שערים בעבודת ה׳ מתוך העמקה בספרי חסידות מאוצרות המשפיע הגה״צ רבי יחיאל יהושע שיינפלד שליט״א
מה להחדיר יותר? יראת העונש או יראת הרוממות?
שאלה:
בדור שלנו, מה כדאי להחדיר לנו יותר, יראת העונש או יראת הרוממות?
ואם יראת העונש רצוי, האיך נשיג זאת בלבבנו באמת, הלא כיון שאנו יודעים שסוף-כל-סוף ה׳ מתרצה לנו תמיד, א״כ תמיד יחסר לנו הפחד מהעונש כי אנו חושבים שה׳ יסלח לי?
תשובה:
יראת העונש - הבסיס לשאר היראות
יראת ה׳ - היא מצוות עשה דאורייתא, ויש בה דרגות שונות. הדרגה הנמוכה ביותר - היא ׳יראת העונש׳, וזהו הבסיס לכל הדרגות הנוספות שמעליה, כגון ׳יראת היכולת׳ כמו שמפחדים ממלך - לא רק משום שיכול להעניש, אלא משום שכח ההחלטה מסור בידו, והוא יכול לעשות הכל כרצונו, להרע ולהטיב, וכן ׳יראת הרוממות׳ כאשר מתבוננים מעט בגדלות ה׳ ומגיעים להתפעלות עצומה עד כדי יראה והרגשת ריחוק נוראה.
יהודי אינו יכול לבסס דרכו על יראות שונות ונשגבות, כל זמן שחסרה לו יראת העונש, כי לא כל העתים שוות ולא תמיד יש לו מוחין לההתהלך בגדולות ובנפלאות, ורק כשהוא ספוג עם יראת העונש הוא יכול להתמודד בשעת נסיון וסילוק המוחין עם יראת העונש - הקיימת בכל זמן ובכל מצב.
ואיתא בזוה״ק (הקדמה יא:) שמצות היראה יש בה כמה דרגות, וזה תרגומו: היראה נפרדת לשלשה צדדים, שנים מהם אין בהם עיקר כראוי, ואחד עיקר של יראה. יש אדם שירא מהקב״ה כדי שיחיו בניו ולא ימותו, או שירא מענש של גופו או של ממונו, ועל כן ירא ממנו תמיד. נמצאת היראה שהוא ירא מן הקב״ה לא שם אותה לעיקר. יש אדם שפוחד מן הקב״ה משום שפוחד מעונש של העולם הבא ומעונש הגיהנם. שתי יראות אלו אינם עיקר היראה והשורש שלו. אבל היראה שהיא עיקר, שאדם יירא מרבונו משום שהוא גדול ושליט, עיקר ושרש של כל העולמות, והכל לפניו כלא חשובים, כמו שנאמר (דניאל ד) ׳וכל דיירי ארעא כלא חשיבין׳, ולשים את רצונו באותו המקום שנקרא יראה. ע״כ.
יש לדעת כי ׳עונש׳ אינו נקמה חלילה או סתם הענשה וקנס, אלא הוא תיקון לנפש לאחר שהחטיא את דרכו כשהמרה את פי ה׳, וגם כאשר הקב״ה מתרצה לו אבל עדיין העונש והתיקון קיימים לגביו, אית דין ואית דיין, אלא שלאחר התשובה פורס הקב״ה את העונש ואת התיקון לתשלומים קטנים יותר, על ידי עגמת נפש וצער קטן המזדמנים לאדם בכל יום כמו שכתב הבעש״ט הק׳ לגבי יסורים שאמרו חז״ל (ערכין טז:) - אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים.
בזמנינו יש שינוי גדול בכל התחומים, גם בין אב לבנו, בין איש לאשתו, בין אדם לרעהו ואפילו בין אדם לעצמו, כאשר בדורות עברו היה עיקר הקשר במידת היראה, הרי בזמנינו עיקר הקשר הוא על ידי אהבה וחיבה. אפילו ההקשר בין עובד למעביד משתנה בזמנינו, וגם בין רב לתלמיד.
אי אפשר להשוות בין דורינו לדורות קודמים, והשורש לכך הוא בקשר העליון בין הקב״ה לישראל, ואילו כל שאר הקשרים הם רק תוצאה והתבטאות של הקשר האלוקי שהוא שורש הכל, וכדאיתא מהרבי ר׳ זושא על מה שאמרו חז״ל על דור עקבתא דמשיחא - ׳יראי חטא ימאסו׳ שזה לא מדובר רק למטה, אלא השורש לכך הוא למעלה, כמאמר צדיקים על מה שהבטיח הקב״ה לאברהם אבינו ע״ה ׳בך חותמים׳ שחתימת וסיום הדורות היא במידת אברהם אבינו ע״ה.
גם בתלמוד תורה יודעים ששפת העונשים ששימשה בעבר את המלמדים - כבר לא תקיפה היום, ובכל זאת, אסור להרפות מהעונש, והוא הבסיס למשמעת הנצרכת לחינוך, וכדאיתא בזוה״ק שצריך רצועה לאלקאה, אלא שעיקר הקשר צריך להיות באמצעות האהבה.
הרגשת נוכחות הבורא בכל מקום
כדי לעלות בסולם היראה, צריך תחילה להשקיע בשלב הראשון וההכרחי למידת היראה - לדעת שהשי״ת נמצא בכל מקום בעולם, מלא כל הארץ כבודו, ולהרגיש את נוכחות הבורא ית״ש.
״והנה ה׳ נצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה, כעומד לפני המלך״ (תניא פרק מא).
׳יראה׳ אותיות ׳ראיה׳, שרואה לפניו את נוכחות הבורא, ומי שמשקיע בכך, אין ספק שיוכל לפסוע בסולם היראה, עד למדריגות הגבוהות ביותר של התפעלות ויראה מוחשית, וכדאיתא בספה״ק תולדות יעקב יוסף (פר׳ חקת, אות יג): הנה תיבות ׳יראה׳ ו׳ראיה׳ אותיות דדין כמו דדין, כי מי שיש לו ראיה לראות בעין שכלו רוממותו ית׳, אז יש לו יראה. מה שאין כן סומא החשוב כמת (נדרים סד ע״ב), אין לו ראיה, לכך אין לו יראה. עכד״ק.
וכתב בספה״ק שם משמואל (פר׳ החודש, תרע״ט) וזל״ק: ידוע שיראה ואהבה הן תוצאות החכמה והשכל שבאדם, שלעומת גודל החכמה שבאדם כך תגדל אצלו יראת שמים, כי ׳יראה׳ היא אותיות ׳ראיה׳, וכמו שהגיד הרה״ק הרבי ר׳ בונם זללה״ה מפרשיסחא על הראב״ע שלגודל חכמתו אינו יכול לידע איך חי חמשה רגעים מגודל יראת ה׳, עכל״ק.
זהו השלב הבסיסי אשר כל אחד מישראל צריך ללמד לצאצאיו שהשי״ת רואה את כל מעשיו, הטובים והבלתי טובים.
מכאן צומחת ועולה ׳יראת העונש׳ שהאדם יודע שה׳ צופה בכל מעשיו ובוחן כליות ולב, ומפחד לנפשו לחטוא בגלל העונש.
משם עולה יותר אל ׳יראת חטא׳ שמפחד מעצם החטא, שאינו רוצה להמרות פי ה׳ שרואה כל מעשיו, הוא אינו חפץ להתרחק מהשי״ת על ידי החטא.
יראת הרוממות
ככל שמעשיר את ידיעותיו בגדלות הבורא ית׳ וחכמתו שאין לה סוף, כך יוכל להגיע ל׳יראת הרוממות׳, שהרי מלך גדול ונורא זה, שהוא גדול כ״כ ונורא כ״כ, עומד לפניו, ומלא כל הארץ כבודו.
כדי להכנס באמת ליראה זו, צריך לדמיין לעצמינו אילו באמת היה הקב״ה נגלה אלינו, מה היינו עושים באותה שעה. הרי אין ספק שמגודל הפחד היינו מתחילים לרוץ לאחורינו כמה וכמה שעות, נמסים לגמרי מגודל המורא והפחד, עד שהיינו מתעלפים מגודל פחד ואפילו מתים ומתבטלים ממש, מתביישים להרגיש את עצמינו כמציאות, בבחינת ׳אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח׳ (תהלים קלט, ז).
אלא שבמשך כל היום אין האדם משים אל לבו את נוכחות הבורא, וצריך להרגיל את עצמו יותר ויותר לזכור את נוכחות הבורא לידו ממש, וזו היא מידת היראה שנצטוינו עליה בתורה.
אך הפלא הוא, שלאחר שאנו מתעוררים במידת היראה, ומתגלה בקרבינו תנועה של ריחוק וניסה לאחור, מתעוררת בנו תנועה הפוכה, שאנו רואים את גדלות הבורא ית׳ והדרת כבודו, ורוצים להתקרב אליו, להתדבק בו, להתאחד ולהתכלל בו, כי ׳אהבה׳ בגימטריא ׳אחד׳, אנו רוצים להפוך למציאות אחת עם השי״ת, לבטל כל מציאותינו אליו יתברך.