ספה"ק אמרי נועם מרבה"ק ר' מאיר הורוויץ מדזיקוב
שם הרחמים הוי"ה, הוא מגן ונרתיק אל שם א- להים
פי"ח: א, יז: וירא אליו י-הוה באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום... וי-הוה אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה:
מבואר ברז"ל, והובא ברש"י פרשת בראשית, מתחילה עלה לפניו במחשבה להבראות במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, שתפו במדת הרחמים, והקדים מדת הרחמים למדת הדין. והיינו דכתיב, 'ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים'.
והענין הוא, אף דנאמר בתורה 'בראשית דקדימת וראשית הבריאה היה בבחינת 'אלקים',
אבל מבואר באלשיך פירוש הכתוב, כי, 'שמש ומגן ד', אלקים', דכמו שיש נרתק לשמש שלא ישרוף העולם מחומו הגדול, כמו כן שם הוי"ה הוא נרתק ומגן לשם אלקים, שלא יוכלו הדינים להתפשט לחוץ.
(וזל"ק האלשיך תהילים פפ"ד: י, יב) מגננו ראה א-להים והבט פני משיחך... כי שמש ומגן י-הוה א-להים.. .
מחלה הדין, ואומר, בבואך לדון, מגננו, הוא שם ה', בעל הרחמים, ראה א-להים,
והוא, כי מלבד מה שאמר דוד, ואתה ה' מגן בעדי, גם על זה מפרש אחר כך כי שמש ומגן ה' א- להים... כי את ה', קרא מגן,
ברא
אלקים',
דמשמע
פני א- להים, הוא מדת
וגם אחר כך, הבט פני משיחך, שתסייע לנו זכותו, באופן, שעל ידי כן, תהיה לנו, רחום בדין...
... מה שבקשתי, את שם א-להים, שיראה את מדת ה', לרחם בדין, הלא הוא, כי טוב להיות מדת ה' עם מדת א-להים, ולא א-להים לבדו, כי הנה,שמש ומגן וכו' שהוא כמשל, מי שהוא לפני שמש, שמכה בו, ולהיות נסתר מחמתו, שם מסך למגן, מהכאת השמש, כן הוא, ה' א-להים, ששם א-להים ישרוף את הנידון, ושם ה' מגן לו.(עכל"ק האלשיך)
(המשך ס' אמרי נועם) וזהו ענין קדימת שם הוי"ה לשם אלקים, כיון שהשם הוי"ה הוא המסבב לשם אלקים, על כן שם הוי"ה הוא קודם, כי פוגע בהמסבב תחלה.
וע"כ, שבאמת היה תחילת המחשבה בשם אלקים, אך היה מחסדי השי"ת לעשות לשם אלקים בחינת מסבב ומקיף, בכדי שיפגעו תחילה בהמסבב, שיחולו החסדים עלינו מקודם, והם יהיו מגן וצנה לבל יוכלו הדינים הנסגרים בתוכם לצאת חוצה.
ועל דרך הכתוב, 'והבוטח בד', חסד יסובבנהו', שמסבב בהשם הוי"ה (של חסד, את) כל הדינים, וסוגר בתוכו את הדינים, לבל יתפשטו חוצה:
וזהו, וד' אמר המכסה אני מאברהם, שרצון השי"ת היה, שאברהם יכסה את הדינים ויסבבם, לבל יהיו נראים ונגלים רק החסדים לבד
כי תיבת אברהם מורה על בחינה זו, שהחסדים סוגרים את הדינים, שלא יתפשטו לחוץ.
כי תיבת אבר"ה הוא מרומז על דין, שעולה יצח"ק, והמ' שבסוף, הוא על בחינת חסד, שהכל (אברה - ם) עולה רח"ם.
והמ' הוא הסוגר להדינים, המרומז באותיות הקדומים
וזהו, 'וירא אליו ד' באלני ממרא', היינו, בעת שהיה תוקף הדינים המרומז בתיבת אלני ממרא, על דרך דאיתא בספרים, ממר"א עולה, פ"ר דינים עם הכולל, אז נתראה בחינת הוי"ה נגלה, להיות שם הוי"המקיף להדינים, כי בחינת מקיף הוא נגלה בחוש הראות.
ועל כן, קודם אותיות חש"ך, הוא רי"ז כמנין, ויר"א, רומז על בחינת המקיף, שהוא קודם הפנימי, שהוא נראה לעין כל.
וזהו שדרשו ז"ל, אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם', רומז על קדימת שם הוי"ה לשם אלקים, כמ"ש (בהבראם) ביום עשות ד' אלקים, כנ"ל.
וזהו, נמצא בתיבת אברהם, כנ"ל, שהמ' סוגר את הדינים הנרמזים בתיבת 'אברה' הנ"ל.
וזהו, 'והוא יושב פתח האהל', רומז על אברהם, שעלתה התעוררות של בחינה שלו בשעת בריאת העולם, שהוא מרומז בתיבת 'פתח האהל', היינו, ראשית בריאת העולם שרומז לאהל.
וזהו היה, 'בהבראם', אל תקרי (בהבראם) אלא 'באברהם' כנ"ל.
וזהו, 'כחום היום', היינו בעת בריאת העולם, שהיה אז במחשבה, למדת הדין, היינו, בלי מגן ונרתק, של שם הוי"ה.
וזהו שפירש רש"י ז"ל, הוציא חמה מנרתיקה, רומז על שעת מחשבת בריאת העולם, שהיה אז בחינת חמה בלי נרתק, רק נתעורר אז חסד אברהם, להיות נרתק להדינים, כנ"ל:
ע"י מצות מילה זכה אברהם להוליד את יצחק
ספה"ק אמרי נועם: בפ' תולדות: איתא שעל כן נולד יצחק למאה שנים, בכדי שיהיה אברהם נימול מקודם, ולא יהיה יצחק נולד מערל, ע' באלשיך (בראשית כט לב)
(וזל"ק האלשיך פכ"ט: לב) רצה הקב"ה להתיך זוהמת נחש בקרב ימים , לקרב זמן מתן תורה, בהעדר זוהמא, ולכן, אברהם לקח את הגר, והטיל בה זוהמת נחש, מהנשאר עדיין בו, עודנו ערל, כמו שאמרו ז"ל, שעל כן לא נימול קודם שהוליד את ישמעאל, כדי שיצא יצחק מטפה קדושה.
שהוא כמפורש אצלנו, כי הערלה תמשיך בחינת הזוהמא בכלי מוכן, היא הגר, כדי שבמילה, ועל ידי שרה הצדקת, תמשך טיפה מבחינת הקדושה, וגם בהיות אברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים, יצא יצחק קדוש (עכל"ק האלשיך)
(המשך ס' אמרי נועם) על כן יש לרמז, ויר"א אלי"ו הוי"ה באלנ"י ממר"א, הנאמר אצל מצות מילה, עולה 'הולי"ד א"ת יצח"ק', שאחר קיום מצות מילה נולד יצחק.
וסופי תיבות של הוי"ה' באלני' ממרא' הם אי"ה, ראשי תיבות 'ה'וליד א'ת י'צחק':
ספה"ק נועם מגדים מרבה"ק ר' אלעזר הלוי הורוביץ מטארניגראד
לאדם חשוב נחשב הנתינה לקיחה, על כן אמר אברהם למלאכים, שחשובים בעיניו עד שנתינתו להם נחשב כקיחה , ולכן 'ואקחה'.
ואקחה פת לחם. 'ואתנה' פת היה לו לומר!
ויתכן,על פי דבריהרמ"א,(הרב ר' משה אלשיך) 'ויקחו לי תרומה,' באדם חשוב חשיבה הנתינה כמו הלקיחה.
(וזל"ק האלשיך תרומה פכ"ה: א) דבר אל בני ישראל ויקחו כו', כי, אם כל בני ישראל לוקחים,מי יהיה הנותן?ומהראוי יאמר'ויתנו לי!'
בהקדים... אם איש קטון הערך יתן מתנה לשר וגדול ויקבל מידו, הלא הנותן למקבל יחשב במה שהחשוב ממנו החשיבו לקחת מידו.
כאשר חכמים יגידו, כן על כל המקדש את האשה ונתנה היא, ואמר הוא, אם אדם חשוב הוא מקודשת,
כי במה שהחשיבה לקבל ממנה חשיב כאילו היא קבלה ממנו, ונחשב כ'אמר הוא,ונתן הוא '...
... וכאן היו יותר מבכל יתר מקומות. והוא בהתנדב עם לעשות לו יתברך מקדש, לשכון י-ה א- להים, כביכול הבחינה... מקל וחומר, אם, בהיות נותן ומקבל בני אדם, על יתרון חשיבות מה, במקבל על הנותן, יחשב הנותן למקבל, ומה גם עתה, במלך מלכי המלכים, יוצר הכל, יצוה עלינו, יקחו לו תרומה, לעשות לו מקדש, כי חשיבות הלזה, על כל, יתגדל, כי, מה אנו מה חיינו יחשיבנו יתברך,ליקח ממנו, ומידנו.
ואם כן איפה, אין לנו נותן נחשב ללוקח ומקבל, כזה, כי ממנו יתברך הכל, ומידו 18 נתנו לו, באופן כי הננו אנחנו המקבלים ולוקחים ממנו יתברך, כי הוא הנותן בהחשיבנו,כמדובר (עכל"ק האלשיך)
(המשך ס' נועם מגדים)ואמר גם כאן, שכ"כ חשובים הם בעיניו עד שהנתינה להם חשובה כמו הלקיחה. וזהו,ואקחה פת לחם, נ"ל:
ספה"ק עטרת ישועה מרבה"ק ר' יהושע הורוויץ מדזיקוב
ענין הוויכוח בין ישראל להשי"ת, אם אין תורה אין קמח - אם אין קמח אין תורה
ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. יש לרמז דהנה שנו חכמים בלשון המשנה שהתורה נקנית במ"ח מעלות ומלכות נקנית בשלשים מעלות.
והנה יעקב אבינו ע"ה ביקש מאת השי"ת, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, וכמו כן אנו מבקשים על הפרנסה הכלולה בלחם, כמ"ש, נותן לחם לכל בשר.
והיינו, כי כבר נודע בהא דאמרו ז"ל, 'אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח'.
והקשה באלשי"ך איזה מהן נקדים?
ותירץ דזה הוא הויכוח בין הקב"ה לישראל, כי הקב"ה אומר אם אין תורה אין קמח. ואנו אומרים אם אין קמח אין תורה, שמקודם ישפיע לנו הקב"ה פרנסה וכל הצטרכות כדי שנוכל לישב על באלשיך הק'(תהלים ד:ו:ומשלי ג:א).
ועל דרך זה פירשו בספרים הפסוק, טוב לחסות בד' מבטוח באדם, היינו, שהדרך היותר טוב הוא אשר האדם
התורה
מתוך
הרחבה.
ע' יבטח בד', היינו, שילמוד מקודם ויבטח על ד' שישפיע לו פרנסה, מבטוח באדם, ממה שיבטח הקב"ה באדם, להשפיע לו מקודם רב טוב, ואח"כ ילמוד תורה.
אמנם באמת עתה מחמת כובד הגלות ועמל הפרנסה אי אפשר לאדם לישב על התורה בלתי יקדים לו השי"ת כל מיני טובות הגשמיות.
וזה נרמז בשם לח"ם, כי אות למ"ד הרומז למלכות, הוא שלחן של מלכים ועשירות רב,הוא,יהיה מקודם,
ואח"כ נוכל לעסוק בתורה הנקנית במ"ח מעלות, ורמוז באתוון ח"ם של תיבת לח"ם, כי-אם אין קמח אין תורה.
אבל טוב לחסות בד', ע"כ יש לרמז בתיבת מל"ח דרך חדש לעבודת השי"ת,
היינו, שהאדם
יתחיל ללמוד התורה הנרמז באותיות מ"ח מן מל"ח, ואות ראשונה היא מ'.
וכאשר יתחיל ללמוד ממילא ישפיע לו השי"ת שפע רב ושלחן של מלכים הרמוז באות ל' מתיבת מל"ח (כי תיכף אחר אות מ', והתחיל ללמוד, מגיע אות ל', הפרנסה, אף שעדיין לא סיים עבודת לימודו עד אות ח', וזה) בכדי שיוכל לבצע מעשהו ויעסוק בתורה תמיד.
וזה מרמז אות ח' של מל"ח, בסוד אני ראשון ואני אחרון, ובאמצע שפע הפרנסה וכל טוב.
וזהו,ותבט אשתו מאחריו, היינו, הכנס"י שנקראת אשה, צופה ומביטה בדורות האחרונים,ותהי נציב מלח,
היינו, שדרך כזה הוא דבר המתקיים כמומלח וכן הוא ראוי ונכון:
ספה"ק בני יששכר מרבה"ק ר' צבי אלימלך מדינוב
א: כאשר נגזר צער על האדם ואינו ראוי להינצל, אחד הדרכים אשר מצילו ה' ברוב רחמיו, הוא להצילו בזכות צדיק שיצטער על צער שלו, והצדיק הרי אינו ראוי לצער ודאגה זאת, ועי"ז ניצל ב: ואם הזכרת שמו יגרום קיטרוג בבית דין של מעלה, מזכיר ה' רק שמו של הצדיק, שלא יצטער .
מאמרי השבתות מאמר ו: נר שבת: בראשית פי"ט: כט: ויהי בשחת אלקים את ערי הככר, ויזכור אלקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפכה, בהפוך את הערים, אשר ישב בהן לוט.
א: כל הענין מיותר, שכבר נאמר לעיל באריכות המעשה שהיה בענין הצלת לוט!
ובאם רוצים להשמיענו(ויזכור אלקים את אברהם) שהיתה הצלה בזכות אברהם, הוה ליה להשמיענו זה לעיל, בסיפור המעשה (הצלתו)!
ב: אבל עוד חוץ לזה, קשה מאד, שכל הדברים באו כפול ומכופל, ויהי בשחת וכו' ויזכור וכו' וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים, אשר ישב בהן לוט!
אך הוא לדעתי, דהנה מבואר בזהר, בפסוק, 'רפאני ד' וארפא', למה ליה למימר 'וארפא'?
ופירש שם, הכונה, דהרפואה הנעשית על ידי המלאך רפאל, אינה רפואה בטוחה עולמית, (דהנה הוא מלאך עובד, וזה עבודתו,לרפאות,והנה הוא משתוקק שאחר יום או יומים שוב ישלחהו השי"ת לעבוד העבודה שממונה עליה, הבן), משא"כ הרפואה שהיא מן השי"ת בלא שליח, היא רפואה בטוחה עולמיית,
וזהו פירוש, 'רפאני ד', אתה בעצמך', אז 'וארפא', בודאי, לעולמים. הבן הדבר.
ולפי"ז הנה בכאן יש לתמוה, הש"י שלח ג' מלאכים לאברהם, בשליחות לג' דברים, (כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, וכתבו הטעם לזה, להורות גדולתו ית"ש, אשר 'רבוא רבבן קדמוהי', ויכול לשלוח לכל דבר פרטיי, שליח מיוחד), אחד לבשר את שרה, ואחד לרפאות את אברהם, ואחד להפוך את סדום,
והמלאך רפאל שבא לרפאות את אברהם, הלך ג"כ לסדום להציל את לוט, והנה עשה ב' שליחות, וצריך לומר, שהצלה ורפואה אחת היא, והנה קשה ב' קושיות עצומות:
למה שלח הקדוש ברוך הוא אל אברהם אוהבו את רפאל, לרפאותו, ואין רפואתו עולמיית? ולמה לא ריפא הקדוש ברוך הוא אותו בעצמו, ובפרט שנגלה אליו אז, בכבודו ובעצמו?
דהנה הטעם דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, להורות גדולתו כנ"ל, אם כן, גם להצלה ורפואה, ג"כ יהיו ב' שלוחים, ולא נצטרך לתירוצים!
אך הוא לדעתי, שהתורה משמיענו כל זאת, איך הש"י רצון יראיו יעשה, גם במקום שיש קטרוגים ח"ו, והשי"ת מלך במשפט הוא, ואין מקום לעשות נס (נגד משפטו) עכ"ז (אם יתחכם כביכול, לרחם, ביחד עם מדת משפטו) הכל יכול ב"ה, עושה באופן כזה שיעשה נס בשביל אוהביו, כאשר יתבאר לך:
והנה בכאן לא היה ללוט זכות, ובפרט שנפרד מאברהם, ובחר לו לשבתו במקום רשעים.
והנה כשנגמר דינם של סדום, בבי"ד של מעלה, לא היה באפשרי להציל את לוט, כי בידו זכות אין, ובפרט, שהוא בבחירתו, שבחר לו לשבתו, מקום רשעים שאין כמוהם בכל העולם, ועשה זה במרד ובמעל, שהיה כל הארץ לפניו, כמו שאמר לו אברהם, 'הלא כל הארץ לפניך וכו'.
והנה כשהיה ברצון השי"ת להצילו (בזכות אברהם), היה קטרוג ממדת הדין: באיזה זכות ובאיזה טענה ינצל?
והש"י 'מלך במשפט יעמיד ארץ', ואילו היה נזכר לפני בי"ד של מעלה, שם (של) לוט, לדונו אם ינצל אם לאו, אז היה מתעורר המדת הדין והקטרוג הגדול מהמקטריגים, ואין מקום להצילו, על פי המשפט.
והנה היודע מחשבות, ידע אשר ירע הדבר בעיני אברהם, על מיתת לוט, מה עשה, העושה נפלאות גדולות לבדו (אף לבדו מן בית דין של מעלה)?
גזר בגבהי מרומים, על רפאל, שילך וירפא את אברהם מכל מכאוביו ותחלואיו,
(והנה עיגום נפש ודאגה הוא בכלל החלאים ומדוים,)
והנה, מי הוא מכל כוחות הדין אשר יערב אל לבו לקטרג על אברהם ידיד הנאמן, לומר ח"ו, שאינו ראוי לרפואה והצלה, והנה, בוודאי היתה הסכמת מדת הדין, וכל פמליא של מעלה, ונפסק הדין, שראוי אברהם לרפואה והצלה מכל מכאוביו,
ובכלל הרפואה הוא ג"כ מחלת לב, 'ודאגה בלב איש', כי מה החילוק אם האדם מצטער בכאב מכה, או בכאב לב בדאגה, על הכל יצטרך לרפואה,
והנה, כיון שנפסק להלכה בבי"ד של מעלה, לרפאות את אברהם מכל מכאוביו, ממילא בכלל זה נכלל הצלת לוט, כי היה לו לאברהם דאגה ומחלת לב, על לוט.
והנה, כאשר נשתלחו המלאכים, כל אחד לשליחותו, ונשתלח גם רפאל עמהם, לרפאות את אברהם, אז בבואם, וירא ד' אל אברהם בכבודו ובעצמו, וריפא אותו ממכאוב גופו.
אז, לא ידע רפאל מה לרפאותו, כי כבר נתרפא.
(ובסמוך, אכן נתגלה לו במה לרפאותו, כי) ואברהם הולך עמם לשלחם, וד' אמר, וגילה לו ענין סדום (ארדה נא... כלה. הכל. כולל את לוט)
והיה לו מחלת לב על לוט, אז הבין רפאל, והלך לעשות שליחותו, לרפאות את אברהם, היינו להציל את לוט, שזה יהיה רפואה לאברהם, ממחלת לבו.
וזהו שנאמר, ויהי (וי היה) בשחת אלקים (מדת הדין) את ערי הככר, (ואין מקום להצלת לוט מפני מדת הדין, מה עשה הש"י?
לא הזכיר לפני המשפט (של בית דין של מעלה) את הצלת לוט רק) ויזכור (הזכיר) אלקים(לבית דין של מעלה) את אברהם (ועי"ז) וישלח את לוט וכו'.
כיוון שדיבורו ית' מכריח, ומבטל את הבחירה ורצון ההיפך, לכן מונע ה' את דיבורו,
בעת צורך השאר הבחירה
(ולא היה באפשרי להזכיר, את לוט בעצמו, בפני המשפט (של בית דין של מעלה, שיציל מלאך את לוט, על כי לוט ראוי בעצמו להצלה)...
אומר לך, ידוע הוא מענין חקירת ידיעה ובחירה אשר שניהם אמתיים נתאמתו לנו על פי התורה.
הגם, שאתו ית"ש המדע, והוא יודע מחשבות אדם, לפניו נגלו כל תעלומות והמון נסתרות מבראשית מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש,
עכ"ז, הבחירה חפשיית, ויוכל אדם לעשות לטוב ולמוטב כרצונו, ידיעתו ית"ש אינה מכרחת.
משא"כ דיבורו ית"ש, היינו שכבר בא הענין אל בחינת הדבור, הדבור הוא מכריח, ובהכרח שיתקיים.
עיין בדברי הרב מהר"מ אלשיךבפסוק, 'כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב וכו' כי-אם עשה את אשר חפצתי והצליח וכו'...
(ועל כן, לא היה באפשרי להזכיר, את לוט בעצמו, בפני המשפט, כי עי"ז יכריח דיבורו ית' את לוט שאכן יהיה ראוי לזה, ויבטל דיבורו ית' את בחירתו ורצונו להישאר בסדום, ויעזוב תיכף את סדום), כי המעשה היה) בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט, 'בבחירתו' (וגזר חכמתו ית' שישאר לוט, עם בחירתו ורצונו זאת, עד רגע אחרונה) ואין מקום להציל, על כן הזכיר הש"י בפני המשפט, רק את אברהם, וכנ"ל, ולא הזכיר את לוט.
הקדוש
יש הפרש בין ידיעה לדבור. כי מה שאינו יוצא מפיו יתברך, רק ידיעה בלבד, אינה מכרחת...
אך הדיבור, לא ישוב ריקם. וזהו מאמר הכתוב, 'כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כו'.
והוא מאמרם ז"ל, 'ואלו צדיק ורשע, לאקאמר.
וכמו שכתבנו על פסוק מי זה אמר, ותהי, ה' לא צוה, מפי עליון לא תצא כו'
ספה"ק ייטב לב מרבה"ק ר' יקותיאל יהודה ט"ב מסיגעט
לאדם חשוב נחשב הנתינה לקיחה, על כן נתינתו ית' לעם חשו בתו, נחשב אצלו ית' כלקיחה.
ויקח אברהם צאן ובקר כו’, ירמוז למה דכתיב,ויקחו לי תרומה, ולא אמר 'ויתנו', ומפרש הר"מ אלשיך ז"ל דקיימא לן, באדם חשוב נתנה היא לו מקודשת, דמה שהוא מקבל מאתה, לנתינה לה יחשב בעיניה, וכאלו האשה מקבלת ממנו.
כן בנתינתנו תרומה להשי"ת, ללקיחה מאתו יחשב בעינינו מה שהוא מקבל מאתנו, כאלו הוא נותן לנו ואנחנו המקבלים, וזה 'ויקחו לי תרומה', ע"כ דבריו.
וגם אנו לדרכנו נאמר, כי הקב"ה מקור הטוב, רוצה להטיב לישראל כל מיני טובות וברכות והצלחות ישועות ונחמות, ורצונו להעניק אותנו בכל הטוב, והוא יעשה אותנו כלי מוכשר לקבל חסדיו הגלוים.
ובהשפיע לנו טובו, יש לו נחת רוח ותענוג גדול, כאלו אנחנו היינו נותנים לו יתברך, ומה שאנחנו מקבלים מאתו, יחשב בעיניו כנתינה לו, מגודל התענוג שיש לו מזה.
וזהו שאמר, ויקח אברהם צאן ובקר, רומז לטוב עולם הזה, שיחשב כאלו,ויתן לאבימלך,הוא הקב"ה, כאמור:
ספה"ק אגרא דכלה מרבה"ק ר' צבי אלימלך מדינוב
ישמעאל לא היה יחוסו מתייחס אל אברהם אף אם לא היה יצחק קיים , וממילא רק אל יצחק ייקרא אב
ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה וכו'.
א: הנה כל הענין מיותר, לא היה לו לומר רק, ויאמר יצחק אל אברהם הנה וכו'!
ב: וביותר, ויאמר ויאמר, כפל ללא צורך!
והנראה, דהנה אמרו רז"ל, שהשטן הכניס מורך בלב יצחק ואמר אליו: 'הנה בשומעך לאביך, הא ישמעאל, שנאה דביתא, יורש כל עמל אמך'.
והנה זה תגדל ביותר עגמת נפש אמו, שהשונא, שהיא גרשה אותו, יבא ויירש, כי אין יורש אחר זולת יצחק.
ובא יצחק לקיים כיבוד אם, (ע"י שיפרוך טענת השטן), ולתקן כל זה בטענה מופלגת, דהנה אברהם ראה באיצטגנינות, שאינו מוליד, ואמר לו הש"י,'צא מאיצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד, אבל אברהם מוליד'.
והנה הקושיא מפורסמת: הרי הוליד את ישמעאל, בהיות שמו אברם!
אלא על כרחך, שראה באיצטגנינות, 'אברם אינו מוליד'בן מיוחס אחריו, כי בן הנולד מ'שפחה, יתייחס אחריה, 'בן הגר המצרית', ואין לו ייחוס על אברהם, מה שאין כן בקראו שמו אברהם, יוליד בן מיוחס אחריו.
וז"ש, ויאמר יצחק אל אברהם - אביו, רצ"ל, שאמר לו, שנשמע, מדהחליף הש"י שמו לקראותואברהם, נשמע מזה, כי רק לו (ליצחק) לאביו יתייחס (אברהם), ולא לישמעאל.
ואם כן, אין לישמעאל שום חלק ונחלה בבית אבינו אברהם, ובזה תירץ טענת השטן:
ויתכן לפי זה יותר לפרש אל אברהם, כמו, (אל ענין שמו אברהם, והיינו כמו) על אברהם, כמו שפירש"י על 'ויאמר אברהם אל שרה אשתו, אחותי היא וכו' (רש"י: אל שרה אשתו: על שרה אשתו.
והאמירה היתה אל השטן, שהשיב אליו (אל השטן) - על אברהם - שהוא רק - אביו - (כי ישמעאל לא יירש בשום אופן, וממילא) ובטלה טענתו (של השטן) (והא דלא אמר בפירוש 'על' יתבאר בסמוך)
ויאמר אבי. הנה גם זה מיותר, וכמ"ש!
ג:ולמה קראואבי, הלא אצלו היה?
ולפי הנ"ל מובן, שרצה לשלול טענת השטן,
והנה קראו לאברהםאבי,שאתה רקאב שלי, ולא לישמעאל יתייחס אבהותך, הנה באמירה ההוא שלל טענת השטן, על כן אמר, ויאמר ויאמר, שבאמירה ההוא שאמר לאביו, היה האמירה גם להשטן.
שלא נכנס עם פתוייו בטוען ונטען
וז"ש, אל אברהם ולא (כתב בפירוש תיבת) 'על' (ואז היה נשמע שכאילו דיבר אל השטן), כי האמירה היתה רק לאברהם, ולא השיב להשטן.
וקיים בעצמו מ"ש המלך החכם 'בני אם יפתוך חטאים אל תאבה', ופירוש מהר"מ אלשיך ז"ל, שלא תכנס בויכוח עמו, למה אינך רוצה, רק קודם נתינת הטעם של המניעה, זאת תהיה פרי הקדמתך שאינך רוצה. מבלי טעם. כי, אם תכנס בויכוח, פן ואולי ידחה טענתך.
(וזל"ק האלשיך משלי פ"א: י) בני אם יפתוך חטאים אל תֹ בא: עצה טובה קא משמע ליה אל ידחה את המפתים בטענות פן ידחום בחלקות ויתפתה רק יאמר שאינו רוצה בבלי טענה. וז"א, אל תֹ בא:
(וזל"ק האלשיך דברים פי"ג: ז, ט) כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר... 'לא תאבה' לו ולא תשמע אליו ...
לא תאבה לו, כלומר, לא תעמוד בטענות עמו לווכח אם טוב אם רע, ועל ידי כן לא תשמע אליו, כי, אם תאבה לו ותבא בטענות עמו, אולי תפותה ותשמע אליו לעשות מצותו:
והוא, כי אולי הוא בעל טענות וינצחך בשקר, ומה גם כי אז יתעורר יצרך הרע להיות לו מעיר לעזור ותהיה עליך מלחמה מבית ומחוץ ויוכלו לך חלילה. על כן מיד זרוק בו מרה ורחק ממנו ולא תאבה לו פן תשמע אליו: (עכל"ק האלשיך)
(המשך ס' אגרא דכלה) וז"ש, ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי, רצ"ל, שבזה שאמר אבי נמשך (ממילא, ולא בפירוש)עוד אמירה לאחר, היינו להשטן, דהיינו, על אברהם, שהוא רק אביו, אבל היתה האמירה רק אל אברהם,
ולנוכח השטן לא השיב כלום, כי לא אבה בשום פנים (לשמוע לשטן, אף בלי זאת התירוץ, רק רצה שממילא יתורץ, עבור כיבוד אמו וכנ"ל)
ספה"ק אור המאיר מרבה"ק ר' זאב וואלף מזיטאמיר
'ויבקע' אברהם את העלם
א-להותו ית' שיתגלה בשלימות לעתיד,
וע"י עבודתו התחיל להביאו אל הגלוי, עד הגשמי ממש .
וישכם אברהם בבוקר כו' ויבקע עצי עולה כו'. הנה נודע בכל דור ודור, כאשר הכינו את לבם לדרוש ה' ויחודו - לערך הכרתם, גורמים יחודו יתברך.
ותחלת העבודה פתח אברהם אבינו עליו השלום הנקרא 'אזרח', א' זרח,
22 זריחה ראשונה בעולם, להראות לנו בחינת ואופני עבודת הבורא ורמיזות התורה.
ויבקע עצי עולה, כלומר, הוא, עם בחינת עבודתו אז, התחיל לבקוע עצי העולה העתידה להיות בזמן המקדש.
כי השכל נותן: להיותו התגלות ראשונה, להראות להנבראים עבודת הבורא, מוכרח לומר, שרמז לנו עצם העבודה מאז, עד לעתיד, עם כל פעולותיו, הכל עשה בתחתון, ורמז בעליון.
וכמו דאיתא באלשיך על פסוק, וישם אותו על המזבח ממעל לעצים, ותוכן הדברים, מזבח תחתון היה באמת גשמי מעצים הגשמיים, אמנם עיקר מחשבתו של אברהם עליו השלום, לעשות בתחתון, ולרמוז בעליון, מזבח העליון, רוחניות אור בהיר הוא,
וזהו, וישם אותו על המזבח, העליון שהוא רוחני אשר ממעל לעצים, היינו למזבח העצים התחתון שהוא גשמי.
(ולש"ק האלשיך פכ"ב: ט) ויבאו אל המקום אשר אמר לו הא-להים ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח ממעל לעצים:
הנה אחר אומרו, ויערוך את העצים שהוא על המזבח, אם כן, היה די יאמר, 'וישב אותו ממעל לעצים', וידוע כי על המזבח היה, ואם כן, אומרו על המזבח הוא מיותר!
אך, לזה נזכיר מאמרם ז"ל, באומרם, ממעל לעצים, מכוון כנגד כסא הכבוד, כד"א 'שרפים עומדיםממעללו'.
והוא, כי הוקשה למו, שהיה לו לומר, 'על העצים'!
אך, היה לגזרה שוה.
ועל דרך זה יתכן, במה שידענו - והזכרנוהו למעלה - כי המקריב במזבח של מטה, כאילו מקריב במזבח של בית המקדש של מעלה, כי נגדו הוא.
וזה יאמר, הנה, ויבן שם אברהם את המזבח,שם, על ההר.
אך דע איפה, כי כאשר שם אותו, לא בלבד על מזבח זה, הושם, כי- אם, על אותו המזבח אשר הוא ממעל לעצים, הוא המזבח שבמקדש של מעלה, ולא בלבד על המזבח שתחת לעצים.
ובזה (השתא דאתית להודעת חז"ל, אשר שם אותו על המזבח שלמעלה, אז) מבלי הגזרה שוה (גם כן) יאמר הענין (ואפשר לפרש) כפשוטו, כי שם אותו על המזבח, שהוא ממעל לעצים, ולא (רק) על אשר מתחת לעצים.
והטיב אשר דבר באומרו, ממעל ולא 'על העצים', לרמוז על מה שהוא ממעל ברחוק שהוא העליון (עכל"ק האלשיך)
(המשך ס' אור המאיר)ונמצא, התחיל להראות אז, ובקע את בחינה העתידה, לרמז, בבקיעת עצי עולה העתידה להיות בזמן המקדש.
ובאמת איתא, שעפרו של יצחק צבור לפניו ית', מדור לדור, עד ביאת הגואל.
והנה, אחרי שהשיג את בחינה העתידה להיות, עם פעלו ומעבדו בבקיעת עצי עולה, מאי כתיב,ויקח את עצי העולהכו', ירצה לרמוז, מה שהיה תחלה רק בחינת בקיע לבד, המורה התחלת התגלות מהעלם אל הגלוי, וכמוזכר, ויבקע עצי עולה, ואחר כך, ויקח את עצי העולה, ממש, עצים כמשמעם, להיות, שבאו אז לכלל גילוי גשמי, מהעלם אורות רוחניים ובהירים, לכלל העולה על מזבח העצים, ורמז אז, להראות לבאי עולם, בחינת עבודתם, עד ביאת משיחינו, אמן:
ספה"ק עטרת ישועה מרבה"ק ר' יהושע הורוויץ מדזיקוב
מרומז בפ' העקידה, במסורה, ענין הוויכוח בין ישראל להשי"ת, אם אין תורה אין קמח
- אם אין קמח אין תורה
שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. ובמסורהונשובהשית.
א. דין,
ב. ואידך,נתנה ראש ונשובה מצרימה.
ג. ואידך,לכו ונשובה.
ד. ואידך, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובהעד ד'
ה. ואידך, השיבנו ד' אליך ונשובה.
ו. ואידך,לכו ונשובה אל ה'.ע' בעה"ט.
נראה לרמז דהנה נודע דברי האלשי"ך הויכוח שיש לנו עם הקב"ה,
שאנו אומרים אם אין קמח אין תורה, בסוד, השיבנו ד' אליך, בעושר וכבוד ופרנסה טובה, אז,ונשובה.
והקב"ה אומר, אם אין תורה אין קמח, בסוד, שובו אלי, בתורה, אז, ואשובה אליכם.
ומסיים האלשי"ך הקדוש אשר עיקר הוא שהקב"ה יסכים לטענת זרע ישראל וישפיע להם מקודם כל טוב, ואח"כ ילמדו תורה מתוך הרחבה. עיין באלשיך הק' (תהלים ד: ו: ומשלי ג:א)
וזה פירוש המסורה: (א) שבו לכ"ם פה עם החמו"ר, היינו, שמתחלה צריך למלאות אותנו בפרנסה הנקרא לכ"ם, והוא צריך אלהחומ"ר, ואח"כ,ואני והנער נלכה עד כה, היא השכינה הקדושה הנקראת כ"ה כידוע, ונשתחוה ונשובה אליכם, בסוד, אם אין קמח אין תורה, כטענת זרע ישראל להקב"ה.
ושוב באה המסורה: (ב) נתנה ראש ונשובה מצרימה, (ג) לכו ונשובה, (ו) לכו ונשובה אל ד', פירוש, אם נרצה לילך בטענת הקב"ה, אם אין תורה אין קמח, ונתנה רא"ש אשר הראשית יהיה (מצרימה) המיצר והעניות וללמוד מתוך דוחק מקודם,
וזה, (ד) נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ד', אםנחקורבדבר הזה בטוב טעם ודעת, זאת אין ביכולתנו, כי אי אפשר ללמוד תורה מתוך דוחק, רק אם יהיה לנו פרנסה וכל טוב מקודם.
וזהו, (ה) השיבנו ד' אליך, מתחלה, להשפיע לנו כל טוב פרנסה בכבוד, ואח"כ, ונשובה, ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת. אמן:
ספה"ק ישמח ישראל מרבה"ק ר' ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר מאלכסנדר
נזדכך אברהם כל כך, כמדריגה שכתוב אצל פינחס 'החיים והשלום' , אשר גופו היה בשלום עם נשמתו, באופן, אשר לשחוט את יצחק, לא היה אצלו,
רק כאשר לשחוט 'איל אחר'
וירא והנה איל אחר נאחז וגו' כ"ק אאמו"ר(ר' יחיאל מאלכסנדר) זצללה"ה זי"ע אמר בשם רבינו הקדוש מוהר"מ מווארקא זצללה"ה זי"ע שאמר פירוש איל אחר, בל"א "איין אנדערער איל".
ופירש כ"ק אאמו"ר זצללה"ה זי"ע דבריו הקדושים בארוכה,
עפ"י דברי קדושת אא"ז זצללה"ה זי"ע, ובדברתו הק' פירש ג"כ דב"ק אדמו"ר הק' מהרי"י מווארקא זצללה"ה זי"ע, ע"ד רש"י ז"ל פ' בהעלותך עה"כ, ויעש כן אהרן, ופרש"י ז"ל, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה,
והדבר הוא מקושי המובן, וכי יעלה על הדעת שאהרן ישנה חלילה, ומה זה השבח שלא שינה מציווי הקב"ה?
ואמר הק' מוהר"י מווארקא זצללה"ה זי"ע פירוש, שלא שינה, שלא ניכר בו שום שינוי והתפעלות בשעת הדלקת המנורה, לאחר כל היחודים והכוונות הנוראים מענין הדלקת המנורה,
ואמר בצחות לשונו הקדוש, אילו היה מצוה הקב"ה מצוה זו להה"ק הצדיק מבארדיטשוב זצללה"ה זי"ע, היה משבר המנורה ושופך השמן זית, לגודל התלהבות ממצוה רבה הלזו, אבל אהרן לא שינה, שלא ניכר בו שום שינוי:
ולהבין דבריו הק' המה עפ"י דברי קדושת אא"ז (ר' שרגא פייוול מגריצא) זצללה"ה זי"ע על מאמר הגמ', 'משה לא מת דכתיב, ויהי שם עם ה' וכתיב, וימת שם משהמה התם עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש'.
והקשה התבו"ש, הלא כל הלימוד הוא שמשה לא מת, היה צריך הגמ' לומר, מה התם חי אף כאן חי, ל"ל אריכות הלשון "עומד"ומשמש?
ופירש הוא ז"ל, דהנה האדם נברא להיות דבוק בחכמה העליונה לעולם, ולהיות מדמה הצורה ליוצרה, לעשות גם מהגוף העכור שהוא חומר הגס ג"כ צורה, כמו הנשמה, ואח"כ כאשר חטא אדה"ר נתערב טוב ברע ורע בטוב, ומאז לא יוכלו הגוף והנפש להיות בשלוה בעודם ביחד בחיים, כי זה היפך זה, וכאשר הקב"ה חפץ בטובת עמו ישראל, וראה שלא יבוא האדם לעולם להרצון האמיתי, וחפץ ד' למה שנברא, לכן מיד גרשו וגזר עליו מיתה, ולאחר המיתה יתוקן, והנפש שבה אל אביה אל מקור מחצבתה. ולזה מבואר במדרש, 'והנה טוב מאד, זה המות', כי בזה נעשה התיקון הגמור.
וכדברי פי קדוש ד' אדמו"ר מו"ה שמחה בונים מפרשיסחא זצללה"ה, ע"פ,ועתה פן ישלח ידו, היינו לאחר חטא אדה"ר צפה הקב"ה ברוב רחמיו שמוכרח להיות בעולם המות, כדי לזכות לתיקון הגמור, וירא הקב"ה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ולא ימות לעולם, ונמצא "ואכל שהוא הגשם, "וחי שהוא הרוחניות, יהיה נתערב "לעולם, ולא יתפרדו לעולם זה מזה, ולא יהיה חלילה לעולם התיקון הגמור, לכן גרשו.
וכן מבואר באלשיך הק' על הפסוק, בריתי היתה אתו החיים והשלום, היינו שפנחס זכה שבחיים חיותו נעשה שלום ביניהם, בין הגוף והנפש, ופנחס זה אליהו, לפיכך עלה השמימה עם גופו, שגופו נעשה כ"כ מזוכך כמו הנפש.
(וזל"ק האלשיך) לָכן אֱמֹר הִנְנִי נֹתן לו אֶת בְרִיתִי שָלוֹם: אמרו רבותינו ז"ל כי שלום זה הוא חיים נצחיים, כד"א , בריתי היתה אתו החיים והשלום.
(א) והנה ראוי לשים לב למה יקרא לחיים, שלום ? ואיך הוא מתייחס אל פעולתו?
אך הוא, כי הוא יתברך פרע לו מדה כנגד מדה. אתה שמת שלום בין ישראל לאביהם שבשמים והחיית את כל ישראל. לכן הנני נותן לך מתנה, והיא את בריתי שלום, שיהיו לך חיים של שלום:
ולבא אל הענין נזכיר מאמרם ז"ל מבואר אצלינו במקום אחר. והוא במדרש על פסוק כל הנשמה תהלל יה. וז"ל: נפשו של אדם עולה ויורדת תמיד ומבקשת לצאת ממנו, אלא שרואה את הקדוש ברוך הוא שכל הארץ מלא כבודו וחוזרת לאחוריהכו'.
וקיצור ענין המפורש אצלנו שם, הוא, כי למה שאין דבר שלא ישתוקק לשוב אל שורשו אשר נפרד ממנו. ומה גם עתה הנפש אשר חוצבה מתחת כסא הכבוד, ותתענג בדשן בהיכלי מלכו של עולם. והיא ניתנה תוך חלאת טינוף חומר עכור. הלא תקוץ בו ולילה ויומם, לא תמיש מהתאוות תאות צאת מתוך הפכת איכותה, לשוב אל האלקים אשר נתנה, כי הן הוא משוש דרכה.
וזה מאמרם ז"ל, כי היא עולה ויורדת ומבקשת לצאת וכו'. במחשבתה עולה ומהרהרת במה שלמעלה, מקום שממנו חוצבה, יורדת במחשבתה מהרהרת בירידתה אשר היא ניתנה בבור טיט היון הלז. ועל כן מבקשת לצאת לעלות אל שורשה, וזה בכל נשימה ונשימה כמפורש שם במאמר. אלא שרואה את הקדוש ברוך הוא שמלא כל הארץ כבודו, וחוזרת. והוא שאומרת דיו לעבד להיות כרבו. וקל וחומר, אם הוא יתברך שאין קצה לקדושתו, על הארץ הכעורה כבודו. מה גם עתה אנכי, כי מה אני בערכו יתברך. ועל כן מתנחמת וסובלת.
והוא מאמרנו פרשת בחקתי על פסוק ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם.
(ב) כי הלא כמו זר נחשב ענין מאמר הכתוב הלזה. כי הלא אחר כל היעודים הטובים והעצומים הנאמרים באמת מראש הפרשה. באומרו ונתתי גשמיכם בעתם וכו', ונתתי שלום בארץ כו', ופניתי אליכם והפריתי אתכם וכו', ונתתי משכני בתוככם, שהוא תכלית הדבקות והחבה. האם היה עולה על לב שתגעל נפשו יתברך בנו. והלא גם אחר כל הדברים
והוא,
כי
הרעים הנאמרים כאשר נרבה לפשוע, בפרשה ההיא, הוא אומר, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וכו'. ואיך אחר גודל האהבה על צדקותינו היה עולה על לב שתגעל נפשו יתברך בנו, שאומר ולא תגעל נפשי אתכם?
על כן כתבנו, שהענין הוא, שאומר הוא יתברך, הנה זאת אעשה לכם, כי ונתתי משכני בתוככם כו'. והוא לומר, הנה אין ספק, כי הנפש אשר נתתי בכם, תמיד גועלת בכם ומבקשת לצאת לידבק אל שורשה היא השכינה. כי טוב לה אז באומנה אתה, מעתה בחומר עכור. על כן אעשה זאת לכם, כיונתתי משכני בתוככם וכו'. והוא לומר, הנה אין ספק כי הנפש אשר נתתי בכם אעשה משכן בכם. שאשרה שכינתי בנפש אשר בקרבכם, כענין ושכנתי בתוכם. ועל ידי כן, נפשי, שהיא הנפש שלי אשר בקרבכם, לא תגעל אתכם. כי לא תבקש לצאת מכם, כי הלא שרשה אשר היא מבקשת לידבק בו שם הוא, ומה לה עוד אחרי זאת: (ובזה נתיישב קושיא ב: אחר כל היעודים הטובים והעצומים הנאמרים באמת מראש הפרשה. ואיך אחר גודל האהבה על צדקותינו היה עולה על לב שתגעל נפשו יתברך בנו, שאומר ולא תגעל נפשי אתכם!)
כלל הדברים, כי גם אם אלף שנים יחיה האדם לא חיי שלום לפי האמת המה בעצם. כי לא שלום בין נפשו וגופו לגמרי, כי הלא בכל נשימה ונשימה היא מבקשת לצאת.
אך, הן לו היה כאדם הראשון טרם יחטא, כי היה חומרו זך ובהיר, מתייחס להיות בסיס אל נשמה קדושה מאתו יתברך. או כאשר היו ישראל על הר סיני שפסקה זוהמתן, שעוד מעט אם עצרו כח לבלתי יחטאו עד קבלת הלוחות, היה להם חירות ממלאך המות, שהיה חומרם נאות לקבל הנפש. וכן לעתיד לבא. באופן יתייחסו החיים ההם לחיי שלום, כי שלום בין הנפש ובין הגוף, מה שאין כן עתה:
ונבוא אל הענין. והוא, כי אמר א-להים, אם אמרתי הנני נותן לו את בריתי חיים, הלא יובן כחיי כל האדם, בהעדר שלום בין גופו ונפשו, שבכל עת מבקשת לצאת. ולא יהיה ההפרש כי- אם שיחיה לעד, אך כחיי כל האדם.
על כן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. והוא מקרא שכתוב, בריתי היתה אתו החיים והשלום . שהוא, כי יהיה באופן יהיה שלום בין רוחו לגויתו, כי יהיה זך חומרו: (ובזה נתיישב קושיא א: למה יקרא לחיים, שלום ? ואיך הוא מתייחס אל פעולתו?) ...
ובזה ינעם שנותו יתברך את טעמו וקרא אל החייםשלוםכי הוא העיקר. מה שאין חיים משוללים שלום אשר לכל האדם יקראו חיים אמתיים לפי האמת: (עכל"ק האלשיך)
(המשך ס' ישמח ישראל) וכן מבואר ברמב"ם ז"ל, שמה בין משה לשאר הנביאים, כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה, היינו שהגוף לא היה נזדכך, לכן לא יכלו לעמוד בשעה שנתגלה עליהם אור הנבואה מאת הקב"ה, וכדכתיב, ואראה ואפול על פני, משא"כ מרבע"ה שהיה גופו ספירי ומזוכך כמו הנפש, שהיה עם הגוף ארבעים יום ומ' לילה לחם לא אכל וגו', ראה באספקלריא המאירה, היינו שעמד על עמדו עם גופו בשעת התגלות הנבואה, ולכן לא היה מרבע"ה נצרך להמיתה, שזכה בחיים חיותו לבוא לתיקון הגמור כאשר הוא רצון הבוב"ה.
וזהו פירוש, משה לא מת, כי לא היה צריך לזה, כדכתיב, ויהי שם, היינו שהיה בשמים, ומה התם עומד ומשמש, היינו כמו שמבואר בהרמב"ם ז"ל, שהיה עומד על עמדו עם גופו בעת שהיה בשמים ולמד תורה מפי הקב"ה, אף כאן עומד ומשמש, נמצא שכל הדיוק הוא בתיבת עומד ומשמש. עכ"ל הנצרך לעניננו.
וזה הוא פירוש דבריו הק' של קדושת אדמו"ר מווארקא זצללה"ה. דהנה כל השינויים וההתפעלות שהמה באדם בשעת עשיית המצוה, המה רק מחמת שגופו לא נזדכך, וצריך ליגיעה ועבודה שיוכל לעשות המצוה בקדושה וטהרה,
משא"כ האיש אשר כבר הזדכך גופו עד שנעשה כמו הנפש, וחפצו ומגמתו הוא רק לעבוד השי"ת כאשר היה קודם חטא אדה"ר, הוא איננו צריך לשום יגיעה ופעולה.
וזה הוא, "שבחו "של "אהרן "שלא "שינה, היינו שלא היה צריך עוד לשום שינוי והתפעלות, כי כל גופו נעשה ספירי ומזוכך, ולא היה צריך כלל לשום יגיעה ושינויים:
ובשנת תרנ"ג הוסיף לבאר בזה דב"ק אדמו"ר מווארקא זצללה"ה הנ"ל, שאאע"ה היה ג"כ במדריגה זו, שכל איבריו היה מקודשים כמקדש ממש, כסא להשראת השכינה, וכמוש"כ לעיל, עה"כ, אחד היה אברהם, אאע"ה הפך הכל להימין ולטוב,
ומרוב אהבתו אהבה עזה לד' כשרצה לעשות לו נח"ר ולהעלות בנו ע"ג העקידה כמו שנצטוה, לא היה נחשב אצלו אהבת הבן למאומה,
והיה נחשב בעיניו כאילו הוא היה ג"כ איל, וז"ש בקדשו רבינו זצללה"ה זי"ע "אנאנדערער איל":