סיפורי סבתא
כחלק מדברי התוכחה המעוררים את לב ישראל לתשובה וחרטה, מציגה פרשת השבוע כלי עוצמתי לעידוד ודרבון האדם לשיפור וחיזוק הנהגתו הטובה: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינּו שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" – התבונן נא בזכרונות העבר, בהנהגה לא-ראויה של בני הדורות הקודמים, ובאחרית המרה אליה היא הובילה אותם. למי שמתקשה לזכור בעצמו את דברי ימי הדורות שלפניו, מציע הפסוק פתרון פשוט: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לְךָ" – גש אל אבותיך וסבות סבותיך, והם ישמחו לגולל באוזניך את החוויות שעברו עליהם ואת הסיפורים שנמסרו להם מדור לדור.
המילים "בינו שנות דור ודור", בהבנה ראשונה, מתפרשות כחלק בלתי נפרד מהעלאת הזכרונות וביקורי הסבתות המספרות על דברי ימי הדורות הקודמים. אך רש"י מוסיף להם גם פרספקטיבה גאולתית: "דָּבָר אַחֵר: לֹא נְתַתֶּם לְבַבְכֶם עַל שֶׁעָבַר, בִּינּו שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר – לְהַכִּיר לְהַבָּא, שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהֵיטִיב לָכֶם, וּלְהַנְחִיל לָכֶם יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וְהָעוֹלָם הַבָּא"...
פרשנות אופטימית זו, נתקלת בתהייה טבעית: אם להתבונן בנפלאות הגאולה העתידה אנו נדרשים, מה לנו לחפש אצל הסבות והזקנים? עם כל הכבוד, מה יודעים הם על המשיח יותר משלמדנו אנו?
אבינו אתה
כדי לענות על השאלה, ממשיך רש"י ומציג זווית שונה למונחים "אבות" ו"זקנים":
את פירושו הנפלא שואב רש"י מהמעמד המפורסם בו נפרד אלישע מרבו אליהו, הנביא המיועד לבשר על הגאולה העתידה, בזעקה האדירה: "אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל"!... מכך מסיק רש"י, כי האבות המתוארים בפסוקנו – "אֵלּוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּקְרְאוּ אָבוֹת", והזקנים – "אֵלּוּ הַחֲכָמִים", הדורשים ומפרשים את סתרי וסודות הנבואות הצפונות.
אם כך, לצד זכרונות הפורענות הקודרים, מטמיעה הפרשה כחלק בלתי נפרד מתהליך התשובה – גם את ההתבוננות האופטימית הלאה, לשכר המופלא המובטח לנו לימות המשיח. כדי לשוב ולהתקרב באמת, עלינו "לשאול" ולחפש בנבואות הגאולה ופירושיה שבדברי החכמים, לרקום מול עינינו את הייעודים המיוחלים, ולשפר את מעשינו לקראתם.
נביא מקרבך
הוספת דמויות הנביאים אל קטגוריית ה"אב", משליכה גם על תפקידו הבסיסי של האב כפשוטו:
האב היהודי המצוי, בדרך כלל, אינו מסתפק בתשלומי שכר הלימוד למלמד הממלא את חובתו ב"ושננתם לבניך – אלו התלמידים", אלא משתדל ככל האפשר להנחיל בעצמו את דברי התורה ואורחותיה לבניו ויוצאי חלציו. הוא לא יניח למלמד "לגנוב" ממנו לחלוטין את התואר "אבא", אלא ימלא בעצמו את חובותיו ההוריות כלפי בנו, גם במובן הפדגוגי.
באותה מידה, נדרש כל אבא להתייחס גם לתפקיד נביאי הגאולה: הם אמנם נקראים "אבות", ומשמשים מקור הידע המוסמך על ייעודי הגאולה – אך אבוי לו לאבא שיותיר את האחריות על כתפיהם הרחבות בלבד... האב היהודי מחוייב לספר בעצמו לבניו, לתלמידיו ולכל שומעיו הפוטנציאליים – על הגאולה הקרובה, על המשיח שבפתח, ועל חובתנו להתכונן ולקבל את פניו בשמחה ובטוב לבב.
(על פי שיחת מוצאי שבת פרשת האזינו תשל"ט)