תהא שנת פקידה־זכירה

קיצור מהלך השיעור

בשבת תשובה מתכנסים רבים מהתלמידים בכפר חב“ד, להתכונן יחד לשנה החדשה. השנה עסקו שיעורי השבת — לאנשים, נשים וטף — במשמעויות שונות של פז בשנת תשפ“ז. בשיעור הנשים, לפני קבלת שבת, דובר על פקידה וזכירה, עם דגש על המשמעות הנשית־האמהית שבענין. פרק א מפרט הסברים שונים, בפשט ובפנימיות, להבדל ולזיקה בין פקידה וזכירה. פרק ב עוסק בשלש הנשים שנפקדו בראש השנה, בהן מופיעים ביטויי פקידה וזכירה. השיעור מפורסם לכבוד שבת וירא, בה אנו קוראים בתורה “והוי׳ פקד את שרה“.

א. פקידה וזכירה

תהא שנת פקידה זכירה

שבת שלום. אנחנו בשבת תשובה — בשבת עושים תשובה שבתית, תשובה מתוך שמחה, ”׳ובימי שמחתכם׳ אלו השבתות” . בכלל, זו שנה שבתית, כפי שהרבי הדגיש כאשר ראש השנה חל בשבת .

תשפ”ז היא תהא שנת פז. אחד הרמזים של פז, מכלול של מושגים, ששייך במיוחד לנשים הוא פקידה־זכירה. בשנה הקודמת, תשפ”ו, הסברנו שזו שנת פריה ורביה, והשנה ממשיך בפקידה וזכירה ששייכת ללידה. פקידה זכירה הם שני מושגים שחוזרים בהרבה מקומות. בדרך כלל הסדר הוא זכירה־פקידה , אבל יש לעתים נדירות גם הפוך, כמו ב”יעלה ויבוא” — ”ויפקד ויזכר”. אבל ב”יעלה ויבוא” אומרים גם ”וזכרנו בו לטובה ופקדנו בו לברכה” — הזכירה לטובה והפקידה היא מקור הברכה בפועל, כמו שנראה. בכל אופן, גם בסדר זכירה־פקידה זהו רמז של תשפ”ז...

מה ההבדל בין פקידה לזכירה? נתבונן במגוון פירושים והסברים:

זכירה בראש ופקידה במעשה

מי שהכי הרבה התעסק במשמעות של מלים נרדפות הוא המלבי”ם, שחוץ מהפירוש הגדול שלו יש לו ספר שנקרא יאיר אור על מלים נרדפות. הוא מאד מדגיש שלכל מלה יש משמעות משלה, ושלא סתם כופלים אותו דבר לתפארת הלשון וכו׳ (כמו שיש מפרשים). הוא אומר שזכירה היא בראש, במחשבה, ולפקידה חייב להיות ביטוי מעשי, לטוב או לרע.

נקרא המלבי”ם:

זכר מורה על זכירה בלבד, בלא מעשה עמה;

ופקד מציין זכירה לעשות לדבר מה איזה מעשה, לרע או לטוב. "וה׳ פקד את שרה... ויעש ה׳" (בראשית כא, א), וכן כולם. (תהילים קו, ד) "זכרני ה׳ ברצון עמך (זכירה שאל ישכחהו) פקדני בישועתך" (תהלים קו, ד) — שתפקדני ותגזור עלי ישועה. "זכרני ופקדני והינקם לי מאויבי" (ירמיה טו, טו) — זכירה ואף פקידה אחר כך. "יזכור עוונם, יפקוד חטאתם" (הושע ט, ט; ירמיה יד, י) — יזכור ואף יפקוד עליהם פורענות.

את

לשון

זכרון רציף ופקידה בדידה

בהלכות נשים יש ביטוי ”מפקידה לפקידה” — פקידה היא פעולה חד־פעמית. יתכן שיש פקידה כל יום, פקידה כל שניה, אבל זה כל פעם פעולה חדשה. לעומת זאת, הזכרון אמור להיות תמידי. במלים המקובלות היום, הפקידה היא בדידה והזכרון הוא רציף. זו סוגיא גדולה בפיזיקה, שדברנו עליה כמה פעמים , האם הזמן היא בדיד או רציף, וזהו גם נושא גדול במתמטיקה.

בריאה חדשה והשגחה פרטית

הרד”ק מפרש במקום אחד שזכירה היא כשרוצים לחולל משהו חדש, אפילו לברוא משהו, ופקידה היא השגחה פרטית על מה שכבר נברא (ורמז: זכר־פקד עולה יש מאין — האין המוליד הוא הזכירה והיש הנולד הוא הפקידה). הזכרון שגורם לבריאה יכול להיות זכרון של משהו בעתיד, כידוע בחסידות שזכירה יכולה להיות גם לעבר וגם לעתיד, כמו שרבי נחמן אומר שדבר ראשון כאשר אדם מתעורר, המחשבה הראשונה צריכה להיות הזכרון של העולם הבא — ”ולאן אתה הולך” . כך, הקב”ה ברא את העולם כי זכר — כלומר, צפה — את התענוג שיקבל בעתיד מהצדיקים שיברא .

לפי ההסבר הזה, הזכירה היא אתערותא דלעילא והפקידה היא אתערותא דלעילא לפי האתערותא דלתתא. הזכירה היא יחסית זכר, אתערותא דלעילא, והפקידה היא יחסית נקבה, התייחסות לאתערותא דלתתא. הסדר הרגיל, בו מקדימים את הזכירה לפקידה, הוא הקדמת הזכר לנקבה, אבל המקומות בהם מקדימים את הפקידה לזכירה הם סוד ”אשת חיל עטרת בעלה” , ”עטרת פז” . כל זה פירוש יפה של הרד”ק, שלא כדעת המלבי”ם כאן.

זכרון ופקידה בספירות

איך המושגים זכרון ופקידה בספירות? כתוב הרבה פעמים שזכרון הוא בדעת. הפקידה היא בסוף הקו האמצעי, בספירת היסוד, שתחת הדעת — היסוד פוקד את המלכות, כמו איש שפוקד את אשתו. אם כן, זכרון ופקידה הם המשכה מהדעת ליסוד. איפה מכוונים את הכוונה הזו? בסוכות, בנטילת לולב — כתוב שהלולב, המכוון בארבעת המינים כנגד ספירת היסוד, עולה לדעת וממשיך משם את הכח, את הטפה, את הזרע, על מנת למסור אותו למלכות (סוד האתרוג).

באופן כללי, היחס בין זכרון לפקידה הוא היחס שבין חסד וגבורה. הזכרון, הזכרי יותר, הוא בסוד ”זכר חסדו” . הפקידה, היא נקבית יותר, ו”בנין המלכות מן הגבורות” . יחסית, ההנהגה של ”מדה כנגד מדה” — שמתבטאת ברוב הפירושים של פקידה שראינו — היא הנהגה ששייכת למדת הדין (ל”היכל הזכות” שבגבורה , בו דנים את האדם לפי מעשיו).

ביאור רבי אייזיק מהומיל

גם אצל רבי אייזיק מהומיל, ה׳משכיל׳ הגדול בחב”ד, ההבחנה בין זכירה לפקידה תוספת מקום משמעותי — באופן די דומה לחלק מהפירושים שכבר ראינו. בתחלת חנה אריאל לפרשת פקודי הוא מסביר:

... לשון הזכרה והתעוררות למי שנזכר עליו כמו וה׳ פקד את שרה. זכרנו ה׳ לטובה ופקדנו בו לברכה. שמה שהוא בעצמו של הזוכר ואינו מגיע למקבל נק׳ זכרון ומה שמועיל למקבל נק׳ פקידה וזהו ופקדנו בו כלומר עשה בנו תיקון לברכה שתוכל להיות ברכה באסמינו ובגילויינו...

במהדורה החדשה של תולדות יצחק אייזיק פורסם ביאור שלם של רבי אייזיק לפי ההבחנה בין המושגים (משמועות שמסר החסיד ר׳ טוביה בלקין) לתפלה שאומרים כל בקר, ”אלהינו ואלהי אבותינו, זכרנו בזכרון טוב לפניך, ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, וזכר לנו ה׳ אלהינו אהבת הקדמונים אברהם יצחק וישראל עבדיך” (תוך התייחסות גם ל”יעלה ויבוא”):

ויובן על פי משל: שני אוהבים נאמנים שהיו תמיד יחד ולא זזו איש מרעהו לעולם, ויהי היום ואחד מהם היה מוכרח להתרחק מחבירו ולנדוד למרחקים, מובן שנפסקה האהבה התמידית שהיתה ביניהם, עד שכמעט נשתכחה. עד שביום אחד נתעוררה האהבה אצל האחד, ויצעק מקירות לבו: אח! וואס מאכט דארטן מיין גוטער פריינד? [מה נשמע אצל רעי הטוב?]. באותו רגע — כמאמר העולם — גיהק רעהו, אבל מידת האהבה לא נתעוררה אצלו ונשארה בהעלם כמקודם.

רק כאשר אצל אחד מהם מתעוררת האהבה עד שהוא כותב לרעהו מכתב רצוף אהבה וחיבה יתירה מודעת לו, אזי דברי המכתב הגשמיים בוקעים את האויר ומעוררים את האהבה הישנה לחדש ימיה כקדם ממש.

וכמשל הזה הוא הקשר של נשמות ישראל עם האלקות, שקודם ירידת הנשמה לגוף היתה חבוקה ודבוקה באלקים חיים ומיוחדת באהבה עצמית, ועתה אחרי ירידתה להתלבש בגוף גשמי — נתרחקה מן האלקות.

ועל כך אנו מבקשים "אלקינו ואלקי אבותינו", שהם היחודים העליונים: "אלקינו" הוא יחוד או"א ו"אלקי אבותינו" הוא יחוד זו"נ. "זכרנו בזכרון טוב לפניך", היינו שיפעל בנו לכל הפחות את ה׳גיהוק׳ הנ"ל, וזהו "זכרנו", כי זכירה היא מצד ה׳דכר׳ לבד. אלא שאנו מבקשים שיהיה "זכרון טוב" ולא להיפך ח"ו, כי לפעמים כתיב "כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא", ולפעמים כתיב "צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא", שהיא התעוררות מאלקות, אבל היא יכולה להיות ע"י צרה ויגון, חלילה. ולכן אנו מבקשים שתהא הזכירה ע"י "כוס ישועות".

אבל כל זה הוא רק מצד ה׳דכר׳, ולמקבל אין מזה כלום. ולכן ממשיכים לבקש עוד "ופקדנו בפקודת ישועה", שהחילוק בין זכירה לפקידה הוא, שזכירה הוא מצד ה׳דכר׳ כנ"ל, אבל פקידה הוא גם מצד הנוקבא המקבלת (וכמו שכתוב: "וה׳ פקד את שרה גו׳ ותלד"), שהוא דוקא ע"י פקידה ולא ע"י זכירה. וזהו שמבקשים בר"ח וביו"ט "זכרנו בו לטובה ופקדנו בו לברכה", כי ברכה היא המשכה למטה, והוא דוקא ע"י פקידה. וזהו "ופקדנו בפקודת ישועה".

ואחר כך מבקשים עוד "ורחמים", כי מצד הישועה לבד, אפשר שהטובה לא תבוא אל המקבל באופן של טובה נגלית, אבל מצד הרחמים — הנה גם המקבל מרגיש בטובה הנגלית.

יש לדייק כאן שעיקר הפקידה הוא התוצאה כ הסופית, ”ותלד” , ולומר שה”ותהר” הוא עדיין כא בחינת זכירה — ה׳ זוכר את שרה להריון

עיקר הפקידה הוא התוצאה הסופית, “ותלד“, ו“ותהר“ הוא עדיין בחינת זכירה

בדרך כלל הזכירה קודמת לפקידה — אז הזכירה היא העבר והפקידה היא ההוה. אבל לפעמים הפקידה קודמת לזכירה — ואז הפקידה היא ההוה והזכירה היא העתיד — והפקידה היא דווקא הלידה לאור עולם , ”לברכה” דווקא (האות המשותפת לשרשים פקד־ילד היא האות דלת, אותיות תלד למפרע, הלידה על ידי פתיחת דלתות הבטן). כך פותחת את הפרשה, ”והוי׳ פקד את שרה כאשר אמר ויעש הוי׳ לשרה כאשר דבר”, ופרש רש”י ”׳כאשר אמר׳ בהריון. ׳כאשר דבר׳ בלידה” — האמירה (שבלב) מתממשת בזכרון והדבור (שבפה) מתממש בפקידה, ודוק.

וביאור סיום התפלה:

והמשיך: אַי איז דאך אַ קשיא, מיר זיינען דאָך ניט ווערט?! [אבל נשאלת השאלה, הרי אין אנחנו ראויים לזה?!]. לפיכך אנו מוסיפים "משמי שמי קדם", שיהיו הזכירה והפקידה מ"קדמונו של עולם", המדריגה שאין מעשי התחתונים נוגעים שם.

ואחר כל זאת, דרוש שתהיה אתערותא דלתתא תחילה, כי רק ע"י האתערותא דלתתא באה האתערותא דלעילא, לזאת אנו מבקשים "וזכר לנו אהבת הקדמונים", שזכות אבותינו תהיה נחשבת לאתערותא דלתתא לעורר את האתערותא דלעילא ולהמשיך כל טוב סלה.

משיח ותחית המתים

עוד הבחנה שכתובה , שפקידה היא ברגע ההוה ואילו זכרון הוא של משהו לא מההוה, אלא מהעבר או מהעתיד, כנ”ל. כמו שהזכרנו, בדרך כלל הזכירה קודמת לפקידה — אז הזכירה היא העבר והפקידה היא ההוה. אבל לפעמים הפקידה קודמת לזכירה — ואז הפקידה היא ההוה והזכירה היא העתיד.

הרבי אומר שצריך לחיות עם משיח , עם זה שהפקידה כבר קורית, ”פקד פקדתי” , המשיח כבר כאן. אז מהו העתיד שצריך זכירה? מה בא אחרי משיח? תחית המתים. כתוב שיש שלשה או ארבעה מפתחות שנמצאים רק אצל הקב”ה, ואחד מהם הוא מפתח של תחית המתים. איך ה׳ מחיה את המתים? יש לה׳ זכרון טוב, הוא זוכר את כולם, וכשה׳ זוכר אותך חזק — אתה קם לתחיה . זו עוד פתיחה — ”בפתחי את קברותיכם” .

שתהא שנת פקידה־זכירה, משיח ותחית המתים , שהרבי אומר שיכולים לבוא ביחד .

האצילות, לגמרי מעל הזמן.

הפקידה שבזכירה היא עדיין במחשבה של עולם הבריאה (כמו פקידה בראש השנה ” ,בראשית ברא” ב־א תשרי , שתפעל על מה שיהיה בהמשך השנה), אפשריות־המציאות שכבר בזמן (בכח שעתיד לצאת לפועל ממש, ונחשב כאילו כבר יצא לפועל).

הזכירה שבפקידה היא בעולם היצירה — שם יש הריון בפועל (שמתחיל מ”יצירת הולד”, שהיא עדיין בגדר ׳כלל׳ ביחס ל׳פרט׳ .)

הפקידה שבפקידה היא בעולם העשיה, הלידה בפועל בעלמא דאתגליא (ומכיון שעולם העשיה, ”אף עשיתיו” , רובו רע — יש גם פקידה לרעה, כנ”ל) .

התכללות המדרגות

לאור כל מה שהוסבר עד כה, אפשר להתבונן שיש כאן בעצם ארבע מדרגות, של התכללות הזכירה והפקידה — זכירה שבזכירה, פקידה שבזכירה, זכירה שבפקידה ופקידה שבפקידה — שמכוונות כנגד העולמות אצילות־בריאה־יצירה־עשיה:

עצם הזכירה (זכירה שבזכירה) היא בעולם

ב. שלש נשים נפקדו

פקידה וזכירה בשרה, רחל וחנה

כתוב ש”שלש נשים נפקדו בראש השנה” — שרה, שקוראים עליה בקריאת התורה ביום הראשון של ראש השנה, רחל, שקוראים עליה בהפטרה של היום השני, וחנה, שקוראים עליה בהפטרה של היום הראשון. הסימן שלהן הוא שרח (בת אשר). בשרה כתוב ”והוי׳ פקד את שרה וגו׳” , ברחל כתוב ”ויזכר אלהים את רחל” ובחנה ”ויזכרה הוי׳” . כלומר, יש כאן פקידה־זכירה־זכירה, ר”ת פזז, שהוא השרש של פז .

שרה נפקדה כשכבר היתה מבוגרת וחשבה שלא תלד, היא התייאשה מהתפלה (וגם מבחינת “חשוב טוב יהיה טוב“) — השלימה עם העקרות שלה — וילדה לגמרי בדרך נס

ברחל כתוב ”ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה”. מה הקב”ה זכר?

זכירה היא גם לשון זכות — שניהם משער זך — וה׳ זכר לרחל זכות. חז”ל אומרים שהוא זכר את מסירות הנפש של רחל לאחותה לאה, שהיא מסרה לה את הסימנים — זו היתה מסירות מצדה, היה יכול להיות שהיא לא תזכה בכלל להתחתן עם יעקב. יש מקום שכתוב פשוט שהוא זכר את מעשיה הטובים, לא משהו מסוים. יש מי שאומר שה׳ פשוט זכר שרחל היא עיקר הבית, כל בית יעקב נקרא גם בית רחל — פייר שיש כאן שלש נשים אחרות שילדו ילדים — הן כולן שמחות, ”אם הבנים שמחה” ורחל עצובה ? זה לא פייר! ה׳ זכר שזה לא פייר.

בכל אופן, בזכרון נזכרים במשהו שגורם לענין. אחר כך כתוב ”וישמע אליה אלהים” — היא התפללה וה׳ שמע אליה. לבן השני של השפחה שלה היא קוראת נפתלי על שם ”נפתולי אלהים נפתלתי” , לשון תפלה . גם אצל חנה, בה כתוב ”ויזכרה הוי׳”, ה׳ שמע לתפלה שלה — תפלת חנה, ש”רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע” , ממנה לומדים הלכות תפלה . שרה, בה כתובה פקידה, ודאי גם התפללה כל השנים — אבל לא כתוב בפירוש. אדרבא, היא נפקדה כשכבר היתה מבוגרת וחשבה שלא תלד, היא התייאשה מהתפלה )וגם מבחינת ”חשוב טוב יהיה טוב” ( — השלימה עם העקרות שלה — וילדה לגמרי בדרך נס.

זכירת רחל

כתוצאה מהזכרון והשמיעה לתפלה של רחל ה׳ פתח את רחמה. בכינוס בנות השבוע דברנו על פתיחה וזכרון בשנת פז, ועשינו פרצוף של דברים שצריכים לפתוח. בכל אופן, הכלל של כל הפתיחות שייך לניקוד פתח, הניקוד של ספירת החכמה — החכמה היא ראשית הגילוי , הפתיחה של כל המודעות, וממנה הכח של הפתיחה. אם כן, יש כאן סדר של דעת־בינה־חכמה: ”ויזכר אלהים את רחל” — הזכרון בדעת, כנ”ל” ;וישמע אליה אלהים” — שמיעה בבינה, כנודע; ”ויפתח את רחמה” — בכח הפתיחה של החכמה, ”אבא יסד ברתא” .

יש כאן עשר מילים, שאפשר לצייר בתור משולש של ”שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע” :

ויזכר

אלהים

את

רחל

וישמע

אליה

אלהים

ויפתח

את

רחמה

לפי המבנה כאן, השורה העליונה היא ”ויזכר אלהים את רחל” — שתי הפנות העליונות של המשולש הן ויזכר־רחל, שעולות 481, 13 פעמים 37, שני מספרים חשובים, כאשר 37 הוא המספר הראשוני ה־13 (רק רחל היא כפולה של 7). השורה השניה היא ”וישמע אליה אלהים”, כאשר ”אליה” היינו נקודת המרכז של המשולש, השורה השלישית היא ”ויפתח את” והרביעית, שהיא הפנה התחתונה, היא ”רחמה”. גם ”אליה” וגם ”רחמה” הן כפולות של 23, יחד 13 פעמים 23, אז יש לנו כאן זוגות המספרים החשובים בתורה , 13־7 וגם 37־23. שלשת הקודקודים והנקודה האמצעית עולים יחד 780, חמש פעמים יוסף, יוסף פנים ואחור (ל”פ הוי׳). ה׳ פוקד את רחל, אבל מה כח הפקידה? יש כאן נשמה חדשה שצריכה להוולד, והיא הכח של הפקידה — פקידה של יוסף. כמה שוות שאר המילים? זו עבודת בית לחשב... הן שוות סה”כ שמונה פעמים רחל. רמז מאד יפה, שיש כאן חיבור של האמא והבן, רחל ויוסף, כאשר הכופלים (5 ו־8, חתך זהב) שוים יחד 13 (5, 8, 13 הם שלשה מספרים רצופים בסדרת האהבה .)

פקד” שוה גבורה (ממוצע כל אות הוא זך של זכות וזכירה). זו דוגמה נוספת שהכח של הפקידה של האמא שייך לנשמה של הבן, שכאן היא נשמת יצחק, שמדתו דין־גבורה.

ברחל כתוב ”ויזכר אלהים”, כנ”ל באריכות, ובחנה כתוב ”ויזכרה [בגימטריא אברהם, גם הוא נמצא כאן] הוי׳”.

בכל התנ”ך אין ׳ויזכר הוי׳׳, אלא רק ”ויזכר אלהים”, שכתוב ארבע פעמים — כולן בתורה:

”ויזכר אלהים את נח” , ”ויזכר אלהים את אברהם” , ”ויזכר אלהים את רחל” ו”ויזכר אלהים את בריתו”

אבנר: אברהם בריתו נח רחל;

אברהם־ברית־נח־רחל משלימים ל־34, לד של לידה, כנ”ל, טוב־טוב, ברבוע( — ופעם אחת ”ויזכרה הוי׳”, יחס של א:ד. בדרך כלל הזכירה מתלבשת בתוך הטבע, בגימטריא אלהים, אבל אצל חנה כתוב ”ותתפלל חנה על הוי׳” — שכתוב שה”על הוי׳” כאן הוא אפילו למעלה מ”תתענג על הוי׳” — ואצלה הזכירה באה משם הוי׳ שלמעלה מהטבע.

שלשת הביטויים — ”והוי׳ פקד” ,”ויזכר אלהים” ,”ויזכרה הוי׳” — עולים 819, אחדות פשוטה וכו׳, מספר מאד חשוב , ששוה סג (חנה) פעמים 13. שלשת השמות, שרה־רחל־חנה, שוים אחד פחות, 806, סב פעמים אחד. יחד הכל עולה 125 (5 בחזקת 3) פעמים 13.

)וסימנך ר”ת

רמזי הפקידות

נגיד עוד גימטריא, למי שאוהבת גימטריאות:

בשרה כתוב ”והוי׳ פקד את שרה וגו׳”. חז”ל אומרים שכל מקום שכתוב ”והוי׳” הכוונה ”הוא ובית דינו” — יש כאן כח של דין, וגם ”והוי׳

א ב ג נרשם (מהזכרון) ע“י איתיאל גלעדי. ליל שבת תשובה תשפ“ז — כפ“ח. א במדבר י, י. ב ג ראה תורת מנחם תשמ“ז ח“א עמ׳ 35 ואילך. ובכ“מ. ספרי בהעלותך עז. ד ה ד ראה מכתב לראש השנה תשפ“ו“( תהא שנת פרו ורבו“) ושיעור “תהא שנת פרו ורבו“ (נדפסו בגליון נצבים־ראש השנה תשפ“ו). ה “מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו“ (תהלים ח, ה); “זכרני הוי׳ ברצון עמך פקדני בישועתך“ (שם קו, ד); “זכרני ופקדני“ (ירמיה טו, טו). ו ו נדה פ“א מ“א. ז ח ט י יא יב ז ראה שיעור י“ד מנחם־אב — נדפס בגליון ראה — תשפ“ד; ובספר בין יש לאין שער שני. ובכ“מ. ח ראה רד“ק לתהלים ח, ה: “׳מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו׳... כי תזכרנו, כי זכרתו בבריאתו שהאצלת מהודך עליו. ותפקדנו, כל הימים אשר הוא חי תשגיח עליו ובמעשיו לתת לאיש כדרכיו“. ט היינו 411, תהו, ג“פ 137 וכו׳, המתחלק בצמד זכר־פקד לר“ת פז ועוד 324, חי ברבוע. י לקו“מ נד. יא אבות פ“ג מ“א. יב ע“פ בראשית רבה ב, ה (“מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב“ה במעשיהן של צדיקים“). יג יד טו טז יז יח יט יג משלי יב, ד. יד תהלים כא, ד. טו שעה“כ דרושי סוכות דרוש ה; פע“ח שער הלולב פ“ב. טז תהלים צח, ג. יז ע“ח שכ“ה דרוש ב; של“ד; טעמי המצות פרשת בהעלתך; סדור עם דא“ח ד“ה“ ברוך מרחם על הארץ“. יח סנהדרין צ, א. וראה סוטה ח, ב. יט ראה זהר ח“א מג, א־ב. כב כ “פקד... ותלד“ עולה ג“פ (׳חזקה׳) יצחק! רק פקד עולה ב“פ פחד (מדת יצחק, כשבין השרשים יש חילוף חק, נצח דאלב“ם). כא “ותהר“ אותיות תורה, בחינת “זכרו תורת משה עבדי“ (מלאכי ג, כב). כב זכר במילוי — זין כף ריש — במילוי עולה אור־מים־רקיע, סוד ההריון (ראה ע״ח שי״א פ״ו; רש“י לבראשית כא, א, ובשיעור מוצאי ז“ך אדר א׳ תשע“ד הערה ב). כג כד כה כו כג ודוק שיש בפרשיה זו ריכוז גבוה של לשונות הולדה, ואכמ“ל. כד זכירה־פקידה עולה אמת, אהיה ברבוע, סוד “אהיה אשר אהיה“ (שמות ג, יד) — שם הלידה — “אהיה“ בהריון, בזכירה, כשהולד עדיין בכח, בהעלם שישנו במציאות (שהזכירה הוציאה מהעלם שאינו במציאות, יכולת, כשאברהם ושרה היו עקרים לגמרי), “אשר אהיה“ בלידה, ביציאה לפועל, מציאות גלויה, ודוק. כה ראה חדא“ג מהרש“א ר“ה לב, ב. כו ראה ספר השיחות תנש“א ח“א עמ׳ 692. ובכ“מ. כז לג לד כח כט ל לה לא לב לו לז כז שמות ג, טז. כח תענית ב, א־ב; בראשית רבה עג, ד. כט עוד על הקשר בין הזכרון של מי שנפטר לכח להחיות אותו עיין ברשימות דברים (חיטריק) מדור הבעש“ט סיפור כא. ל יחזקאל לז, יג. לא בקבלה (שער הפסוקים פרשת שמות; לקו“ת האריז״ל פקודי) “פקד“ הוא הסוד של שם קפד, אחורי שם עב שבחכמה, המתייחד עם שם קסא (ח“פ 23 ועוד ז“פ 23), פנימיות אמא, כדי שתלד. זהו סוד משה, העולה קפד־קסא — “משה זכה לבינה“ (ראה ר“ה כא, ב; זהר ח“ב קטו, א), היינו כח הזכירה (“זכרו תורת משה“), ולפקידה, הכח לגאול את עם ישראל (וביחס לתורה גופא, מתן תורה הוא הריון, זכירה, וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, עד למימוש ה“נעשה ונשמע“ בפועל, הוא הלידה). “הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון“ (ראה שמות רבה ד, ב; זהר ח“א רנג, א), לתת לנו גם תורה, כולל תורה חדשה של מלך המשיח, תורה של תחית המתים, עליה נאמר “טל תורה מחייהו“ (ילקו“ש דברים רמז תתכד, ע“פ כתובות קיא, ב). לב ראה שיחת אחש“פ תש“ל; התוועדויות תשמ“ט ח“ב עמ׳ .433 לח לט מ מא לג כדלקמן פ“ב. לד ראה פענח רזא פרשת בראשית פ“א. לה ראה סוד ה׳ ליראיו ש“ב פ“א. ובכ“מ. לו ישעיה מג, ז. לז ולפי זה, “והוי׳ פקד את שרה“ הוא בבריאה (פקידה שבזכירה, פקידה בר“ה, ו“ויעש הוי׳ לשרה כאשר דבר“ היינו עשיה שבבריאה), “ותהר“ ביצירה ו“ותלד“ בעשיה, ודוק. לח ר“ה יא, א. לט בראשית כא, א. מ שם ל, כב. מא שמואל א א, יט. מב מג מד מה מו מז מח מט נ מב ראה ספר השרשים לרד“ק ערך פזז. מג רש“י עה“פ (בראשית ל, כב), ע“פ מגילה יג, ב. וראה בראשית רבה עג, ד. מד מלבי“ם עה“פ. מה תהלים קיג, ט. מו ראה בראשית רבה עא, ב; שם עג, ד. מז בראשית ל, ח. מח תרגום אונקלוס עה“פ“( קביל הוי׳ בעותי... בצלותי“), הובא ברש“י שם. מט שמואל א א, יג. נ ברכות לא, א־ב. נא נב נג נד נה נו נז נא אג“ק אדמו“ר הריי“צ ח“ב עמ׳ תקלז; ח“ז עמ׳ קצז. נב ההשלמה שייכת להוד (שהוא גם מקום הבטחון הסביל של “חשוב טוב יהיה טוב“, הנ“ל) והשלמת שרה (“איהי בהוד“) היא השלמה עם כך ש“הודי נהפך עלי למשחית“ (דניאל י, ח). בעומק, זהו סוד הצחוק של שרה על בשורת הלידה — בעצם היא צחקה על עצמה, לעגה לעצמה (ועל כן צדקה באמירת ““לא צחקתי“ — לא צחקתי על ה׳, חלילה, אלא רק על עצמי), ואכמ“ל. נג שיעור בנות ו׳ תשרי (נדפס בגליון סוכות) השתא. נד ראה תקו“ז תקון ע (קכט, א־ב). נה ראה חסדי דוד הנאמנים ח“י עמ׳ .117 נו זהר ח“ג רמח, א; תקו“ז תקון כא (סא, ב). נז זהר ח“ג רכז, ב; הקדמת תקו“ז ג, א. ובכ“מ. סב סג נח סד סה סו סז נט סח ס סא נח על 7 ו־13 ראה שערי אהבה ורצון מאמר “סוד השבע והשלש־עשרה“. ראה שעשועים יום יום ח“ג עמ׳ רה. ובכ“מ. נט ראה בהקדמת הספר עיניך ברכות בחשבון. ובכ״מ. ס ירושלמי ברכות פ“ט ה“ה; בראשית רבה נא, ב; רש“י לבראשית יט, כד. סא “הוא ובית דינו“ ר“ת הוד (“איהי בהוד“), ענף הגבורה, כאשר “בינה [אמא, שרה] עד הוד אתפשטת“ (ע“פ הקדמת תקו“ז ז, א; ע“ח שכ“ט פ“ח“ .)הוא ובית דינו“ עולה 500“ ,פרו ורבו“, ויחד עם “והוי׳“ עולה 19 ,532 פעמים 28, סוד המחזור הקטן והמחזור הגדול, סוד חידוש העולם, כנודע (בריאת העולם מחדש, יש מאין, שינוי המזל לגמרי, לכך שגם אברהם ושרה יולידו). סב בראשית ח, א. סג שם יט, כט. סד שמות ב, כד. סה שמואל א א, י. סו ראה שערי תשובה שער התפלה פ“א; תורת חיים וישב רט, ג. וראה שיעורים בסוד ה׳ ח“ה ש“א פכ“א. סז ישעיה נח, יד. סח ראה בעתה אחישנה פ“ז הערה א. ובכ“מ.