זמן שמחתנו
על אף שהמצוה להיות בשמחה נוהגת תמיד, בכל עת ובכל שעה, כמו שכבר ביארנו בארוכה, מכל מקום מצוה מיוחדת של שמחה ישנו במועדים וברגלים, שהתורה הקדושה ציוותה עלינו להיות בהם בשמחה, כדכתב הרמב"ם בהלכות יום טוב (פרק ו הלכה יז): "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר (דברים טז, יד) ושמחת בחגך וגו'".
מעיקר הדין של שמחה בחג היינו צריכים להקריב קרבן חגיגה לפני השי"ת ולשמוח בו לפניו יתברך שמו באהבה ובתענוגים, אולם גם עתה כשחרבה בית מקדשנו ותפארתנו ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהקריב לפניו קרבנות שלמים וחגיגה, עדיין נותר לנו החובה לשמוח בשמחת הרגל, והולך הרמב"ם ומפרש את אופני השמחה ואת גדר המחויבים בה.
וכך הוא כותב: "אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארים בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין".
כך גם פסק ה'שולחן ערוך' (הלכות יום טוב תקכט ס"ב) להלכה ולמעשה, שחובה גמורה לקנות לצורך החג דברים המשמחים לכל אחד ואחד מבני הבית כפי ערכו, בין אם זה במאכל ובמשתה ובין אם זה בכסות נאה ומלבוש חדש.
חג הסוכות - שמחה יתירה
ואם כי מצוות שמחת הרגל הוא מצוה השייכת בכל המועדים והרגלים, אבל בפרט יותר מהכל היא נוהגת בחג הסוכות, שהרי על חג הסוכות שנתה התורה הקדושה ואף שילשה את הציווי על השמחה, וכדלהלן: א. בפרשת ראה (דברים טז, יד) כתיב: "חג הסוכות תעשה לך וכו' ושמחת בחגך". ב. כך גם כתוב שם (פסוק טו): "והיית אך שמח". ג. ובפרשת אמור (ויקרא כג, מ) כתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים".
הרי לנו ג' פעמים שמחה בחג הסוכות, בעוד שבחג השבועות לא נכתב שמחה אלא פעם אחת בלבד, "ועשית חג שבועות לה' אלקיך וכו', ושמחת לפני ה' אלקיך" (דברים טז, י). ואילו בחג הפסח לא נזכר כלל לשון של שמחה. ומכאן אתה למד שמצוות השמחה בחג הסוכות עולה על כולנה, והשמחה בזמן זה צריכה להיות עשרות מונים משאר כל הזמנים. וזהו גם זאת בכל התפילות וקידושי היום של חג הסוכות.
שמחת הגוף והנשמה
והטעם הפשוט יש לומר, שבחג הסוכות ישנו שמחה כפולה, ברוחניות ובגשמיות, שכן חג הפסח הוא בעיקרה שמחת הגוף, היות שבאותו הזמן יצאו בני ישראל מעבדות לחרות ונגאלו משעבוד הגוף, ולעומת זה חג השבועות הוא שמחת הנפש, כי בזמן זה קיבלו בני ישראל את התורה הקדושה.
אבל בחג הסוכות ישישו וישמחו שניהם יחדיו, הנפש שמחה היות שעתה מתגלה שיצאו ישראל נוצחין וזכאין בדין של ראש השנה ויום הכיפורים, אך גם הגוף שמח עתה, מפני שזהו זמן האסיף, שמאספים את התבואות מן השדה אל תוך הבית פנימה ומתמלאים האוצרות והאסמים. ועל כן נקרא חג הסוכות 'זמן שמחתנו', היות שהוא שמחה כפולה ומכופלת, שמחת הגוף ושמחת הנפש.
ובספר ה'חינוך' (מצוה שכד מצות נטילת לולב) ביאר, שהיות והתקופה הזאת הוא בלאו הכי זמן של שמחה גדולה לישראל, לפי שהזמן הנוכחי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן אל תוך הבית, ומדרך הבריות לשמוח בתקופה זו בשמחה רבה, לפיכך ציווה הקב"ה לעשות לפניו חג באותו העת, בכדי לזכות את עמו ישראל ולהעלות את השמחה הגשמית אל הרוחניות, שישמחו ישראל בו יתברך בשמחה דקדושה.
המתקת הדינים על ידי השמחה בחג הסוכות
נשלים את דברינו אלו במאמר נפלא שהביא בספר 'שם שמואל' (סוכות תרע"ג - תרע"ח) בשם אביו מרן בעל 'אבני נזר' זי"ע, דהנה בכל יום משבעת ימי חג הסוכות היו מקריבין בבית המקדש ארבעה עשר כבשים, וסך כל הכבשים שהוקרבו במשך ימי המועד הגיע למספר הכולל של תשעים ושמונה, כתב על זה ברש"י (במדבר ט, יח), כי צ"ח הכבשים שהיו מקריבים בחג הסוכות באו לכלות ולהמתיק את צ"ח הקללות המנויות בפרשת 'כי תבא' שבמשנה תורה.
וצריך להבין את הקשר שבין שני הדברים, מה השייכות בין צ"ח הקרבנות של חג הסוכות לצ"ח הקללות שבפרשת כי תבא.
אלא אומר ה'אבני נזר', שכל הסיבה שבאו הקללות על 'שונאיהם של ישראל' אינם אלא בעוון שלא עבדו את השי"ת מתוך שמחה וטוב לבב, כמו שכתוב שם (דברים כח, מה-מז), "ובאו עליך כל הקללות האלה... תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", לפיכך יבואו עבודת צ"ח קרבנות הנקרבים מתוך שמחה וטוב לבב בחג הסוכות להבטיחו שאם ישמח ויגיל בחג הסוכות יהיה שמח וטוב לב כל השנה", ויותר מכן כתב ה'אבן עזרא' בפסוק זה מפורש, כי מי שיקיים את מצוות שמחת החג כראוי יזכה להיות שמח לעולם. לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו". עד כאן לשונו, ואידך פירושא זיל גמור.
כפשוטו.
והיית אך שמ"ח
בעת הזאת של חג הסוכות מושפעים עלינו ממרום מעיינות של שמחה וחדוה מנהר היוצא מעדן, שהלא התורה הקדושה ציוותה עלינו לשמוח בימים האלה, כמו שנאמר (דברים טז, טו) "והיית אך שמח", אולם רש"י על אתר ביאר (דברים כח, מה-מז), "לפי פשוטו אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה", דהיינו שהקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח לנו שנהיה שמחים, והיית אך שמח כפשוטו.
אמור מעתה שבחג הסוכות ישנו המתקת הדינים לכל השנה כולה, ומן הזמן הזה נשפעים נהרות של שמחה לכל ימות השנה, והחכם עיניו בראשו משקיע לעת הזאת את כל כולו לבקש ולהתפלל להקב"ה אשר עוז וחדוה במקומו, שישפיע עלינו שמחה ורחמים מאלו הימים לכל ימי השנה ללא הפסק כלל וכלל, אמן כן יהי רצון.