מו“ה ר' אהרן וויינגארטן שליט“א
יש להתבונן במה שמצינו אצל אברהם אבינו, שכאשר הודיעו הקב״ה על הפיכת סדום, עמד וטען לפניו ״חלילה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט״ (בראשית יח, כה), הרי שאברהם טען מצד השכל והמשפט, שאין ראוי שהקב״ה, שהוא שופט כל הארץ, ימית צדיק עם רשע.
ואילו בפרשת העקידה מצינו להיפך, שהקב״ה ציווהו ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו׳ והעלהו שם לעלה״, ואברהם לא שאל מאומה, אלא השכים בבוקר לקיים את הציווי, ולכאורה, הרי כאן היה לו לטעון ביתר שאת, שהרי מה חטא יצחק שראוי להמיתו, ועוד שכבר הבטיחו ״כי ביצחק יקרא לך זרע״, ואיך יצוה הקב״ה עתה להעלותו לעולה. ולמה בסדום טען ״חלילה לך״, ואילו בעקידה, שהדבר תמוה הרבה יותר, לא הרהר כלל.
ויש לומר, שהחילוק הוא בין דבר הנוגע ליסוד הנהגת העולם כולו, לבין דבר פרטי הנוגע לאדם אחד, שהרי ההבדל בין צדיק לרשע הוא יסוד קבוע במשפטו של הקב״ה, ואם ימותו הצדיקים עם הרשעים בלא שום חילוק, יאמרו כל הרואים שאין משפט צדק בעולם. ואף הדורות הבאים, כשישמעו שכך היה משפט סדום, יאמרו כן, ונמצא שבמעשה אחד יתערער לדורות עולם עצם האמונה במשפטו של הקב״ה, וממילא כל יסוד ההבדל שבין צדקות לרשעות ובין מצוה לעבירה.
ובזה יש לדקדק בלשון הכתוב ״והיה כצדיק כרשע״, שלכאורה אחר שכבר אמר ״להמית צדיק עם רשע״, מה הוסיף באמרו ״והיה כצדיק כרשע״, אלא כאן הוא טוען על התוצאה הנמשכת ממעשה זה לדורות, שלא זו בלבד שימותו הצדיקים עם הרשעים באותה שעה, אלא שמכאן ואילך יהיה בעיני הבריות כצדיק כרשע, שיאמרו שאין חילוק ביניהם במשפטו של הקב״ה, ולפי זה מדוקדק לשון ״והיה״, המורה על מה שיהיה לאחר מכן, ולא על עצם המיתה בלבד.
אבל בעקידה היה הדבר ציווי פרטי שנאמר לאברהם לבדו, ואף אם לפי הנראה לא תתקיים בזה הבטחת הקב״ה ״כי ביצחק יקרא לך זרע״, הרי הבטחה זו היתה בינו לבין הקב“ה, ואין אחרים יודעים ממנה, ואף שהציווי נראה כסותר את ההבטחה, ואין הדבר מתיישב בשכלו של אברהם, מכל מקום אין כאן אלא קושיא פרטית הנוגעת למה שהובטח לו עצמו, ואין מקושיא זו שום הכרח לאחרים לפקפק במשפטו של הקב״ה, שהרי אין הם יודעים כלל על הסתירה שבין ההבטחה לציווי, מה שאין כן בסדום, שעצם המעשה היה עלול להביא את הבריות למסקנה כללית שאין משפט צדק בעולם, ומסקנה זו תימשך אף לדורות הבאים.
ולפי האמור נמצא, שעיקר טענתו של אברהם בסדום לא היתה על מיתת הצדיקים מצד עצמה, אלא על כבודו של מקום היה חס, שלא יראו בני האדם שהצדיק והרשע נאבדים כאחד, ויבואו לומר שאין משפט צדק בעולם, ולא לאותו הדור בלבד חשש, אלא אף לדורות הבאים, שיספרו על משפט סדום וילמדו ממנו שאין חילוק בין צדיק לרשע, וזהו שטען ״חלילה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט״, שהרי משפטו של הקב״ה הוא יסוד הנהגת העולם כולו, מה שאין כן בעקידה, שלא היה בה משום קביעת הנהגה כללית המערערת יסוד זה, אלא ציווי פרטי לאברהם, ולפיכך לא טען מצד המשפט כפי שטען בסדום: