בפרשה זאת למדים אנו מאברהם אבינו מה היא אהבת ה׳, הגורמת לרדיפה מתמדת אחר הרצון לעשות את רצון ה׳, מבלי התחשבות במידת המחוייבות של האדם לעשות את המצווה מצד הדין.
כאשר חסיד אוהב ודבק באמת ברבו, אנו מוצאים שהוא מחקה את אורחותיו. לא חיקוי חסר משמעות של תנועותיו, אלא דביקות בדרך מחשבתו, הבאה לידי ביטוי על ידי הליכה בדרכיו הנאצלות.
בזאת נבין, כי ישיבתו של אברהם אבינו בפרשת דרכים, גם כאשר הוא פטור לכל הדיעות מקיום מצוות הכנסת אורחים מפאת חולשתו, היא ביטוי של רצונו להיות דבוק בבוראו, והדביקות בבורא היא ההליכה בדרכיו. מכיון שההכרה הברורה והשייכת לכל אחד ואחד בהקב״ה הוא החסד העצום והתמידי שמשפיע הקב״ה לנבראיו בכל עת ושעה, לכן הדרך העיקרית להיות דבוק בדרכי ה׳ היא על ידי מידת החסד, כמאמר חז״ל הלך בדרכיו, הוא רחום אף אתה רחום, ובכך מביע האדם את אהבתו אל הקב״ה.
בספר הנדיר ׳מורה הפרישות׳ לרבי דוד הנגיד (דור שישי להרמב״ם) כותב, שלא ניתן להגיע לשום עבודת ה׳, אפילו לא לקבלת עול מלכות שמים, בלי התבוננות באהבת ה׳, וזה לשונו:
המעלה היותר עליונה מן המעלות ואין עוד מדרגה אחרי האהבה, אלא אם כן היא פרי מפירותיה ותוצאה מתוצאותיה, כגון ההשתוקקות הרעות והפיוס...
הרה״ג ר׳ משה רויטמאן שליט״א רב דקהל בני היכלא גבעת זאב
הלכה ומעשה
הרה״ג ר׳ יודל וויינגארטן שליט״א יו״ר מכון יסוד החסידות
אמנם העיקר ׳נקודות הכסף׳, ניצוץ אשר להבעיר התלהבות וכוסף וחישוק לעבודת השם יתברך׳. כיצד היא הדרך להגיע לאהבה? מבאר שם רבי דוד הנגיד:
א. אם אתה אוהב את עצמך – בוודאי תאהב את השורש של עצמך! וז״ל: מי שיודע נפשו יודע בוראו, ויודע בהחלט שאין לו מציאות מעצמו אלא מציאותו והשארות קיומו ושלימותו באות מאת ה׳, בעוד שמצד עצמותו הוא העדר גמור ואין מוחלט, כי בכל המציאות אין דבר הקיים בעצמו בלעדי ה׳ החי והקיים הנמצא בעצמותו, וכל מה שזולתו קיים הודות לו, ואם היודע את זה אוהב את עצמותו, ונוכח לדעת שמציאות עצמותו נקנית מזולתו בהכרח יאהב את מי שמועיל למציאותו ומקיים אותו, ואם אינו אוהבו הרי זה בגלל שאינו יודע נפשו ובוראו, האהבה היא פרי הידיעה הזאת, ומתחזקת בחוזקה ונחלשת בחולשתה ותיעדר בהעדרה.
ב. אהבת המטיב וז״ל: מי שעמד על אמיתות החכמה נוכח לדעת שאין מיטיב מוחלט בלעדי ה׳ יתברך וישתבח, הואיל והטובה והחסד הם נתינת דבר מועיל לא על מנת לקבל פרס, וזה בלתי אפשרי כי אם לה׳ ית׳ לבדו, כי הוא גומל חסד לעולמים, ולא בעבור טובה שהוא יקבל בתמורה, כי הוא מתעלה מעל חפצי העולם... והוא המיוחד בחסד הטוב והצדקה והחן, וכיוון שאהבת גומל החסד היא דבר טבעי, לכן ראוי לחסיד שלא יאהב כי אם את ה׳, כי אי אפשר שהחסד יבוא מזולתו, והוא ראוי לאהבה המוחלטת.