של הקב"ה. לפי זה כשאנו נכנסים לסוכה אנו למעשה דורכים על שם של קוב"ה.
הרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זיע"א היה מתיירא מלהיכנס לתוך הסוכה ונימוקו עמו, איך אני להיכנס למקום קדוש המלא בשמותיו יתברך שמו. גם טלית מקיפה את האדם אך שלא תחת רגליו של אדם בסוכה אנו דורכים בכף רגלינו על שמותיו של הקב"ה בשביל זה צריכים אמונה תמימה שביום כיפור נתכפרו לנו כל עוונותינו, לכן היה הרה"ק מצאנז זיע"א מתרץ עצמו שהוא נכנס לסוכתו בזכות מעשה הצדקה שהיה עושה כמפורסם שהיה מפזר מעות רבים לצדקה.
על פי הדברים האלו, נבין שבימי חג הסוכות אנו קרובים הרבה יותר להקב"ה מעשרת ימי תשובה. כי בעשי"ת נאמר קראוהו בהיותו קרוב. כאן בחג הסוכות אנו נכנסים בפלטרין של המלך אנו בביתו הפרטי של המלך עצמו אנו דורכים ועומדים על שמותיו וחוסים בצלו.
טיב הלכה
נכתב ע"י הר"ר מאיר רבינוביץ שליט"א
הלכות סוכה דיני ישיבת סוכה
- כיצד מצות ישיבה בסוכה, שיהיה כולו אוכל ושותה וישן ומטייל ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום ובין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה, וכן אפילו אם ירצה לספר עם חברו יספר בסוכה, דסוכתו צריך להיות כביתו כל השנה.
- כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער האיתון פי"ב) וז"ל: על כל רגע ורגע ששוהה בביתו חוץ לסוכה על לא דבר הכרחי וכו' עובר על מצות עשה מה"ת ע"כ. וכ"כ בסידור יעב"ץ וז"ל: על כל רגע שיהא בביתו בלי הכרח עובר בעשה, ובכל רגע ששוהה בסוכה מקיים מצות עשה ע"כ (ועי' במנחת שלמה (ח"ב סי' נ"ח) מה שהאריך בזה דלכאורה הוא תמוה דמאחר והחיוב הוא משום תשבו כעין תדורו, אם כן מאיזה טעם יתחייב לישב בסוכה בכל עת ובכל שעה, הרי גם בכל ימות השנה דרכו לשהות מחוץ לביתו ג"כ, ואם כי י"ל דיש בזה משום הידור מצוה, אך קשה למה יחשב כעובר ממש על מ"ע, עיי"ש מה שהאריך הרבה בזה, וכתב שם דעכ"פ לכו"ע בכל רגע שיושב בסוכה מקיים ה"ז מצות עשה עיי"ש. ומ"מ לכו"ע בכל רגע שיושב בסוכה מקיים ה"ז מצות עשה (שו"ע סי' תרכ"ה ס"א ומ"ב שם).
- קודם שיכנס לסוכה, יאמר לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו', כמו שציונו ה' אלוקינו על ידי משה רבינו עליו השלום בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, שגם לפי דעת הפוסקים יש חיוב לפרש פסוק זה בפיו במצוה זו (בא"ח האזינו ס"ז).
- אחר שיכנס לסוכה והשולחן ערוך והכל מתוקן לסעדה, אין לעשות שהות בענין לימוד, אלא יעשה קידוש מיד (מט"א סי' תרכ"ה סמ"ד).
- יש לו לענג את היו"ט בדגים ובשר ושאר המטעמים ויינות משובחים כפי עושרו ויכולתו, ואע"פ שגם בכל שאר יום טוב מצוה לאכל ולשתות ולשמוח, מ"מ בחג הזה יש לו לשמוח ביותר, ולכן אומרים בתפלה ובקידוש זמן שמחתנו, ומ"מ צריך ליזהר משחוק וקלות ראש ח"ו (מט"א שם סעי' ס"ה).
כוונת המצוה
- "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" - הם ענני כבוד שהקיפם הקב"ה בהם לבל יכם שרב ושמש, ודוגמא לזה ציונו לעשות סוכות כדי שנזכור נוראותיו ונפלאותיו, ואע"פ שיצאנו ממצרים בחודש ניסן, לא ציונו לעשות סוכות באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכות לצל ולא חשו חכמים למניעת שמחת יום טוב, וגם כי היתה ניכרת עשייתנו שהם במצות השי"ת, ולכן ציונו שנעשה בחודש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו לביתו ואנחנו יוצאים מהבית לישב בסוכה, בזה מראה שהוא עושה לשם מצות השי"ת (שו"ע סי' תרכ"ה ס"א ומ"ב שם).
- ויכוין בישיבתה שציונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים, וגם זכר לענני כבוד שהקיפן אז עלינו להגן עלינו מהשרב והשמש, וכל זה כדי לצאת ידי המצוה כתיקונה, אבל בדיעבד יצא אפילו לא כיון רק לצאת ידי המצוה לבד (מ"ב שם סק"א).
- יש מאנשי מעשה שמדקדקים על עצמם שלא לשיח שום שיחה בטלה בסוכה רק בדברי תורה, ומכל שכן בשעת הסעודה, וראוי ונכון לעשות כן אם בני ביתו ואורחיו הם בעלי תורה, ואף בעל הבית שהוא מיסב עם אשתו ובני ביתו ואין ביניהם דברי תורה, עכ"פ יש להם ליזהר משיחה בטלה, וידברו מעסק החג הקדוש להודיעם טעם מצוה זו כדכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בי ישראל, ומצות ארבע מינים וכיוצא בדברים אלו של עונג וגם שמחה של מצוה. אבל מי שהוא יושב ודומם לגמרי אין לו שכר טוב בשביל זה, כי זה גורם בטול מצות שמחת יום טוב, שעל ידי זה בני ביתו יושבים ודוממים כאבלים ומנודים, ומצטערים כי פה להם ולא ידברו, ואם הם המדברים והוא כאלם לא יפתח פיו, ה"ז דומה לאבל בין החתנים, והרבה חשו חכמים למניעת שמחת יום טוב, וגם כי אם אינו מאנשי השם בענין שהוא נראה כגבר יהיר, אלא יאחז מדה כמדתו הכל לפי מה שהוא אדם, ועל כיו"ב אמרו כל השם אורחותיו זוכה ומקבל פני השכינה (מט"א שם סעי' ס"ה).
- הסוכה היא צילא דמהימנותא זכר לענני כבוד, ולכן צריך ליזהר שלא ינהוג בה שחוק וקלות ראש (בא"ח האזינו ס"ט).
- מצוה על כל איש ישראל להושיב אשתו ובני ביתו עמו בסוכה, להיותם מסתופפים בצילא דמהימנותא לטהר את נפשותם ולהודיע אליהם חסדי ה' עם ישראל עמו ונחלתו תמיד כל הימים, בעבור תהיה יראתו ואהבתו על פניהם לבלתי תחטאו (כה"ח סי' תר"מ סק"ה בשם יפה ללב).
הלכות הושענה רבה
- ביום שביעי שהוא הושענא רבה הוא גמר החתימה, ונוהגים ישראל להיות ניעורים בליל ערבה (שו"ע סי' תרס"ד ס"א ומ"ב שם).
- כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה, ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה, כדי דלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות (שו"ע שם).
- כתב בספר שער הכוונות וז"ל: כי הנה עיקר הדין נידון ונגמר בחצות הראשונה של ליל הו"ר, ואז בעת חצות לילה נגמר החותם, ואמנם עיקר הדין שנידון העולם עתה הוא להימסר הפתקין שנחתמו בנעילת יוה"כ אותם שלא חזרו בתשובה כל הימים שבינתיים שמן יוה"כ עד הו"ר, ונמסרין ביד השלוחים לפעול הדין והמשפט למי שנתחייב, אבל אע"פ שנמסרו הפתקים בידם לא ניתן להם רשות לפעול המשפט והעונש הכתוב באותם הפתקין עד יום שמיני עצרת, כדי לתת עוד זמן אל החוטאים שישובו בתשובה ביום ההוא של הו"ר, ואם ישובו יחזרו לקחת הפתקים מהם, ואם לאו אין עוד תקנה בתשובה מאז ואילך, ואע"פ שאמרו בזוהר כיון דנפקי פתקין מבי מלכא תו לא הדרי, דיבר בהווה, כי בלי ספק שמי שלא נתעורר לשוב בתשובה מעת נעילת יוה"כ עד הו"ר לא ישוב ביום ההוא, וכיון שלא ישוב בו ביום תו לא הדרי, אבל ודאי שאם יזדמן מי שישוב ודאי שיקרעו גזר דינו ויחזרו לקחת פתקא שלו מיד השלוחים וכו', ולכן כל יום הו"ר יש בו קצת דינין לפי שעדיין הדין תלוי עד יום השמיני עצרת לראות אם ישובו בתשובה, וצריך ליזהר האדם דעתו במאוד מאוד בתפלת יום הו"ר ובכל מעשיו ביום ההוא, כיון שעדיין יש לו תקנה אז כי אח"כ אין לו עוד תקנה כנ"ל ע"כ.
- נוהגים להרבות במזמורים כמו ביו"ט, דהיינו למנצח מזמור לדוד השמים מספרים ושארי מזמורים, ואומרים מזמור לתודה, ואין אומרים נשמת אלא ישתבח (שם).
- נהגו לקרות ספר משנה תורה (שער הכוונות).
- ביום הו"ר יקרא פרשת וזאת הברכה שמו"ת, ואם קרא ביום שמ"ע לא הפסיד (מ"ב סי' רפ"ה סקי"ח).
- צריך לנענע את הערבה קודם החבטה. ואח"כ חובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלש, ובשם האריז"ל כתבו דוקא על הקרקע, ויחבוט ה' חבטות, וטוב לחבוט תחילה על הקרקע ה' חבטות ואח"כ על הכלים להסיר העלין, וא"צ להסיר כל העלין (שו"ע סי' תרס"ד ס"ד ובמ"ב שם).
- י"א שהושענא שבלולב אע"פ שנזרקה אין לפסוע עליה, וכן ערבה של הושענא אין לזלזל בה ולזורקה לאשפה, ונהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות, כדי לעשות בה עוד מצוה (שו"ע שם סעי' ח' ט' ומ"ב ושעה"צ שם).
- כתב בספר מנורת המאור (קנ"ג) שמעתי שיש בערבה קנה של הו"ר סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים, והכל לפי כושר מעשיו וטוב כוונתו, והבוטח בה' בצל ש-ד-י יתלונן. ובספר יפה ללב כתב שהירא מפחד לילה וחלומות רעים יניחם בכר תחת מראשותיו שישן עליו. כי וכתב בספר ככר לאדן להחיד"א דה"ה כל הד' מינים מועילין לשמירה.
- יש נוהגין כשיוצאין מן הסוכה אומרים יה"ר שנזכה לישב בסוכה של לויתן (שו"ע סי' תרס"ז).
- כתב השל"ה ראיתי בני עליה שמנשקין הסוכה בכניסתו וביציאתו, וכן ד' מינין שבלולב לחיבוב המצוה, ואשרי מי שעובד ה' בשמחה.
שמיני עצרת - שמחת תורה
- ליל שמיני עצרת אומר בתפלה ותתן לנו את יום שמיני חג העצרת הזה, ואם שכח ואמר את יום חג הסוכות הזה ועקר רגליו, יש דיעות בין האחרונים אם צריך לחזור, [ולענין מעשה א"צ לחזור (הלי"ש פי"ב ס"ח, מבית לוי)]. ולכו"ע אם לא סיים הברכה צריך לחזור לותתן לנו (שו"ע סי' תרס"ח ס"א ומ"ב שם).
- תקנו להרבות בסעודה ביו"ט האחרון של חג (מ"ב סי' תקכ"ט סקי"א).
- אומרים ברכת שהחיינו בקידוש, דשמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא (שו"ע סי' תרס"ח ס"א ובמ"ב שם).
- כתב הא"ר שיש להרבות בנרות בבהכ"נ בליל שמחת תורה ויומו לכבוד התורה שמוציאין (מ"ב סי' תרס"ט סק"ד).
- כתבו הפוסקים שבליל שמחת תורה יקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום של פרשת וזאת הברכה (שם, ויש קנה בשם ח"א סי' ט"ז האריך בדבר זה).
- מאוד מאוד יזהר בתפילות שמיני עצרת לאומרם בכוונה גדולה, כי מלבד שכל תיקון של הימים מיום ר"ה עד שמיני עצרת הוא נשלם והכל תלוי ביום הזה, עוד בה אין בכל אלו הימים יום רצון לה' לשמוע ה' תפילתו בכל מה דצריך כיום הזה, כמ"ש בזוה"ק, וכל מה ששואל מהקב"ה מתקבל תפילתו ועושה בקשתו (מל"ח סי' כ"ה ס"א).
לעיין דבמ"ב סי' רפ"ה סקי"ח כתב דזמנו לכתחילה בהושענה רבא, ובשו"ת.