אחרי הצוהריים נוהג היה הרבי הרש"ב (רבי שלום־דובער) מליובאוויטש לנוח מעט על הספה שבחדרו, חצי שוכב חצי יושב. מנוחה זו נמשכה בין דקות אחדות למחצית השעה.
בחורף תרס"ג (1903) שהה הרבי בעיר וינה שבאוסטריה. יום אחד הבחין בנו, הריי"ץ (רבי יוסף־יצחק), כי מנוחתו של אביו אורכת הפעם זמן רב. הוא הביט בו ונבהל: הרבי שכב על צידו בעיניים פקוחות, אך הבעתן הייתה משונה מאוד, כמי שאינו שרוי בעולם הזה.
הבן לא ידע מה לעשות: להעירו – לא העז; להניחו כך – פחד. הוא החל להתהלך בחדר בצעדים נמרצים, כדי שקולו קול צעדיו יעיר את אביו. הזיז את השולחן הנה ואנה – לשווא. רק אחרי זמן רב הקיץ הרבי ושאל: "איזה יום היום? איזו פרשה היום?".
הבן השיב שזה יום רביעי והזכיר את פרשת השבוע, שכן השניים נהגו ללמוד בכל שבוע את מאמרי החסידות של הפרשה.
הערב ירד והרבי עמד להתפלל ערבית. הוא האריך מאוד בתפילתו. התפילה הייתה בנעימה החב"דית המיוחדת לראש השנה. כל הדברים הללו הפליאו מאוד את הריי"ץ.
למוחרת בבוקר שאל הרש"ב את בנו אם יש עימם כסף (הריי"ץ ניהל את הכספים). האמת היא שלא היה בידו כסף, אך הוא הבין שאביו נזקק לכסף, ולכן הפקיד את מקל הכסף שלו בבית המשכונות וקיבל הלוואה נכבדה. הרש"ב לקח את הכסף ויצא.
כעבור זמן חלפו להגיע שליחים וחבילות בידיהם. התוויות שעל החבילות העידו שהובאו מחנויות לבגדי נשים ונערות, והשליחים אמרו שקנה אותן אדון אחד, והורה להביאן אל מלונו. הריי"ץ הניח שאביו קנה מתנות לבנותיו, לקראת שובם לביתם.
לעת ערב חזר הרש"ב למלון ואמר לבנו להתכונן לנסיעה ולקחת עימם את החבילות שקנה. הם עלו לרכבת שנסעה לפרשבורג, עירו של החת"ם סופר. בהגיעם לעיר רצה הריי"ץ לשכור עגלה, כדרכם, אך אביו העדיף ללכת ברגל.
בדרך פגשו בחור ישיבה. הרבי עצר ושאלו למלונו של אברהם ביֵק. "אין לי פנאי. לכו ישר ושם תשאלו", אמר הבחור. אמר לו הרבי הרש"ב: "הייתכן?! כך מקיימים את מצוות הכנסת אורחים?! הלוא אתה רואה שאנו אנשים זרים שבאו מתחנת הרכבת!".
הבחור התעשת והבין שלא נהג בנימוס. הוא הסביר להם כיצד להגיע למלון, וציין שאתמול בעל המלון נפטר. אחר־כך התברר לריי"ץ כי שעת הפטירה חלה בדיוק בשעה שאביו נח את מנוחת הצוהריים המשונה שלו. הרבי הודה לבחור והם המשיכו בדרכם.
במלון מצאו את האלמנה ושלוש בנותיה יושבות 'שבעה'. המשלחים נתנו להם חדר, ואחרי מנוחה קצרה אמר הרש"ב לבנו כי רצונו לטייל מעט בעיר. הם יצאו לרחוב והרבי פנה לישיבה אחת והחל לנהל שם שיחה תורנית עם כמה מהתלמידים. הרבי נהנה מאוד לשוחח עם בחור מסוים, ושיבח באוזני בנו את הבנתו בתורה. גם את הבחור שפגשו ברחוב ראו שם ושוחחו גם איתו.
בשובם למלון ניגש הרבי הרש"ב לנחם את האלמנה ובנותיה עימם ישבו בדברים. אט־אט סובב את השיחה בדבר הצורך להשיא את הבנות, שכבר הגיעו לפרקן. האישה התלוננה על מצבה הכלכלי הקשה, בפרט עכשיו אחרי מות בעלה, ועל ההוצאות המרובות הכרוכות בקניית בגדים לחתונה וכו', ואמרה שלא מצאה שידוכים טובים לבנותיה.
הרבי עודדה ואמר שיש לו הצעות שידוכין טובות לשתי בנותיה הגדולות. לאחת הציע את הבחור שמצא חן בעיניו בישיבה, ולשנייה – את הבחור שפגשו ברחוב. "ויש עימי בגדי חתונה בעבור הבנות", אמר הרבי.
הרש"ב מסר לידי האלמנה את החבילות. זו לא האמינה למראה עיניה. פתאום בא אדם זר, בעל ארשת פנים אצילית, ומביא עימו מערכת בגדים מושלמת לחתונה בעבור שתי הבנות!
בימים הקרובים נעשתה הכרות עם שני הבחורים המוצעים, והם מצאו חן בעיני האלמנה והבנות, ונערכו קשרי השידוכין. הרבי בירך את כולם בברכת הצלחה וחיים מאושרים, ונסע לדרכו.
חמש שנים חלפו. פעם אחת עבר הריי"ץ בקָרְבַּת פרשבורג, והחליט לנסוע במיוחד לשם, לראות מה עלה בגורל שתי הבנות שאביו השיא. הוא מצא במלון רק את הבת השלישית. היא זיהתה אותו מייד וסיפרה, שגם היא כבר נשואה ומרוצה, אבל שתי אחיותיה, שנישאו על־פי הצעתו של הרבי – מאושרות ביותר. בעלה של האחת, הרב יוסף ניימן, משמש רב בעיר ברשה שברומניה (ולפנים בבודפשט שבהונגריה), ובעלה של השנייה, הרב יוסף לקוביץ, משמש ראש ישיבה.
בעל המלון שנפטר היה הרב אברהם ביֵק, תלמיד־חכם מופלג ומחבר ספרים, ולפרנסתו עסק בחקר כתבי יד עתיקים.
חסידים אמרו, שבאותה שעה שהרבי הרש"ב נראה כמי שאינו בעולם הזה, ודאי ראה את אשר עובר על נשמת הנפטר, וחש צורך לגמול עימו חסד ולעזור לבנותיו להינשא. ואולי הזכות שעמדה לנפטר הייתה שבספרו 'ביכורי אביב' על התורה הביא פירושים מגדולי החסידות, ובהם מדברי אדמו"ר חב"ד.