הרכבת שעשתה את דרכה מפולין להונגריה התמלאה על גדותיה, בכל עצירה ועצירה שלה הסתער המון רב לעלות על קרונותיה, כולם ביקשו להימלט על נפשם מתוך אדמת פולין הבוערת, האפופה דם ואש ותימרות עשן, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. על אחד הקרונות ישב הצדיק, הרה״ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי״ע, שגם הוא נאלץ לצאת לגלות, כשאליו מתלווים בני משפחתו ואנשי ביתו. לפתע נוצרה שם בהלה רבתית. ילדה אחת, בת למשפחה יהודית, שישבה אף היא באותו קרון, נעלמה בתוך הצפיפות והמהומה, והאם הבוכייה זעקה לעזרה. מיד נחלצו יהודים רבים לחפש אחריה, ועברו מקרון לקרון, עד שבחסדי ה׳ נמצאה שלמה ובריאה. כששבה הילדה אל חיק אמה הנרגשת, בוכה ומבוהלת, הרגיעה אותה האם: ״למה תבכי בתי? הנה זה משיח בא!״. אוזני הצדיק קלטו את דברי האמא, והוא הורה מיד לסובביו: ״לכו ואמרו נא לאותה תמימה, כי המשיח לא יגיע מתוך בהלה, אלא מתוך נחת והרחבה!״.
פתגם זה שיצא מפי הצדיק, היה רק כהקדמה לקביעה נחרצת זו, אשר קבע ואשר השמיע רבות באוזני תלמידיו וחסידיו, מאז והלאה במשך כל ימי המלחמה. גם צדיקי הדור שבאו לבקר בהיכלו הזמני שבהונגריה, שמעו את הדבר מפורש יוצא מפיו, כי המלחמה איננה נחשבת ׳חבלי משיח׳, שכן את חבלי המשיח כבר ביטל בקדשו רבן של ישראל, הרבי רבי אלימלך מליזענסק זי״ע, ואין בן דוד בא אלא מתוך רחמים וחסדים.
צדיק נוסף היה, שגם הוא נמלט באותו זמן להונגריה, הוא הרה״ק רבי ישכר בעריש מזידיטשוב זי״ע, רבה של ווערצקי, ומחבר הספר הנערץ ׳מלבוש לשבת וליום טוב׳.
ה׳מלבוש׳ ברח מעירו, כשאליו מתלווים בני משפחתו ואנשי ביתו. אך אותו צדיק דעה אחרת הייתה לו, הוא סבר שמלחמה זו הינה מלחמת גוג ומגוג, וכי אחריה בוא יבוא הגואל-צדק. וכדרך אבותיו הקדושים שהיו דבוקים בספר הזוהר הקדוש, אף היה מרבה לצטט בתחילת המלחמה מאמרים מתוכו, המדברים אודות הגאולה העתידה.
בדרך בריחתו, עבר ה׳מלבוש׳ דרך כפרים ועיירות הרבה, ומשהגיע ליל שישי עצר בכפר אחד, כדי לעשות בו את השבת. ומאחר ולא היה מקוה באותו כפר, הביע את רצונו לסור לעיר סוואליווא הסמוכה, שהיתה עיר מלאה חסידים, כדי לטבול במקוה דמתא לכבוד שבת קודש.
בשעה מוקדמת לפנות בוקר של יום השישי, הגיע ה׳מלבוש׳ לעיר סוואליווא, כאשר נודע לו כי הרה״ק מבעלזא הגולה אף הוא להונגריה, שוהה בעיר לימים אחדים. ״רצוני להיפגש כעת עם הרב מבעלזא״, הביע ה׳מלבוש׳ בפני משמשיו בקודש. תחילה חששו המה כי השעה מוקדמת מדי לביקור שכזה, וניסו להניאו מן הרעיון, אך משראו כי בנפשו הדבר הלכו וסידרו את הביקור. ואכן, כשעלה מן הרחצה, פנה ה׳מלבוש׳ מיד לאכסנייתו של הצדיק מבעלזא, שיצא לקראתו, לקבל את פניו בכבוד רב, והנה המלכים נועדו יחדיו. הושיטו הצדיקים איש ידו לקראת רעהו, וכשידיהם אחוזות יחד, נכנסו פנימה אל הבית.
ואז אירע דבר פלא.
על סף החדר נעמד הרה״ק מזידיטשוב, וכשידו אוחזת במזוזה, רחשו שפתותיו מאמרים שלמים מתוך הזוהר הקדוש, המדברים בענייני הגאולה, בעוד הרה״ק מבעלזא נעמד ליד שולחנו הטהור שבפנים החדר, וכשידיו נשענות על השולחן, ופניו חיוורות כשלג, נשאו שפתותיו תפילות ותחנונים.
האמונה באהבה נדירה עד כדי כך שהכחישו מציאותה רוב חכמי הדרך או כולם וזה מדור דורות, ואמרו שאין משמעותה אלא ההשתדלות התמידית לקבל עול מלכות שמים, ושהאהבה האמיתית אי אפשרית כי אם בדבר מאותו מין כשיש ביניהם דמיון, וכאשר הכחישו את מציאותה הכחישו גם כן את תולדותיה כגון התשוקה, אבל אתה תלמידי דע שאהבת ה׳ יתברך היא חובה על פי התורה וגם על פי השכל, כי מבחינת התורה היא מצוה ממצוות עשה כמו שנאמר מפי הגבורה ואהבת את ה׳ אלקיך... וכיצד תבואר האהבה כקבלת עול ה׳ מאחר שהקבלה האמיתית היא תולדה ותוצאה מהאהבה, ולכן קבלת העול האמיתית ולא זו הנקראת מסורתית לא תושג אלא על ידי האהבה האמיתית.
ענין יסודי זה מוסבר בדברי הבעש״ט הק׳ (כתר שם טוב סימן רפו) לאדם שהלך ללמוד את מלאכת הנפחות. ישב ולמד את כל כללי המלאכה; איך מחזיקים את הכלי, ואיך מעצבים את צורתו. לאחר שהשלים את לימודיו, ופתח חנות גדולה, שעליה תלה שלט ענק ׳יעקב הנפח׳, התברר לו שבפועל גם לאחר שהוא מכה בכלים שעומדים לפניו, בדיוק כמו שלמדוהו, אין כל תזוזה. הכלי רק נשרט ומתעקם מעט, אבל אינו מקבל כלל צורה של כלי. חזר הנפח לרבו ושאל אותו בתמיהה, מה היא השגיאה שבשלה איני מצליח לייצר אף כלי? גער בו רבו, האם הדלקת את האש? בלי אש, לא תוכל לעשות שום כלי שבעולם! הנמשל אומר הבעש״ט הק׳ – ׳תורי זהב׳, היא תורה ועבודת ה׳,
״יחוס וירחם נא השי״ת על שארית ישראל, ושלא יבוא הגואל אלא מתוך רחמים וחסדים, ומתוך שלום בעולם!״, התחנן שוב ושוב.
במשך כמחצית השעה התמשך הדבר, ויהי המקום לחרדת אלוקים. בינתיים אף עשתה השמועה כנפיים בעיר, והמונים צבאו על פתח הבית, מבקשים לחזות מקרוב בפלא המתרחש.
משסיים ה׳מלבוש׳ לצטט את מאמרי הזוהר הקדוש, הפטיר הצדיק מבעלזא בקול גדול: ״שיהיה נא שלום בעולם!״. ״גוט שבת!״ איחל הרה״ק מזידיטשוב, והרה״ק מבעלזא יצא ללוותו, מבלי שידברו ביניהם דבר, ואף לא נתנו שוב את ידיהם זה לזה לשלום.
״הרבי מזידיטשוב הוא צדיק תמים״, התבטא הרה״ק מבעלזא באוזני אנשי ביתו בתום הביקור המופלא, וגילה: ״גדול הוא ומהולל מאד בשמים ממעל, עד שנאלצתי לפעול בכוחות עצומים שלא תתקבל בקשתו...״
ואילו ה׳מלבוש׳, הפסיק מאז אותו ביקור את מנהגו להזכיר את המאמרים הללו מתוך הזוהר הקדוש. ניכר היה שקיבל את דעתו של הרה״ק מבעלזא.
כעבור זמן קצר, קבע הרה״ק מזידיטשוב את משכנו הזמני בעיר מונקאטש, בעת ההוא הגיע רב אחד לבקר בהיכלו. ״זידיטשוב׳ער רבי!״, פנה אליו הרב בבקשה, ״הרי הנכם צדיק הדור! העתירו נא בעד העם שיתעורר נא כעת זמן הגאולה!״. נענה אליו ה׳מלבוש׳ בענוות רוחו: ״עה! צדיק הדור הוא הרב מבעלזא, והא ראיה, שאליו הקשיבו ואלי לא הקשיבו״. כלומר, שמשמים קיבלו את דעת קדשו של הרה״ק מבעלזא, שאין עתה עת פקודה, אלא צריכה היא הגאולה שתבוא לישראל אך ורק מתוך רחמים וחסדים.