בפרשת וירא לספר יואל שבתרי עשר, דהנה יש עיקר גדול בפרשתנו שהוא השבח הגדול שהקב"ה משבח את אברהם 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו' שעניינו של אברהם להעביר המסורה לדורות הבאים, וכך גם מתחיל בספר יואל 'לבניכם ספרו, ובניכם לבניהם, ובניהם לדור אחר', ונרמז ענין זה במילים הראשונות של הפרשה.
לושי ועשי עוגות - יש להקשות, למה הוזקק אברהם לומר לה 'לושי', הול"ל 'עשי עוגות' ושרה ודאי ידעה שכדי לעשות עוגות צריך ללוש את הבצק? ויש לומר, כי הנה בביקור המלאכים אצל לוט כתיב 'ומצות אפה ויאכלו' ופירש"י 'פסח היה', ואיתא פסחים מח: 'כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ' לפי"ז יובן, כי אברהם אמר לה 'לושי', היינו אל תניחי את הבצק ללא לישה כי כל עוד שתתעסקי בלישה לא יחמיץ הבצק. וזה מרומז גם בטעם טפחא שעל המילה לושי ללמדנו שכל עוד שמטפחים וטופחים על הבצק אינו מחמיץ. רמז נוסף, דאיתא בגמ' פסחים לז. שמצה עבה כשרה עד טפח וזה מרומז בטעם טפחא.
ומצות אפה ויאכלו - הטעם שמנהג בני אשכנז לאכול בפסח מצות קשיחות ולא רכות, מפני שמכינים אותם זמן רב לפני פסח ובאופן כזה אינו מתעפש ונשמר זמן רב, אבל לוט שאפה המצות בתוך הפסח ומיד אכלו אותם הכין בודאי מצות רכות. והטעם שעל 'ומצות אפה' הם מרכא טפחא, 'מרכא' לרמז כי מצות רכות כשרות, 'טפחא' כפי שכתבנו לעיל, שמצות צריך לטפח עד לאפיה ושמצות עד עובי טפח כשרות.
הכו בסנורים מקטן ועד גדול - הוקשה לרש"י למה התחיל בקטן ולא התחיל בגדול? ותירץ כי הם התחילו בעבירה תחילה. עוד אפשר לתרץ כי דרך העולם שאנשים מבוגרים ראייתם נחלשת ומטשטשת, לעומת קטנים שראייתם טובה וחדה, ולכן, כאשר מדובר על הכו בסנוורים שזה טשטוש הראיה, מתחילים בקטן שאצלם זה חידוש שראייתם הטובה נטשטשה, אח"כ מספרים שגם הגדולים שראייתם פחותה, אף הם נטשטשו ונסתנוורו עוד יותר, עד שלא יכלו למצא הפתח.
אברהם קראו הר - אמרו חז"ל על מקום המקדש 'אברהם קראו הר (המוריה), יצחק קראו שדה, יעקב קראו בית'. בכמה מדרשים מובא כי תרח עשה תשובה בסוף ימיו, וידוע כי במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. עקידת יצחק היתה בשנה שלאחר שנת האבל על תרח, שתרח מת שנתיים לפני עקידת יצחק, שהרי תרח היה בן שבעים כשילד את אברהם, ואברהם עקד את יצחק בהיותו בן 137, שהרי ילד את יצחק בן מאה ויצחק נעקד בן 37 (137+70=207). יתכן כי אברהם כיבד את אביו בכך שקרא למקום המקדש הר, לרמז כי בסוף ימיו עשה תשובה, שהרי ה"ר זה 205, ותרח חי ה"ר (205) שנים.
אברהם – אברם - המילה 'אברם' או 'אברהם' מופיעים קע"ה פעמים בחמשה חומשי תורה וספר יהושע (וכדאיתא בבעל הטורים ובעוד קדמונים, שספר יהושע נחשב במובן מסוים כתורה שבכתב עקב נבואות ה' אל יהושע בסגנון כמו אל משה, בלשון 'ויאמר ה' אל יהושע לאמר' בשונה משאר נביאים). ומספר זה הוא כמנין ימי חיי אברהם קע"ה.
וה' אמר המכסה אני מאברהם - בכל ענין הפיכת סדום כתיב שם הוי"ה, כי גם מידת הרחמים תבעה למצות עימם את הדין, כאמרם ז"ל 'כל המרחם על האכזרים סופו מתאכזר על הרחמנים', וכן בהיפך, שבהצלת לוט נאמר 'ויזכור אלוקים את לוט' שאף מידת הדין הסכימה להצלתו כיון שהכניס אורחים ולמד ממעשי החסד של אברהם דודו. ורמז לדבר 'וישקף על פני סדום' ואיתא במדרש כל לשון השקפה אינו אלא מידת הדין ומצאנו בפרשת ביכורים בפר' כי תבא 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים' ואמרו חז"ל 'גדולה צדקה שמהפכת מידת הדין למידת הרחמים'.
אם אמצא בסדום חמישים צדיקים - אברהם ביקש מהקב"ה 'אולי יש חמשים צדיקים' וה' ענה 'אם אמצא בסדום' מה משמעות הבדל הלשונות? כאשר משה רבינו ביקש להרוג את המצרי כתיב 'וירא כי אין איש' פירש"י 'שאין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר', ורק אז הרג משה את המצרי ('ויטמנהו בחול' כי ראה שממנו יצא רק חול ללא שום קדושה). כן הדבר בענין סדום, אברהם שאל 'אם יש חמישים צדיקים' כעת, והשי"ת ענה לו, גם 'אם אמצא' בלשון עתיד, היינו שלא רק אם יש כרגע צדיקים בסדום, אלא אציל גם אם אמצא שעתיד לצאת מזרעם מי שיתגייר.
אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר - בעיירה אחת היו שני חצרות צדיקים שהשטן הבעיר שם את אש המחלוקת והתלקחה עד לב השמים. פעם אחת ביקר שם הרה"ק רבי איציקל ווארקער זצ"ל בשב"ק פר' וירא, וכל צד ניסה לשכנעו שלא ילך לבקר אצל הצדיק שכנגד, נענה הרה"ק ואמר, עתה נתחדש לי פשט חדש בפרשתנו, אברהם אמר להקב"ה: 'אם יש 50 צדיקים בתוך העיר' אינך צריך להחריבה, הם כבר יחריבו אותה בעצמם...
הנה נא לי שתי בנות - תמוה הדבר שמבקשים מלוט שיוציא את אורחיו ותמורת זאת יציע האב להוציא אליהם את בנותיו כדי שיתעללו בהן? ונראה ליישב, כי בנות אלו ארוסות היו, כפירש"י על 'ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו' ונאמר 'כל העם מקצה' שכולם השתתפו בהפגנה, כולל החתנים הללו, ולוט קיווה בפשטות כי אותם חתנים יגנו על ארוסותיהן.
ואת בוז אחיו - הפסוק מונה שמות בני נחור: 'את עוץ בכורו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם', לכל אחד מהם הוצמד 'יחוס' לשמו, יחוסו של עוץ היא, היותו בכור לאביו, קמואל מיוחס בכך שהיה לו בן ארם, אך האמצעי כל יחוסו היא שהוא אח של... ולכן נקרא שמו 'בוז', כאומר: בוז יבוזו למי שכל יחוסו הוא אח של...