קצורי באורי לקוטי האלשיך הק' – פניני פ' וירא

פי"ח: ו: וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות:

הורנו שתי הדרכות טובות אשר יעשה אותו האדם בעשותו כל מצוה:

הזריזות.

שכל מה שיכול לעשות בכבודו בעצמו יעשה, ולא יניח למשרתיו עושי רצונו.

וזהו שעל האחד אמר:וימהר אברהם.וגם בדברו אליה לא אמר לושי כו' במהרה, כי - אם,טרם גלותו הציווי אמרמהרי,לומר,כי קודם כל דבר תשים נגד פניה הזריזות והמהירות, אחר כך אמר הציווי.

ועל השנית אמר,לושי כו', והוא בשום לב אל אומרו לושי, כי האם ללמדה סדר עשיית הפת בא אברהם, כי מי לא ידע שעל ידי לישה יעשה העוגות?

אך כיון, אל תאמרי, הנה שפחתי הגר וחברותיה, הן יעזרוני, ותהיה אחת לשה ואחת מקטפת ועושה העוגות, על כן אמר אליה, אוחזי במצוה על ידי עצמך, כי את לושיוגםעשי העוגות.

ולמאן דאמר כי פסח היה, שעל כן, לוט מצות אפה ויאכלו, אפשר כיון, לושי ומיד עשי עוגות, ואל תאחרי בין לישה ועשיית העוגות.

פי"ח: י: ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו:

ויאמר שוב אשוב אליך, הנה בזה החל לגלות כי מלאך ממלאכי המרכבה הוא, בכפל אומרו שוב אשוב. והוא, כי הנה הבאים אז אל אברהם היו שכינה ושלשה מלאכים, ועל השכינה אמר שוב, ועל ידה אשוב, כי אין שכינה בלי מלאכי המרכבה, כי בלידת יצחק אין ספק תבוא השכינה שמה, כענין בלידת משה רבנו ע"ה, ' ותרא אותו כי טוב הוא'שנתמלא הבית אורה מזיו השכינה.

וכן היה, כי הוא יתברך אמר אליו, למועד אשוב אליך וכו'.

פי"ח: יא: ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים:

ואברהם ושרה זקנים וכו'. אמר, כי הצד השוה שבהם, כי אברהם ושרה זקנים באים בימים, אך מה שחדל להיות לשרה הוא אורח כנשים,כלומראורחטבעיכנשים , אך אורח שלא כנשים, שהוא דרך נס, אחר תשעים שנה, לא חדל ממנה, כי חזרה לנערותה, ופירסה נדה, אחרי זקנתה הפך הנשים. (ובזה נתיישב, אשר אחרי רמזו שפירסה נדה, בחוסר הלחם, יאמר שחדל כו'? והתשובה שאף אחרי שפירסה דרך נס, עדיין חדל אורח טבעי)

פי"ח: כב: ויפנו משם האנשים וילכו סדמה ואברהם עודנו עמד לפניי-הוה:

הורה גודל בטחון אברהם בקונו, וגודל חשקו לזכות את הבריות, שאף אחרי לכת המלאכים לסדום להשחיתם בגזירתו יתברך, לא השיב ידו מתפלה, רק עודנו עומד לפני ה', לבקש רחמים, וכמו שכתב המתרגםמשמש בצלוכו'.

פי"ט: ג-ד: ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו: טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדם נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה:

הנה המה ידעו כי אורחים שם, או, כמו שאמרו ז"ל, על ידי אשתו שהלכה מבית לבית לשאול מלח לאורחים שעל כן נעשתה נציב מלח, וזהו ומצות (היא) אפה , לשוןמצותומריבה.

או, שהיו שומעים קול אנשים מדברים תוך הבית, והיו נגשים אל הפתח שעדיין 6 היה פתוח, כי לא נסגר עד שיצא עליהם לוט והדלת סגר אחריו. ובעוד הפתח פתוח , הביטו משם, ולא היו רואים אדם, כי המלאכים לא היו מתראים להם, ועל כן תחילה נסבו על הבית לבל יהיה למו (למלאכים) בית מנוס מסביב.

פי"ט: ה: ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אתם:

ויקראו אותו בפתח, כי לא היו רואים אותם, ואמרו לו, איה האנשים כי אינם נראים לנו. לכן אתה הרואה אותם, הוציאם אלינו, ואל תירא מלהוציאם פן נמיתך על הכניסך אורחים כמשפטנו. כי הנה, אין עליך אשמת דבר, כי לא קראתם אתה,כי - אם, הם באו אליך מעצמם, וזהו אומרו, אשר באו אליך הלילה, ובחושך הלילה לא הרגשת.

פי"ט: יב: ויאמרו האנשים אל לוט עד מי לך פה חתן ובניך ובנתיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום:

ראוי לשים לב על אומרו ובניך, ובנים לא היו לו!

וכן אומרוחתן,והיו שנים!

ועוד,כי הלא לא יבצר מהם, כי חתניו לא היו ראויים לינצל, ולמה אמר עודמי לך פה חתן?

אך, המה ידעו את אשר יקרה לו עם בנותיו שיוליד שני בנים מהן.

וזהו שאמרו לו,עוד מי לך פה,כלומר,אל תחוש אל מי שילך חוץ מהבית, כי הלא , עוד מי לך(כל מי ששייך אליך ולינצל),פה הוא, ולא בחוץ, כלומר כי אין לך זולת אלה, כי כל חתניך שבחוץ,לא לך יהיו, כי היו כלא היו.

כי הנה, במה שיש לך פה, הוא חתן ובניך ובנותיך. כי חתן שלך, בעצם הוא פה, וגם בניך ובנותיך.

והוא,כי הוא עצמוובנותיו, ממנו ומהן יש חתן, כי הוא חתן לעצמו, ובנים הן עמון ומואב, ובנותיך הן השתי בנות, כי הוא (חתנו) בעל בנותיו, והבנים בניו, והבנות בנותיו.

פי"ט: יח-יט: ויאמר לוט אלהם אל נא אדני: הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי:

אז ויאמר לוט אליהם אל נא. אמר, (אל) לא (נא) עתה, עת לדבר אליהם, כי- אם, אל א-דני שאליו השלטון. ואליו (אל ה') אמר הנה נא מצא עבדך חן וכו'להחיות את נפשי. בפרט כי אני חטאתי לך, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה כעצת המלאך, פן בעברי דרך הככר, גם שלא אעמוד בו, פן תדבקני ותאחז ביהרעה,הוא טומאת אשמתי, שעל ידי הככר בעברי ומתי. או, שאם אלך עד אברהם,אסתכן, כי יערוך יתברך מעשי עם (וכנגד) מעשיו, ותדבקני הרע שעשיתי ומתי.

פי"ט: ל: ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנתיו עמו כי ירא לשבת בצוער וישב במערה הוא ושתי בנתיו:

קשה,שהיה לו לומר וישבובמערה, וידוע שהןהוא ושתי בנותיו!

אך אפשר בא להורות שהתנהג בצניעות. כי כשהיו במקום מפורסם היו יחד שתי בנותיו עמו, אך כאשר היו במערה, מקום ייחוד, פירש מהן, וישב הוא וכו', כלומר , הוא בפני עצמו, ושתי בנותיו לצד אחר, שלא יהיה ייחוד גמור, עם היות שהבנות בנותיו,ולא היה צריך דבר.

פי"ט: לד: ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי נשקנו יין גם הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע:

טעם אל מה שחזרה לצוות את אחותה בלילה השנית ולומר,'הן' שכבתי אמש וכו'. ואומרה שנית ונחיה מאבינו זרע. לומר, היזהרי,בל תכוני לחיבת ביאה, כיהןשהוא באותיות הן שאין להן בן זוג, היה לי הדבר, וכמוני, בואי שכבי וכו', כי כמוני כמוך, אין הכונה רק שונחיה מאבינו זרע, שהוא אותו הזרע (ב' נשמות הקדושות) וכו' שהוא לשם שמים, ולזה תכוני גם את .

פ"כ: יח: כי עצר עצר י-הוה בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם: פכ"א: א: וי-הוה פקד את שרה כאשר אמר ויעשי-הוה לשרה כאשר דבר:

(טעם) היות לו (לאבימלך) עונש זה (עצירת היולדות), ולא נגעים כפרעה, יהיה כי היתה עתידה ללדת מאברהם למועד אשר דבר אתו א- להים, והיה בזמן יוכלו ליצני הדור לומר, כי מאבימלך נתעברה. על כן, עצר ה' כל רחם, ויסתום כל נקביהם, למען יאמרו, אם פתוחים נסתמו על המעשה ההוא, איך שרה שה' סגר רחמה, נפתחה רחמה ללדת ממנו!?

וזהו שסמך,כי עצור וכו' וה' פקד את שרה וכו', כי בזה יוכר, כי ה' פקד, ולא שעשה ניסא לשקרי,כי קל וחומר הוא כנזכר...

אמנם, הנה לאשר הערנו בפסוק ראשון (הזאת, שע"פ פנימיות, כונתו, ה' ובית דינו).

לפי פשוטו מהוי"ו של וה' מה בא להוסיף?

יאמר, עמוד והתבונן, נפלאות א-ל, כי בשם שסגר רחם היולדת (של אבימלך), פתח רחם העקרה, וזהו,כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך וכו', וה' הנזכר בעצמו,פקד את שרה וכו'.

או יאמר, תדע, למה היה שעצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך ולא היה עונש אחר?

להודיע,כיוה' פקד את שרה, כאשר אמר שהוא מאברהם. ולא מאבימלך. כי יאמרו, אם על שלקח את שרה נעצר כל רחם לבית אבימלך, ואיך להתעבר ממנו, נפתח רחמה!?

פכ"א: ג-ה: ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק: וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו א-להים: ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו:

ויקרא כו'.לבוא אל הביאור נזכירה מאמר רז"ל,על פסוק זה, וזה לשונם:

אמר רבי יצחק חפושיה:

יעשרה כנגד עשרת הדברות,

צ תשעים ואם שרה הבת תשעים שנה תלד,

חכנגד המילה שניתנה לשמונה

קמאה הלבן מאה שנה, ע"כ.

וראוי לשים לב תחת מה הניח פשט המקרא, שנקרא כך על פי ה', שאמר לו שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת את שמו יצחק,

ו(לכאורה נראה אשר) יהיה (הציווי) על מה שויפול אברהם על פניו ויצחק, או על מה שצחקה שרה.

והלך לדרוש גימטריאות?

אך ראה (ר"י), כי-אם היה על צחוק אברהם יקראנו בלשון עבר, ולא יצחק לשון עתיד.

ואם על צחוק שרה, קשה, אחד כי אחר שהוא יתברך הקפיד עליה כי אשר לא טוב עשתה כאומרו למה זה צחקה שרה וכו', ואיך יקרא את שם הצדיק בזה שיהיה הוא לה למזכיר עוון.

ועוד,כי(יצחק) הוא לשון זכר.

ועוד, שהוא לשון עתיד, והיה (הציווי לקרא לו יצחק) שנה תמימה טרם יקרא אביו אותו יצחק. על כן דרש (ר"י) האותיות.

ועל הכל הוא, כי הוקשה לו לבעל המאמר בכתובים...

אומרו את שם בנו הנולד לו, שהוא מיותר!כי מי לא ידע שנולד לו?

אומרו,,אשר ילדה לו שרה, שגם זה לבלי צורך כלל!

שהקדים לספר מה שמל אותו לשמונה ימים, קודם לסיפור בן כמה שנים היה אברהם בעתלידתו!

מה צורך להודיענו,שהיהאברהם בן מאה שנים בהולד לו את יצחק.

על כן פירש, כי הכתובים מפרשים למה (היה הציווי שיהיה) נקרא יצחק , שהם על מספר כל אות ארבעתן, שהוא:

יעל עשרת הדברות, צעל שנות שרה, ח על שמונת ימי מילתו, ק על שנות אברהם מאה.

והוא כי הבן אשר יקרא לו בן, זרע לאברהם, הוא יצחק. ואין זה, רק על דבר שעתיד לקבל עשרת הדברות, מה שאין כן ישמעאל, והרי הוא כאילו לא נולד לאברהם כי-אם יצחק.

ועל כן, על זה היה רמז הי' שהוא על עשרת הדברות, שעל כן, זה (המקיים י' הדברות, רק) הוא אשר יתייחס לנולד לו, בלבד.

וזהו,ויקרא את שם בנו הנולד'לו', כלומר, שזה הוא המיוחד לו, שהוא, על שהוא הראוי לקבל עשרת הדברות.

ועל הצ אמר אשר ילדה לו שרה וכו' שהיתה בת תשעים שנה.

ועל הח אמר וימל אברהם וכו' בן שמונת ימים.

ועל הק' אמר ואברם בן מאת שנה וכו'. הנה כי על פי דבריו אלו יבואו הכתובים על נכון איש על מקומו ומשוללי ייתור.

צריך לדעת טוב טעם, מה בצע (ותועלת ליצחק וזרעו) יהיה ברמז בשמו עשרת הדברות ומספר שנות אביו ואמו ושנימול בשמונה?

ועוד, למה נפרדו אברהם ושרה, כי בין שנות שניהם הפסיק ברמז שמונת ימי מילה?

וגם, הפריד בין ברית ותורה בצ' של מספר שנות שרה!

אמנם, הנה כתבנו על מאמרם ז"ל, 'דבר ציוה לאלף דור,' 'זו תורה' . כי אין ראויים לקבל תורה, אם לא דור משוללי זוהמת נחש, כי על כן היא לא ניתנה לנו עד פסקה זוהמתנו.

והיא הקדמה מפורשת אצלנו לתשובת שאלת השואלים, איך יתכן איש לא נעדר במתן תורה, משולל ההכנות הראויות אל הנבואה, שכולם התנבאו, לא בחלום, כי - אם בהקיץ, פנים בפנים... אך הוא, כי אין דבר מבדיל בין אדם לקונו, להשגת נבואה, כי-אם, זוהמת נחש, כאשר הכרחנו שם מענין אדם הראשון (שקיבל נבואה תיכף בלי עבודה ויגיעה), ועל כן ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ויוכנו כולן לנבואה.

וצורך היות כולם נביאים הוא, כי רצה הקדוש ברוך הוא לתת לכל אחד ואחד מישראל כל התורה, ולא דרך כלל, כמאמרם ז"ל, שהיה הדבור מדבר עם כל אחד מישראל.

וזהו, שכל לשון עשרת הדברות לשון יחיד. על כן הוצרך בל יהיה באיש זוהמת נחש, בל תעכבנו מלשמוע מפיו יתברך, שהיא נבואה ובהקיץ. וראה הוא יתברך, כי בהניח הדבר אל טבעו, היה צריך אלף דור להתיך הזוהמא, אלא שראה את בחירתם רעה, על כן סילק תתקע"ד דורות ונשארו כ"ו.

ועל כן הוצרך עשות דרך, שמה שהיה עתיד להתיך באלף דור,יותך בכ"ו דורות.

על כן עשה יתברך, שלא תתעבר שרה את יצחק בבחרותה, בל יתהוה מדם נדותה אשר הוא מחלאת זוהמת נחש, וגם חלב שדים כי יינק לא יהיה מתהוה מדם טומאה, רק אחרי זקנתה. כי אז, גם אם פירסה נדה - למאן דאמר, אינו דם טבעי הבא מן הזוהמא, רק נסיי. שעל ידי שיתהוה בלי זוהמת דם נידות, בהלו נרו יתברך עלי ראשו בבטן, אשר אז מלמדים לו כל התורה, תדבק בו איכות התורה בעצם. מה שאין כן הגדל בבטן על ידי זוהמא, שהתורה רפויה בו,שעל כן תשכח ממנו בצאתו. אך ביצחק, ל'מה שהוא המעותד לקבל התורה, רצה יתברך יתהוה באופן יהיה דבק בה.

עוד הוא מאמרם ז"ל, כי לא רצה הוא יתברך יצא יצחק עד יבוטל יצרו של אברהם, ותתבטל תאותו, ותתקשר דמו, ומשנצרר בו דמו, כי אמר הקדוש ברוך הוא, קנמון אני מעמיד בעולם כו'.

כונת מאמרם, שיתהוה בלי היות כח יצר הרע באברהם, והוא,שעל ידי כן, יהיה עולה תמימה, שלא יהרהר בדבר, רק ירצה ליעקד מאהבה, כמשולל יצר הרע, כמו שאמרו ז"ל,עלוילכו שניהם יחדיו, כי על כן יתכן, מה שניסיון העקידה לא נתייחס ליצחק (נסה את אברהם)

כלל הדברים, כי על דבר הכנתו לקבלת התורה, שהוא להתיך הזוהמא מהרה, המנגדת להשגתה, הוצרך תהיה אמו זקנה, כאשר היתה בת תשעים שנה. ולהיות מוכן להיות קרבן תמים, הוצרך יהיה אברהם בן מאה שנה.

וזה נרמז בשמו, כי למה שהיה עתיד מיצחק לצאת מקבלי התורה, שהוא רמז ראש שמו שהוא יו"ד שהיא כנגד עשרת הדברות, על ידי כן היתה שרה בת תשעים שנה (ללמוד בבטן מזוכך). ועל כן נסמכה הצ'אל היו"ד.

והח'שהוא שנימול לשמונה,ל' מה שהוא עתיד להיות עולה תמימה בגדלו, שעל כן בשמונה ניתן לה', ליכנס בברית מילה, כד"א בבכור, 'שבעת ימים יהיה עם אמו' , וביום השמיני תתנו לי (ולא עם אמו) על שעתיד להיות קרבן לה' - על כן היה אביו בן מאה שנה שבוטל יצרו (מלהיות 'עם אמו' הנ"ל, ע' אלשיך ריש פ' תולדות: לא נולד יצחק עד יהיה אברהם בן מאה שנה "כשבוטל יצרו כשבוטלה תאותו משנקשר דמו משנצרר דמו" שהוא כמו שאמרו ז"ל "קנמון אני מעמיד בעולם כו'" שהוא כמעט שלא על ידי יצר הרע היתה הולדתו), ולכך נסמכהק'על הח'.

ועל פי דרך זה אף אנו נאמר על דרך הפשט, שאחר אומרו וימל אברהם כו' בן שמונת ימים כו', אמר טעם אל המול יצחק בן שמונה ימים, ולא המתין הוא יתברך עד יגדל ויעשה מילתו על ידי עצמו, וגם יהיה בזמן בחיריי, וטהור יותר, כי בקטנותו בלי יצר הרע!

לזה אמר, ואברהם בן מאת שנה, באופן היה משולל יצר הרע בהעשותו (את יצחק), ו(על כן) טהור היה (יצחק) מאז (לידתו), ומשולל יצר הרע, כאשר בגדלו (בעקידה), ומוכן לינתן לה', מאז, כבכור בן שמונה.(וביום השמיני תתנו לי, כנ"ל)

וכבר כתבנו ממדרשתנחומא כי אחריו כל אדם נצטוו למול לשמונה, (להיות כל בני ישראל) כמוהו.

פכ"א: י-יב: ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק: וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו: ויאמר א-להים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע:

גרש כו' בל ילמד יצחק ממנו. ולבל יאמר לה (אברהם) 'האם בני מחלצי, אשר הוא ראשית אוני, בכלל הזרע אשר הבטיחני בו ה', (האם) אגרשנו מעל פני?

על כן הקדימה, ותאמר לו, גרש האמה הזאת ואת בנה, לומר לו, כי בנו הבא מן השפחה, קרוי בנה, וזו, אמו שפחה היא, ולא אשתך כמוני, ולכן,בנהיקרא ולא בנך.

וזהו אומרו (שאמרה), האמה הזאת ואת בנה. והראיה שאין זה קרוי בנך, כי הלא מן הדין לא יירש בן האמה הזאת וכו'. ויצא זה לשרה,ממאמרו יתברך,באומרו,אבל שרה אשתך יולדת לך בן כו' והקימותי את בריתי אתו לברית עולם, והנה הברית הוא ירושת הארץ, ואמר שלא יירש, ומינה לכל ירושת אברהם. וזו ראיה,כי לא יקרא בנך.

אך, הנה אברהם דעת אחרת עמו, שדעתו, שלהיות קודם מתן תורה, וי חדה לו (את הגר) לשם אישות, זרעו ממנה, בנו יקרא. ואם ברית הארץ, יקים את יצחק, ירושת אביהם, תהיה בין שניהם. וזהו אומרו, וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו, כלומר, שהיה בעיניו, כי בנו יקרא, הפך מאמר שרה, באומרה שקרוי בנה,ולא בנו. ואמר,כי גם שקשים גירושין, עם כל זה, מה שהיה לו קשה מאד היה,על אודות בנו, שהוא היות בנו בעיניו, והיא קראתו (אמה הזאת ואת) בנה.

על כן השיב לו הוא יתברך, אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, לא בלבד על גירושיהם, כי-אם, גם על מה שאמרה כי בנה יקרא, ושלא יירש כו', כל מה ש תאמר שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע לירש, כראיה שלה, ואם כן בנה(של האמה)יקרא ולא בנך.

פכ"א: לא: על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם:

הנה היה נראה, שעל השבע כבשות קרא לבארבאר שבע,וזהו אי אפשר,כי לא סימן יפה היה לאברהם, כי הלא אמרו רז"ל , שאמר לו הקדוש ברוך הוא,אתה נתת שבע כבשות, חייך שאני משהה בשמחת בניך שבע דורות,וכנגד כן, הורגים מבניך שבעה צדיקים, ואיך התורה תקרא תמיד למקום ההוא באר שבע, שיהיה תמיד זיכרון אל הרעות!?

על כן אמר, ראו עתה, כי לא על שבע כבשות נקרא כן, שאם כן, היה נקרא שבע בצר"י [סגו"ל] השי"ן ולא בקמ"ץ, אך, על כן קרא למקום באר שבע בקמ"ץ, על היות שעל ידי הבאר נשבעו, באופן כי אומרו שבעהוא על השבועה.

פכ"א: לג: ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשםי-הוהאל עולם:

ויטע וכו'. לפי מה שאמרו בספר הזוהר , על פסוק והשענו תחת העץ שכך היה דרכו של אברהם, שהיה לו עץ, שתחתיו היה מאכיל לאורחים, ולמי שהיה קולט האילן, היה מבחין איכותו. ובזה יאמר, כי גם שם נטע אשל הוא אילן, ועל ידי האכיל תחתיו אורחים,היה קוראבשם ה' וכו'. שאשר היו מזכירין שם ה' בתחילה, לא היו אומרים שהוא אל עולם, כי-אם, ש'על השמים כבודו'. והוא הקריא בפיהם, כי בשם ה' שהיו מזכירים, לסמוך בשם ולומר אל עולם, שיאמרו ה' אל עולם, ולא ה' בלי הזכיר בואל עולם.

פכ"ב: ה: ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם:

ואחשוב כי נכתוב חמרו חסר, לרמוז אל חומרו שחבש וכבש אותו, כי החמר נכתב חסר כד"א, והחמר היה להם לחמר, וכן , בחמר ובזפת. אבל אחרי כן, באומרו שבו לכם פה עם החמור נכתב מלא, כי הוא כמשמעו,ואין שם רמז.

הנה אמרו רז"ל, שהיו הנערים מדברים, זה אומר, 'עתה ישחוט אברהם את יצחק ', ואני אירש את אבא, וזה אומר, ' הנה אביך כבר גרשך, אך אני אירש שאני זקן ביתו'.

אמר להם אברהם, שבו לכם פה, עם הדומה לחמור,שאינו יורש.

ואפשר לנו לבוא אחריהם ולהשלים הפסוק לפי דרכם, שהוא ואני והנער , מובטחני שנלכה עד כה, הוא שיתקיים בנו, כהיהיה זרעך, כי אולי יחנן ה', ויתרצה מבלי שישחט, באופן,כינשובהשנינואליכם, ולא אני לבדי.

פכ"ב: ח: ויאמר אברהם א-להים יראה לו השה לעלה בני וילכו שניהם יחדו:

אז השיב לו אברהםא-להים יראה לו וכו', והוא לומר כי לא כל דורון יאות אל המלך מלכי המלכים, אם לא נפש יקרה לפי כבודו יתברך,ולא קרבן מן הבהמה. וזהוויאמר א-להים יראה, כי להיות הקרבן לו כי גדול כבודו, כי יהיה לעולה בני, כי אין ראוי לו יתברך זולתך.

פכ"ב: יא: ויקרא אליו מלאך י-הוה מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני:

מיד ויקרא אליו ה' וכו', וטעמו וראו מה גדל חשק אברהם, כי בציווי המצוה בקרוא אותו שיקח את בנו וכו', בקריאת אברהם פעם אחת הספיק, אך בקרוא אותו לשלא ישחטנו, לא הספיקה קריאת פעם אחת, כי עדיין היה עוסק במצוה בחשק נמרץ, עד שהוצרך לקראואברהםפעם שנית.

פכ"ב: יב: ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני:

הנה בכלל אומרואל תשלח ידך, הוא שלא יעשה לו מאומה!

ועוד למהלא אמר אל תשחטהו?

על כן אמרו רז"ל במדרש:

כי נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת ונשחת הסכין,

אמר,אחנקהו?אמראל תשלח ידך כו',

אוציא ממנו מעט דם?אמר לו, ואל תעש לו מאומהע"כ.

וראוי לשים לב, איך הם דמעות המלאכים, כי לא בשר המה, ומה בכי נערוך למו?

ועוד,איך על ידי כך נפגם הסכין?

ועוד, איך היה עולה על לב, ירצה ה' שיחנקהו,שהוצרך לומר לואל תשלח ידך.

אמנם לבוא אל הענין נקדים שתי הקדמות:

אחת לבאר מה ענין הדמע האמורה בו יתברך, או בשרפי קדש משוללי בשר.

והוא כי הנה גדר דמעה הוא הוציא לחוץ הוראת יגון הפנימי, כי כן באדם הדמעה תורה יגון הלב. ועל כן בעשות הוא יתברך או מלאך הוראה לחוץ על מה שדואג עליו, דמעה תקרא.

עוד הקדמה שנית הוא מאמרם ז"ל שבכלל אותם שמנו שהוא יתברך ביטל טבע דבר טבעי בשבילם, כענין חרב פרעה למשה, ושיני עשו ליעקב, אריות לדניאל מנו גם הסכין ליצחק.

הנה נראה שקהה הברזל מלחתוך בבשרו.

ונבוא אל הענין והוא כי הנה אמרו רז"ל, 'כששלח אברהם את ידו לשחוט את בנו, בכו מלאכי השרת ואמרו:

נשמו מסילות של עוברים ושבים. שבת זכות עובר אורח, כד"א, חדל להיות לשרה אורח כנשים.

היפר ברית,ואת בריתי אקים את יצחק.

מאס ערים וישב בין קדש ובין ברד. לא חשב אנוש לא חשבת זכות לאברהם,ע"כ.

הנה כי בדאגת לבם הזכירו שלשה זכויות:

זכות אברהם, זכות שרה, זכות יצחק.

והנה בשלש זכויות שהזכירו הורו דאגת לבם שבפנים, על כן יתייחסו לשלש דמעות, שגדרן הוא הוראות דאגות שבפנים. ועל כן על ידי שלש זכויות אלו שהזכירו, נשחת (כח) הסכין, ולא יכול לשלוט ביצחק.

והוא מה שכתבנו מרז"ל, שהשלים הקדוש ברוך הוא הסכין ליצחק.

והנה ראות כן אברהם, אמר אחנקנו, כי עלה על רוחו כי כאשר כלי ברזל פסול לעבודה, כי הוא קטיגורוחיצוני, ולא הוכשר לשחיטת הקרבנות אלא משום שאין קדושת הקרבן אלא לאחר השחיטה, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל.

אך, חשב אברהם, כי יצחק שאני, כי קדוש היה, ומקודם השחיטה קדוש יאמר לו, לבלתי ישחט לעולה על ידי ברזל, על כן אמר אחנקנו. כלומר אם קהה הברזל על קדושת יצחק ככל עבודת בית המקדש, וכבנין המזבח, הלא מאז ציויתני ידעת כן, ועם כל זה ציוית להעלותו לעולה,

ועל כן אין ספק כי היתה הכונה, שיהיה על ידי (ידים שלי), כח קדוש, ולא על ידי ברזל, לכן אחנקנו.

אמר לו, אל תשלח ידך. אוציא ממנו דם ליחשב כשחוט, אמר ליה, ואל תעש לו מאומה.