המשפיע הרה״ג ר׳ נפתלי שובקס שליט״א ללמוד איך להנגיש רעיונות מספרי רבוה״ק, בהסברה נעימה השוה לכל נפש.
בערל, יונגרמאן כשרוני ההוגה בתורה בשקידה ובחיות. בכולל הוא מארגן 'חבורות', רוח חיה ומחיה. בערל אינו מאותם הזקנים-ואינו-לפי-כבודם, ופעמים שהם מתעלמים. אם מבחין הוא בספר קרוע בבית המדרש – בו ביום ישלחהו לכורך. חסר ספר חדש, יתרים ויקנה כלאחר-יד.
אורח חדש בבית הכנסת – בערל יהיה הראשון שייגש אליו בשלום עליכם מחויך מאוזן לאוזן, ויסדר לו מקום. הילדים בשלוש סעודות משתוללים – בערל כבר נמצא שם, מארגן להם סעודה שלישית בפני עצמם, מזמר עמם זמירות ומביא לפניהם דרשנים מרתקים.
ולא רק בחוג ידידיו נודע הוא לשם ותהילה. גם בקרב המשפחה, כשאחד האחים עדיין מחכה לישועה, היה זה בערל שארגן שיעור 'אור החיים' הקדוש בין בני המשפחה, מדי שבוע בשבוע, לזכותו. תורה חסד, וגם זיכוי הרבים, במקום אחד.
כדרכו של עולם - עסקן מקבל הערות, ולפעמים גערות, או אף השפלה של ממש. ובערל שותק. הוא זוכר היטב את דברי חז"ל על הנעלבים ואינם עולבים, השומעים חרפתן ואינם משיבים, שעליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
הוא כבר יודע בדיוק מה עליו לעשות ברגעים אלו. הוא למוד להתגבר, להבליג ולהחריש. ותוך כדי כך הוא מזכיר שמות של מכרים ושאינם, הזקוקים לישועות בכל מיני עניינים. הוא כבר חושב על היום בו יתבשר על ישועה שזכה לה אחד מהרשימה, בזכותו. הוא כבר רואה בעיני רוחו את רב-מיילעך בידרמן שליט"א, בקול חוצב ונלהב ובתנועות נמרצות, מתאר לפני ההמון על אברך אחד, שהתאפק ולא השיב למחרפו דבר, ובזכות זה זכה יהודי פלוני לישועה גדולה למעלה מדרך הטבע.
זו גבורה אמיתית. אבל, היא גבורה עם תסריט ידוע ויציב. בערל יודע מה עליו לעשות, והוא יודע, פחות או יותר, איך זה ייגמר.
המלחמה מול עובדי אלילים שהקריבו מזרעם למולך – עומדת להסתיים בהטחת קיתון של רותחין על הפרצוף. כשהוא עצמו הולך לעשות בדיוק את המעשה שהוא הכי התנגד לו תמיד. איזה חילול השם יצא מכך! ואפילו לא ברור מה באמת טוב לכבוד מלכות שמים... האם לבנות את כלל ישראל, לראות את בתי המקדש, ובעתיד את מלך ביופיו משיח ה' בבית המקדש השלישי, ורק להתעלם מבקשה אחת. הרי בכל זאת הקב"ה הדגיש קח נא, - זה לו ציווי רק בקשה. אז נראה לי שלמען קידוש שמו יתברך התוכנית הראשונה עדיפה. או להתמקד מה הקב"ה מבקש ורוצה ממנו עתה! בלי חשבון מהעבר והעתיד. ואכן - "וישכם אברהם בבוקר". שש לעשות רצון קונו, באהבה, בהתלהבות, בשמחה! ולמה? כי השאלה האמיתית לא הייתה אם אברהם אוהב את ה'. וודאי שאהב. השאלה הייתה את מי הוא אוהב יותר: את השי"ת, או את המדרגות שלו בעבודת השי"ת.
נכון, בערל. אתה חי כאן חיי רוח בתורה בחסידות ובחסד, ומיועד לגדולות.
ואולי בשנתיים בפולרידה לא תפתח את כל הכוחות שלך כפי שאתה מצפה. אולי תרגיש קטן, בודד, רחוק, בזבוז.
אבל תתיישב בחדר לבד – עם הקב"ה. תעצום עינים. ותשאל את עצמך: מה אתה אבי האוהב והאהוב! רוצה ממני עכשיו? ואת מי אני עובד?
שפת אמת תרל"ד: בענין העקידה קח נא כו'. נראה כי מאחר שהבטיחו ביצחק יקרא לך זרע, נאמר לו בלשון בקשה. פי' שביקש הקב"ה ממנו שימחול לו המתנה ושיעלהו לעולה. וזה שבח הגדול בנסיון הזה שלא נאמר לו בלשון ציווי רק אם חפץ בדבר זה. ואברהם אע"ה באהבתו לקיים רצון המקום הלך בשמחה לשוחטו.
יחי ההבדל העצום
יש עבודת ה' שאנחנו בוחרים בה, ויש עבודת ה' שהקב"ה בחר בשבילנו.
העבודה שאנחנו בוחרים בה מרגישה טוב.
היא משתמשת בכישרונות שלנו. היא עמוסת רגש וצבע. היא גם בונה לנו תדמית טובה בעיני סובבנו ובעיני עצמינו. בערל הוא "זה שדואג". "זה שמארגן". "זה ששותק בגבורה".
ואין בזה שום פסול, ואדרבה. אבל לפעמים מגיע רגע שבו הקב"ה מבקש לראות מה נשאר כשמסירים את כל התפאורה.
בעקדה, הקושי הגדול לא היה רק הכאב – לשחוט בנו היחיד והאהוב.
הקושי היה שהציווי נראה כסותר את כל מה שאברהם הבין ומבין על רצון ה'. ודווקא שם, בתוך הבלבול, נאמר לו בסוף: "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". עתה. לא אחרי תשעה ניסיונות מוצלחים. עתה. לפעמים העבודה הגדולה ביותר היא לא לגדול. היא להסכים להיות קטן, במקום הלא נכון, בתפקיד שאף אחד לא יכתוב עליו, כי זה מה שמבקשים ממך. וסוף כל סוף, אחר כל העבודות שבעולם, תכלית קיומו של יהודי היא אחת: להתבטל לפני קונו.
ואז הגיע הניסיון האמתי
נולד לבערל תינוק. ובהדרגה במהלך השנה הראשונה, מתברר שהתינוק אינו מתפתח כמו שצריך.
בהתחלה בערל ניסה את מה שכל אב מנסה: להתפלל ולחכות. אולי הזמן יעשה את שלו. אולי עוד חודש, עוד חודשיים. אבל אז ישב מול מומחה רפואי בכיר, ושמע משפט אחד ששינה הכל: כאן, במקום מגוריכם, הסיכויים לעזור לבן, קטנים. בפלורידה שם יש בית חולים מהיחידים בעולם המתמחים באבחון בעיות התפתחות מעין זה, אם תעברו לשם לשנתיים, יש סיכויים שיאבחנו את הבעיה ויוכלו לטפל בה.
בום בראש! שנתיים בפלורידה. בלי כולל. בלי השטיבל. בלי משפחה. בלי החסידות, בלי חסידים בכלל, בקושי בית חב"ד. בלי השיעור, בלי שלוש הסעודות, בלי המקום שבו כל הטוב והמרץ שבו מוצאים את דרכם החוצה. שם הוא יצטרך אולי לעבוד לפרנסתו, ולהתפלל במניין קטן בעיר זרה.
אין זה ניסיון של שתיקה מול עלבון. זה ניסיון מסוג אחר. אינו יודע מה נכון לו לעשות. אין לו סוף ידוע, ואין מגיד שיספר אותו. זה ניסיון שבו פשוט לא ברור מה הדבר הנכון.
תאכלס: השאלה הקטנה של כל יום
לא כולנו עומדים מול ניסיון קשה כמו בערל, תודה להשי"ת. אבל כולנו עומדים, כמעט כל יום, מול גרסה קטנה של אותה שאלה.
זה הרגע שבו צריכים את עזרתך בבית, ואתה בדיוק באמצע סוגיה. זה הסידור הטכני המשעמם, הטלפון לביטוח, התעסקות כלכלית מרתיעה, התור במשרד, העריסה שצריך להרכיב. זה הזמן שהולך לאיבוד, כביכול, על חשבון העיקר. והלב מרגיש החמצה. הרי יכולתי להיות במדרגה גבוהה יותר עכשיו. לנצל את הזמן ללמוד סדר חזק בעיון, להתפלל שחרית נלהב, להתרומם, להתעלות, להתקדש!
ברגע הזה, ננסה לעצור ולשאול את עצמינו השאלה הלא-כל-כך נוחה, אבל אמיתית עד לנקודת הנפש:
את מי אני עובד עכשיו?
את עצמי, את התדמית שלי, את המדרגה שאני רוצה להיות בה? או את הקב"ה, שהעמיד אותי עכשיו, דווקא עכשיו, מול הכיור, מול הטופס, מול התינוק שבוכה?
אין לשאלה הזאת תשובה קבועה. לפעמים רצון השי"ת לסגור את הגמרא. לפעמים התשובה תהיה דווקא להתעלם ולהמשיך ללמוד, שהרי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו אכזרי כעורב. וכבר כתב ה'מסילת ישרים' שמשקל החסידות הוא מן העניינים הכי קשים ועדינים.
אבל עצם השאלה משנה את המיקוד, ומבהירה בפנס של אמת מה עיקר ומה טפל.
ושם, דווקא שם, בלי תסריט ובלי במה, אומר הקב"ה: "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה".
ניסיון העקדה
בצר לו פנה בערל אל מורה-דרכו, ושח לפניו את מצפוני לבו. הרב הקשיב, שתק זמן ארוך, ואז נענה: "יש געוואלדיגער 'שפת אמת' השבוע, אני חושב שתמצא שם את שאלתך".
ואז הוסיף ואמר: "נדמה לי שיש כאן מקצת מניסיון העקדה הפרטי שלך".
בערל נבהל. "עד כדי כך?"
"שמע," אמר הרב. "אברהם אבינו לא רצה את יצחק בשביל עצמו. הוא חיכה עליו כדי לבנות את כלל ישראל. כל תשעת הניסיונות שקדמו הובילו אל התכלית הזאת. וויתר על בית אביו ומולדתו, ירד למצרים וכו' וכו'. כל חייו הוליכו למטרה הנשגבה 'כי ביצחק יקרא לך זרע' והוא יבנה את בנין דורות עם ישראל. ועכשיו הקב"ה אומר לו: 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת'. העלהו לעולה. ואין כלל ישראל.
הניסיון הזה הימר על כל מה שהיה לו, ועל כל מה שבנה במשך השנים. החתירה לקראת העמדת עם שלם שיגלה מלכות שמים בעולם – עמדה להתנפץ לרסיסים.