הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִבִּיר וְאֶת בָּנָוּ לֹא יָדֶע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצְרוּ: (לג, ט)
איתא בספר יצירה (פ"ו מ"ח) שברית המעור מכוון לברית הלשון, וככל שהאדם שומר על קדושת הדיבור, כך הוא גם שמור מלפגום בברית הקדושה.
רמז לזה מצאנו במקרא שלפנינו בו נאמר 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו', כי 'אמרתך' - זה דיבור, 'ובריתך' - זה שמירת הברית. ואמר הכתוב 'כי שמרו אמרתך' כששומרים על אמרי הפה, שיהיו בתכלית הקדושה, זוכים ל'ובריתך ינצורו' שגם הברית הידוע הוא ברית המעור, יהיה נצור בקדושה.
וזהו שאמר שלמה המלך (קהלת ה, ה) 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך', האדם מתאוה לתת דרור לפיו ולדבר כל אשר חפץ מבלי להבחין בין טוב לרע, ולזה מזהירו שלמה אל תתן את פיך למלא את משאלתך, כי בכך אתה נותן לו גם כן היכולת להחטיא את בשרך רח"ל, וביכולתך להיכשל בהעוון החמור ביותר.
וידועים דבריו של הרה"ק רבי יוחנן מראחמסטריווקא לפרש על ענין זה את החמש סימני הסדר הראשונים, וכך אמר: 'קדש' – אם ברצונו של האדם להיות שמור בקדושה, 'ורחץ' – וגם לזכות להתרחץ מחלאת עוונותיו, העצה היא 'כרפס' ראשי תיבות כ'לל ר'אשון פ'ה ס'גור, כלומר, שיסגור פיו מלדבר דיבורים אסורים. וכדי לזכות לזה צריך האדם להרגיל את עצמו למעט בדיבורו ככל שאפשר גם במה שמותר, וזהו 'יחץ' הוא השבירה לחצאין 'מגיד' - מה שאתה מדבר בפיך, כלומר, גם ממה שמותר לך לדבר עליך להשתדל למעט ככל שאפשר, ולא לדבר כי אם מה שמוכרח באמת. בכך אכן זוכים להיות שמור בקדושה ובטהרה.
ותא חזי בזוהר הקדוש (ח"ג דף קפג.:) שמביא דברים המעוררים על חומר עוונו של זה שאינו משגיח על ענין הדיבור, ומאידך מדבר על המדרגה הקדושה לה זוכה מי שהוא כן זהיר מלהיכשל בכל האיסורים התלויים בדיבור, והא לך לשונו בתוספת ביאור: רבי יצחק פתח לפרש את הכתוב 'וידבר העם באלקים ובמשה' (במדבר כא, ה), וכהקדמה לכך ראה לנכון לבאר כוונת הכתוב שבמגילת אסתר (אסתר ה, א) 'ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות' וקודם שפירשה הקדים ואמר: הלוא מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה, ובגין כך כתובה בין הכתובים, ומאחר שהיא בכלל הכ"ד ספרים, יש בו בהכרח לימוד לדורות, ועל כן יש לפרש הכתוב כך: ויהי ביום השלישי לתעניתה דאתחלש חילא דגופא – אז נחלש כח הגוף והא קיימא ברוחא בלא גופא - אז היתה במצב של ביטוש הגוף, וכאילו נעשית כבעלת רוח בלא גוף כדין - אז זכתה למעלה רוחנית, ולמעלה זו מכוון הכתוב באמרו ותלבש אסתר מלכות.
ומבאר שבהכרח יש צורך לומר שהמכוון הוא למעלה רוחנית, כי מאי מלכות - מה הכונה במלת מלכות אי תימא בלבושי יקר וארגוונא - לבושים יקרים וארגמן הא לאו הכי אקרי - אין הדרך לקרוא לאלו הלבושים בשם 'מלכות' אלא בהכרח יש לומר, שכוונת הכתוב ותלבש אסתר מלכות הוא דאתלבשת במלכות עלאה קדישא שהיא לבוש רוחני וקדוש, וכפי שאמרנו מקודם ודאי לבשה רוח הקודש.
מאי טעמא זכתה להאי אתר – מהו הטעם שזכתה לזה המעלה רק לעת עתה בהיותה בבית אחשורוש? בגין דנטרא פומא דלא לחווא מידי לזאת זכתה בזכות היותה שומרת את פיה מלהוציא דיבורים בלתי רצויים הדא הוא דכתיב: אין אסתר מגדת מולדתה וגו', ואוליפנא ולמדנו מכאן דכל מאן דנטיר פומיה ולישניה - כל השומר פיו ולשונו זכי לאתלבשא ברוח דקודשא - זוכה להתלבש ברוח הקודש, וכל מאן
טיב הבנין
דסטי פומיה למלה בישא – וכל מי שמטה פיו לדבר לשון הרע הא ודאי ההוא מלה בישא עליה – שורה אותו דיבור רע עליו להענישו, ואי לאו, - ואם אין גוף הדיבור מענישו הא נגעים או צרעת דמוקדן כחויא עליה - באים על האדם דברים השורפים כנחשים כנגעים או צרעת. ומסיים הזוהר הק' והא אוקמוה כבר גילו חכמינו ז"ל אלו הדברים במקום אחר. עד כאן דברי הזוהר הקדוש. הרי לך מדבריו מה רב טובו של הזהיר בלשונו, וחומרת עונשו של זה המחלל את דיבורו.
אם כבר מעוררים על חובת שמירת הדיבור, מן הראוי גם לעורר לבני אדם שישימו דעתם לכך, שבשמירת הדיבור יש איסור 'חפצא' וגם איסור 'גברא', כלומר, מודעים אנו שישנם דיבורים שאסורים הם מצד גופן, האיסור להגותם הא מפני שהם עצמם אסורים, וכגון, לשון הרע, שקר, הוצאת שם רע, והונאת דברים, ונבלות פה, וכל כיוצא בהן שהאיסור הוא מצד אמירת הדברים, אבל אין אנו שמים לב גם שישנם דיבורים כאלו שאינם אסורים מצד עצמן, אבל אסורים הם על האדם מצד השעה שהוא עומד בה, וכגון שיחה בשעה שהציבור מתפללים ובפרט כשעונים 'אמן', ו'יהי שמיה רבה' וגו', וכפי שרואים רבות שבני אדם מזלזלים ומדברים בזמנים כעין אלו. צריכים אנו לדעת שמדובר באיסור חמור מאוד, ולדברי רשב"י בזוהר הקדוש (חלק ב קלא:) נחשב זה המדבר בשעת התפילה ככופר ר"ל.
מובא בספרו של רבי ישמעאל כהן גדול (זהו ספר שבו כתב רבי ישמעאל כה"ג את עליותיו בעולמות עליונים, ומה שהשיג אז בדברו עם מלאכי השרת) שבאחד מעליותיו בגבהי מרומים מצא מלאך מסויים, וזה המלאך אמר לו בוא ואראך איזה דבר, והוליכו לאיזה מקום, ושם ראה גזירות נוראות ומשונות שנגזרו על האומה הישראלית, וגעה רבי ישמעאל בבכי, באמרו האיך תהיה ביכולתם של ישראל לסבול צרות משונות כעין אלו, אך עדיין לא הסתפק המלאך בזה, וביקש מרבי ישמעאל להופיע שוב למחרת, למחרת כשרבי ישמעאל הגיע לשם הראה לו עוד צרות משונות גרועות פי כמה מאלו שהראה לו מאתמול, וכשנודע לו לרבי ישמעאל שגם אלו מיועדים לישראל געה שוב בבכי גדול, ואמר לו המלאך דע לך, כי בכל יום ויום נגזרים על ישראל גזירות משונות כעין אלו, אך כשבאים הם לבית הכנסת ועונים 'אמן' ואומרים 'יהי שמיה רבה' נועלים את השערים ואין מניחים את אלו הצרות לצאת בפועל. אלו הדברים מכוונים למאמר הגמרא (שבת קיט:) כל העונה אמן יהא שמיה רבה' קורעים לו גזר דינו.
ואפשר כי אלו הגזירות מתחדשות ר"ל מידי יום ביומו, כי כל עבירה שהאדם נכשל בה הרי הוא בגדר מורד במלכות שמים, ואין צורך לבאר גודל עונשו של המורד, ועל כן נגזרים על שונאיהם של ישראל גזירות משונות, אך כשבאים בבית הכנסת, ועונים 'אמן', מגלים הם בכך שחפצים הם שיתגדל ויתקדש שמיה רבה, וכן הוא כשאומרים 'יהי שמיה רבה' מגלים הם שחפצים שיתגלה כבודו, ואם כן הוכחה הוא שאין החטא בסיבת העדר החשש לכבוד מלכות שמים, אלא מפני היצר המתגרה בהם ומכניס בהם רוח שטות ר"ל, וכיון שכן נמתקים הדינים, אך היצר הרע הזה, שאין הוא חפץ בטובת ישראל, מנסה להכשילם, שדוקא בבואם לבית הכנסת בשעה שהציבור עונים יהא שמיה רבה יכשלו בדיבורם, ואז הרי זה גופא הוא מרידה במלכות שמים, ועל כן לא די בכך שאין הדינים נמתקים, אלא עוד מוסיף הוא בכך חטא על פשע, ודין על דין ר"ל.
על כן ראוי לשים לב על זה הדבר להיות מאוד זהיר מלשוח בבית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים, ובזכות זה נזכה למנוע כל הצרות, ולזכות גם למעלת רוח הקודש.