כשהקב"ה הודיע לאברהם אבינו על כוונתו להפוך את סדום ועמורה, ניסה אברהם בכל כוחו לבטל את רוע הגזירה. התורה מתארת זאת במילים: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר, הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?". רש"י מפרש ש'ויגש' מבטא התייצבות תקיפה: "מצינו הגשה למלחמה... הגשה לפיוס... הגשה לתפילה... ולכל אלה נכנס אברהם – לדבר קשות, ולפיוס ולתפילה".
אברהם אבינו מכונה "אברהם אוהבי". מידתו הייתה מידת החסד והאהבה. איך ייתכן שידבר קשות, ובפרט כלפי הקב"ה? אלא שכאשר בא לידו של אברהם עניין של הצלת נפשות, והוא הבין שאין דרך אחרת להציל את אנשי סדום אלא על־ידי תביעה תקיפה מהקב"ה בסגנון של 'לדבר קשות' – לא עשה שום חישובים, ונכנס מייד לפעולה בכיוון שהוא הפך טבעו, אולי יציל בכך את אנשי סדום!
בהתנהגותו זו מורה אברהם הוראה מעשית לכל הדורות: כשמזדמן לאדם עניין הנוגע להצלת נפש מישראל, בגשמיות או ברוחניות (לקרב ליבם של ישראל לאביהם שבשמיים), אסור לו לעשות שום חישובים, אלא מחובתו לפעול בכל האמצעים ובכל כוחו, אפילו 'לדבר קשות', ואפילו אם זה הפך טבעו. פעולה זו צריכה להיות כלשון רש"י: "לכל אלה נכנס אברהם" – צריך להיכנס לעניין בכל הכוח והנשמה, ואז מובטח לאדם שיצליח בעבודתו (לקוטי שיחות כרך י', עמ' 55).