קיצור מהלך השיעור
המעבר מרווקות לנישואין שקול לעליה מחוץ לארץ לארץ ישראל (וליתר דיוק, הכניסה מ“תהו ילל ישמון“ של ההליכה במדבר לחיים של ישוב ארץ ישראל, “לא תהו בראה לשבת יצרה“). כמו שלפני הכניסה לארץ הפחידו המרגלים את עם ישראל שהארץ היא “ארץ אֹכלת יושביה“, כך עלולים לצוץ פחדים פנימיים המקשים על השידוך והנישואין. צריך להתבונן שבאמת “ארץ אֹכלת יושביה“ היא מעלה גדולה של הארץ ושל חיי הנישואין. ברשימה שלפנינו עליה בארבעה פירושים חיוביים של רבי נחמן ל“ארץ אֹכלת יושביה“, שמתבארים כולם כחלק מעליה בסולם האהבה — הסולם של “שיר השירים“.
“ארץ אֹכלת יושביה“ למעליותא
”שיר השירים” עולה ”ארץ אֹכלת יושביה.” והנה, ראשי וסופי תבות ”שיר השירים”־”ארץ אכלת יושביה” עולים ”ארץ זבת חלב ודבש!”
מדברי רבי נחמן עולים ארבעה פירושים חיוביים ל”ארץ אֹכלת יושביה” בעבודת השי”ת, ויש לכוונם כנגד ארבע דרגות העליה בסולם האהבה של שיר השירים:
א. הפשטה מרווקות לנישואין
הארץ מפשיטה )אוכלת ( את הנכנס אליה מצורתו הראשונה, צורת חוץ־לארץ (הישות) שלו, ומלבישה אותו צורה חדשה, צורת ארץ ישראל, ציור־רצון עצמי של ”מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה” (התקוה להקבר, כלומר להתבטל, באדמת קדש, אדמת ארץ ישראל), ומכך באה ההכרה של ”טובה הארץ מאד מאד” .
העליה לארץ ישראל היא העליה מטבע ראשון לטבע שני. כידוע, טבע שני בגימטריא אמת, רמז ממנו מובן שהטבע הראשון של האדם הוא בעצם ׳פרצוף׳ — היינו תדמית אישית, דימוי־עצמי — שקרי. העליה הזו מטבע ראשון לטבע שני היא העליה של האדם מההזדהות שלו, הרגשת ה׳אני׳ שלו, כנפשו הבהמית, ה׳נפש ראשונה׳ שלו , להזדהות חדשה עם הנפש האלקית שה׳ נופח בו (”נשמה שנתת בי טהורה היא”), ה”נפש השנית בישראל” שהיא ”חלק אלוה ממעל ממש”.
העליה מטבע ראשון לטבע שני היא העליה של האדם מההזדהות שלו, הרגשת ה׳אני׳ שלו, כנפשו הבהמית, ה׳נפש ראשונה׳ שלו, להזדהות חדשה עם הנפש האלקית שה׳ נופח בו
ובשיר השירים, היינו העליה מהיות האדם רווק, לשון ריקנות (שעל כן ”לא טוב היות האדם לבדו”) — המרוכז רק בעצמו (מצב של ריקנות רוחנית, עליו נאמר ”׳אם ריק הוא׳ ׳מכם׳ הוא”, הריקנות נובעת מהשקיעה ב”מכם”, הרגשת הרווק שהכל הוא ”מכם”) — להיותו מאורס־מקודש ונשוי, היוצא מעצמו להיות מסוד ונתון לבן/בת זוגו.
ב. בקורת בונה
ארץ ישראל מוכיחה את האדם היושב בה — ”תוכחת מגולה מאהבה מסותרת” )על ידי ה”יסורין של אהבה” שהיא מייסרת את היושבים בה, ”מדה כנגד מדה”, מדת הרחמים נגד מדת הדין, וד”ל— ( וכך ׳אוכלת׳ אותו, מלמדת אותו, להיטיב את דרכיו ולהיות ראוי לברכותיה .
ובחיי הנישואין, על כל אחד מבני הזוג לאכול (תחלת האכילה היא לעיסה טובה לחלקים קטנים ביותר, כלומר לפרק את האוכל ואח”כ לבלוע ולעכל אותו) את בן/בת זוגו (בסוד ”את הלחם אשר הוא אוכל”) על ידי בקורת בונה — תוכחה היינו תוך־אהבה, כידוע — ”בבקר בבקר”, ”חדשים לבקרים רבה אמונתך” (האמון ההדדי שבין בני הזוג), בבקורת לבקורתו, היינו בדרך של ”הוכח תוכיח את עמיתך”, כפירוש הבעל שם טוב (על דרך מאמר ריש לקיש — ”קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים”) — קודם ”הוכח” את עצמך ואחר כך ”תוכיח את עמיתך” (”עם שאתך”, היינו בן/בת הזוג שלך).
ג. גדילת האהבה
”אוירא [וגם ארעא] דארץ ישראל מחכים” )בהיות שבארץ ישראל מאירים מוחין דאבא, חכמה־בטול, מה שאין כן בחוץ לארץ, שם מאירים רק מוחין דאמא, מקור הרגשת היש, ”׳במחשכים הושיבני גו׳׳ זה תלמוד בבלי”( — ”ארץ מגדלת חכמים” (”אין תורה כתורת ארץ ישראל”) בסוד ”יהיב חכמה לחכימין” — למי שהוא כבר חכם קטן, בחכמה תתאה (חכמת הבריאה יש מאין), נותנים מנה גדושה של חכמה עילאה )השגת עצם האלקות, החל מהשגת תכלית הידיעה אשר לא נדע” כלל, שער הנון של הבינה, ה”איני יודע” של משה רבינו ש”זכה לבינה”, המתאחד עם נתיב ה־לב של החכמה, ”נתיב לא ידעו עיט”(. היינו שהארץ אוכלת־מגדלת את יושביה .
אהבת החתן לכלה ואהבת הכלה לחתן הולכות וגדלות בספירלה מתמדת של “אז תשמח בתולה במחול“
ובשיר השירים, ”קדש קדשים”, היינו שאהבת החתן לכלה (”כבוד חתן”) ואהבת הכלה לחתן (”כבוד כלה”) הולכות וגדלות בספירלה מתמדת של ”אז תשמח בתולה במחול”, כפירוש הבעל שם טוב . והוא סוד ה׳תחרות של אהבה׳ בין החתן והכלה, מי אוהב את השני יותר, כמו שמתאר בעל אור החיים הקדוש בפירושו לשיר השירים .
השיר הוא ביטוי האהבה. ”שיר השירים” — גדילת (גם במובן של שזירת) שני השירים של החתן לכלה ושל הכלה לחתן להיות כלולים יחד בשיר העליון של ”השותף השלישי” השורה (לשון שיר) עליהם וביניהם .
בשיר השירים, היינו מה שהנשמה (הכלה) ”עולה עמו” ממש, עד שנשאבת לתוך האור־אין־סוף (החתן), סוד ”לאשתאבא בגופא דמלכא”.
ולמטה יותר, הנפש הבהמית עולה ונשאבת לתוך הנפש האלקית, להיות ”הרע ]לשון מלרע, מלמטה, כידוע מהרב המגיד נ”ע [ כסא ]גם לשון כסא דחמרא טבא, ׳אין שמחה אלא ביין׳, ׳יין המשמח׳, שהוא עצמו כסא, כפשוטו, לדרגה הגבוהה יותר של ׳יין המשכר׳, ׳שתו ושכרו דודים׳ שמעל ל׳אכלו רעים׳, כמבואר באור החיים שם ( לטוב [אותיות בטול]”, ובעצם להיות ”אשת חיל עטרת בעלה” — ”איזוהי אשה כשרה העושה ]היינו מתקנת ומעצבת [ את רצון בעלה”.
”ארכלת” לשון התכללות (וכן כלה לשון התכללות) — ”ודבק באשתו והיו לבשר אחד” ממש, הן לפירוש האבן עזרא (ביחוד עצמו) והן לפירוש רש”י (בולד הנוצר מהיחוד), וד”ל.
ד. התכללות שלמה
”ארץ אֹכלת יושביה” כפשוטו ממש, להיות הנאכל (”יושביה”) מתאחד לגמרי עם האוכל, להיות חלק בלתי נפרד ממנו .
א ב אור לי“א חשון תשפ״ז — רשימת הרב. א ארבעת הפירושים מובאים במאמרו של הרב בעז צחור שליט“א“ ארץ ארכלת יושביה“ (תשורת צחור־גרון תשפ“ז— ) עיי“ש בארוכה. ב אוכלת לשון מאכלת, סכין השחיטה, המפשיטה את בעל החיים מבחינת חי ומאפשרת לו לעלות למעלת מדבר. ראה לקו“מ לז. ג ד ה ו ג ראה בוצינא דנהורא ערך ׳ארץ ישראל׳. ד ראה באריכות בשיעור “פרצוף־זנב“ מתוך שמחת בית השואבה (בחלק שנדפס בגליון בראשית) תשפ“ז. ה ראה זהר ח“א קעט, ב (שהיצה“ר“ אקדים טענתיה“) ובמפרשים לתניא פ“ב“( ונפש השנית בישראל“). ו תניא פ“ב. ז ח ט י ז לקו“מ קפז: וּלְךָ ה׳ הַחָסֶד כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵֹהוּ (תְּהִלִּים ס"ב), הַיְנוּ שֶׁהוּא חֶסֶד גָּדוֹל מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם לְאָדָם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הוּא מֵבִין לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָֹיו וְלֵידַע הַחֵטְא שֶׁפָּגַם בּוֹ וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, אַךְ דַּע, שֶׁעִקַּר מַה שֶּׁמְּשַׁלֵּם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִדָּה בְּמִדָּה, הוּא בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כְּמָה שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב כ): "יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמֶמָה לוֹ", ׳אֶרֶץ׳ הַיְנו בְּחִינוֹת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, הִיא מִתְקוֹמְמָה לוֹ וְשָׁם נִתְגַּלֶּה עֲווֹנוֹ, כִּי שָׁם מְדַקְדְּקִין לְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵֹהוּ, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְזֶה שֶׁכָּתוּב עַל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל (בְּמִדְבַּר י"ג): "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ", רָאשֵׁי תֵּבוֹת אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵֹהוּ כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן הַיּוֹשְׁבִים שָׁם בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל יֵשׁ לָהֶם עַל הָרֹב יִסּוּרִין, מֵחֲמַת שֶׁמְּמַהֲרִין שָׁם לְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵֹהוּ. ח שכינה ביניהם פ“ב הערה יב; תשובת השנה מאמר “בכל דרכיך דעהו“ פ“ה. ובכ“מ. ט בעש“ט עה“ת פרשת קדשים אות טו. י תניא פל“ב (עפ“י שבועות ל, א). יא טז יב יז יג יח יד טו יא ראה לקו“מ מז. יב ראה הוספות לכש“ט (קה“ת, הוצאה שלישית) אותיות נג־נד. יג וראה באריכות במבוא לרעים האהובים (נדפס גם בגליון הזה). יד וראה ראשון לציון (לבעל אוה“ח הקדוש) לשה“ש א, א וביאורו ברעים האהובים. טו לקו“מ קכט: אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (בַּמִּדְבָּר י"ג). כְּשֶׁמְּקֹרָב לְהַצַּדִּיק, אַף שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ כְּלָל, הוּא גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד. וְהָאֱמוּנָה לְבַדָּה שֶׁמַּאֲמִין בְּהַצַּדִּיק, מוֹעִיל לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי טֶבַע הָאֲכִילָה שֶׁהַמָּזוֹן נִתְהַפֵּךְ לַנִּזּוֹן, כְּגוֹן כְּשֶׁהַחַי אוֹכֶלֶת צוֹמֵח כְּגוֹן עֲשָֹבִים, נִתְהַפְּכִין הָעֲשָֹבִים לְחַי, כְּשֶׁנִּכְנָסִין בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ. וְכֵן מֵחַי לִמְדַבֵּר, כְּשֶׁהַמְדַבֵּר אוֹכֵל הַחַי, נִתְהַפֵּךְ הַחַי לַמְּדַבֵּר. וּלְכָל מָקוֹם שֶׁנִּכְנָס לְשָׁם הַמָּזוֹן שֶׁנִּתְחַלֵּק לְהָאֵיבָרִים, נִתְהַפֵּך לְמַהוּת הָאֵיבָר מַמָּשׁ שֶׁנִּכְנָס לְשָׁם. כְּגוֹן הַחֵלֶּק מֵהַמָּזוֹן הַנִּכְנָס לְהַמֹּחַ נִתְהַפֵּךְ לְמֹחַ, וְהַנִּכְנָס לַלֵּב נִתְהַפֵּךְ לְלֵב, וְכֵן לִשְׁאָר הָאֵיבָרִים. וְזֶהוּ: אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ כִּי אֶרֶץ הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז): "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה". וְזֶהוּ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ, כִּי כְּשֶׁנִּכְנָס לָאָרֶץ, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, הַיְנוּ שֶׁנִּתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ. הַיְנוּ כְּשֶׁדָּבוּק לְהַצַּדִּיק וּמַאֲמִין בּוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֶרֶץ, נֶאֱכָל לְהַצַּדִּיק וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּת הַצַּדִּיק מַמָּשׁ. וְכֵן אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל בְּעַצְמָהּ, יֵשׁ לָהּ גַּם כֵּן הַכֹּחַ הַזֶּה. וְעַל כֵּן אָמְרו רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּתֻבּוֹת קיא): ׳כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָווֹן׳ שֶׁנֶּאֱמַר: "הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשֹוּא עָוֹן׳, כִּי הִיא ׳אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ׳, שֶׁהַיּוֹשֵׁב שָׁם נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַקָּדוֹשׁ. וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ ׳הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא׳ כְּמוֹ שֶׁאָמְרו רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם. וראה גם שם קלה. טז אור תורה בראשית אות ז; פרשת ראה אות קסט. יז ראשון לציון לשה“ש ב, ד (ונתבאר באריכות ברעים האהובים.( יח ראה לקו“ש ח“ד פרשת בלק סעיף ד (משיחת י“ג תמוז תשכ“ב סעיף מ); שיחת פורים תשמ“ג סעיף כה.