחה גמורה ובבטחון גמור – ליוצרה.
בבכי' עצומה ענו כל העומדים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחזרו ואמרו שמע ישראל ושאר הפסוקים, חיש מהר נתפשטה השמועה בעיר שנפטר החסיד הישיש ר' יצחק שאול, ומכל פינות העיר נהרו המונים לבית נכדו ר' דובער המלמד.
ראשי החברא קדישא, באו והחליטו להקציב לו מקום נכבד בביה"ק ולהיות השלג רב והאדמה קפואה, האיצו הישישים רש"ל ורי"ש בהאברכים מעדת החסידים למהר במלאכתם כדי לקיים צוואת הרי"ש על מלואה.
כשחזרנו לעיר, כבר הייתה שעה מאוחרת בלילה ונלך כולנו לביהכ"נ, ונשב שם כל הלילה. ויספרו הזקנים. כל אחד את אשר שמע מהחסיד הרי"ש ויזכרוהו לברכה.
ואף שהמלמד ר' דובער התפלל לפני התיבה כל השלוש תפילות כדין, מ"מ הנה גם זקני החסידים ר' שאול ליב ור' יוסף שלום, חברי החסיד רי"ש – אמרו קדיש אחר הנפטר חברם, והכרת פניהם ענתה בם שמקנאים הם לו על מעמדו, בהיותם בטוחים שבוודאי הוא זוכה לבקר את אדמו"ר הזקן בהיכלו.
שטייענדיג אין די ד' אמות פון די אלטע חסידים – אמר הרנ"ד – האט מען געזעהען דעם כח הפועל פון א רבי'ן, ככה ראיתי אצל זקני חסידי קלימאוויטש, וככה ראיתי אצל מורי ומדריכי הרה"צ ר' הלל נ"ע מפאריטש, ובדברו זלגו עיניו דמעות.
אגרות קודש - אדמו"ר הריי"צ
[ח"י טבת תרפ"ד]
מו"ה יעקב שי'
מכתבך מד' לח"י נכון הגיעני, וגדלה שמחתי במאד לשמוע כי ת"ל לומדי' בהבתי כנסיות ומדרש, וישנם בהת"ת כששה מאות נערים יחיו וכן שיש ישיבה ת"ל (אך אינו כותב כמה תלמידי' יחיו נמצאי' שם וחפצי לדעת זאת, גם מי הוא הראש ישיבה).
אמת הדבר שאתה כותב שאינך ראוי לבוא אתם בחליפות דברי', אמנם זה הוא רק כמו שאתה יודע בעניניך הפרטים, והשי