רעים האהובים

קיצור מהלך השיעור

לקראת שמחת נישואי נכדה של הרב יצא ספר חדש — “רעים האהובים“. רבי חיים בן עטר, בעל אור החיים הקדוש, כתב את פירוש ראשון לציון על שיר השירים, שמסביר את המגלה כולה כדו־שיח עמוק בין החתן והכלה. הספר החדש מוסיף לדברים נופך פנימי — במבנה הקבלי־הפנימי של הדברים מחד ובתרגום שלהם לחיי הנישואין של כל זוג מאידך, ועוד הרבה ציצים ופרחים בדרכי הדרוש והרמז. כטעימה לקוראים מוגש כאן המבוא של הספר, שמספק מסגרת פנימית למהלך העולה מדברי האור החיים, הקובעת ברכה לעצמה וגם מזמינה לצלול פנימה אל הספר כולו.

התכללות האהבות

קוטב פירושו של בעל אור החיים הקדוש על שיר השירים נסוב על כך שהספר מורכב משני שירים — שיר האהבה של הכלה לחתן ושיר האהבה של החתן לכלה.

שתי האהבות הללו נשזרות זו בזו ומתכללות זו עם זו — לשון כלולות־נישואין — עד שאפשר לתאר אותן כ”שתים שהן ארבע”. בכל התכללות של חתן וכלה, זכר ונקבה, יש בעצם ארבעה ממדים — הזכר שבזכר, הנקבה שבזכר, הזכר שבנקבה והנקבה שבנקבה )ובלשון הקבלה: מה ד־מה, בן ד־מה, מה ד־בן ו־בן ד־בן( . וכך כאן, בנוסף לאהבה העצמית של החתן לכלה, אהבת הקב”ה לכנסת ישראל, כלולה בו גם הרגשת האהבה של הכלה אליו, ובנוסף לאהבה העצמית של הכלה לחתן, אהבת כנסת ישראל לקב”ה, כלולה בה גם הרגשת האהבה של החתן אליה.

אהבת ה׳ אלינו והרגשת אהבתנו אליו הכלולה בתוכו הן בגדר ”הנסתרֹת להוי׳ אלהינו”, הרגשת ה׳ הנסתר כלפינו, ואהבתנו אל ה׳ והרגשת אהבתו אלינו הכלולה בתוכנו הן בגדר ”והנגלֹת לנו ולבנינו” , החויה השייכת אלינו והגלויה לנו. בזכות ההתכללות הזו גם בזמני הריחוק בין הדוד והרעיה — עליהם בפרט נתקן שיר השירים מלא הגעגוע — יש קשר נסתר של אהבה. גם בזמני החטא והגלות, כאשר ה׳ מסתיר את פניו מאתנו (׳שקוע׳ ב”הנסתרֹת להוי׳ אלהינו”), הוא ממשיך לאהוב אותנו ומצדיק אותנו בשיריו שבעצם לא חטאנו — הוא חש בתוכו את אהבתנו )ולכן הוא דומה לצבי או לעפר האילים שגם בעת בריחתו־הסתלקותו מסב את פניו אחור להשגיח מן החלונות והחרכים וגם כשהוא ישן עינו האחת נותרת פקוחה .( וגם מצדנו, גם אצל הרחוקים ביותר נותרת בלב אהבה מסותרת לה׳ — עד כדי נכונות למסור את הנפש בפועל עבורו (דבר הניכר במיוחד אצל ”הריקנים שבך”) — שהיא בעצם הארת אהבת ה׳ אלינו שנמצאת בתוכנו.

אהבת החתן לכלה

הרגשת החתן את אהבת הכלה בתוכו הרגשת הכלה את אהבת החתן בתוכה אהבת הכלה לחתן

במובן מסוים, הזיווג העיקרי מתחולל דווקא בתווך של ההתכללות, בין הנקבה שבזכר לזכר שבנקבה. כאן היינו יחוד ההרגשות של אהבת בן הזוג כפי שהיא נכללת ממש בבן זוגו — יחוד ה עילאה ו־ו (”כונן שמים בתבונה”). דווקא המפגש הזה, בו כל אחד חש מתוכו את אהבת בן זוגו, מאפשר את המפגש בין האהבות העצמיות של החתן והכלה זה לזו וזו לזה — יחוד י ו־ה תתאה )”הוי׳ בחכמה יסד ארץ” ( .

י ה ו ה

בין שני השירים יש ׳תחרות׳ מי אוהב את מי יותר. זהו משחק של אהבה, שהמתח שבו מגדיל את התענוג ובסופו של דבר את ההתכללות והאחדות בין שתי האהבות

תחרות של אהבה

התמונה הזו מסבירה היטב כמה מהנקודות השוזרות את ביאורי בעל אור החיים לפסוקים:

בין שני השירים יש ׳תחרות׳ מי אוהב את מי יותר, כשכל אחד מבני הזוג טוען שאהבתו לבן זוגו גדולה יותר . אהבת הכלה לחתן נקראת ”כבוד כלה” ואהבת החתן לכלה נקראת ”כבוד חתן” — כל אחד מתכבד, משתבח ומתפאר, באהבתו הגדולה לבן זוגו. זהו משחק של אהבה, שהמתח שבו מגדיל את התענוג ובסופו של דבר את ההתכללות והאחדות בין שתי האהבות.

המשחק־התחרות מבוסס על גילוי סוד ההתכללות: הכלה אומרת לחתן — כל אהבתך אלי היא בעצם מתוך הרגשתך את אהבתי

ארבע אהבות

”הנסתרֹת להוי׳ אלהינו” היינו אותיות י־ה שבשם (על דרך מה ד־מה ו־בן ד־מה, ה־י הוא הזכר העליון עצמו ו־ה עילאה היא הנקבה העליונה, הנקבה הכלולה בזכר) ו”והנגלֹת לנו ולבנינו” היינו אותיות וה שבשם (על דרך מה ד־בן ו־בן ד־בן, ה תתאה היא הנקבה התחתונה עצמה וה־ו היא הזכר התחתון, הזכר הכלול בנקבה): אליך המפעמת בך, אני מעלה מיין־נוקבין לתוך תוכה של מהות נשמתך )והוא סוד ”הבן בחכמה” , בינה פנימית, ה עילאה — בינת־לב נשית, שמאפשרת לדבר בשפת הלב ולגלות את הרגש — שרק היא מגלה את עצם אהבת החתן לכלה, ה־י(. החתן, לעומתה, אומר לה — כל אהבתך אלי היא רק משום שאני נמצא בתוכך, וכל ההתמסרות שלך אלי היא כי את מרגישה מבפנים עד כמה אני אוהב אותך.

בלי־גבול וגבול

בנמשל האלקי, בין הקב”ה וכנסת ישראל, יש כאן דגשים מיוחדים:

כשכנסת ישראל אומרת לקב”ה שכל אהבתך נובעת מהעלאת המ”נ שלי בתוכך היא לא מכחישה חלילה שהוא הכל והוא אין־סוף, בלי גבול, לעומת המוגבלות שלה — אבל היא אומרת שכל המשכת הקו אליה (ביטוי אהבת ה׳ ש”דוחקת את הבשר” , מצמצמת את האין סוף, כדי שיוכל להתרכז בכלה ולהתחבר עמה) הוא בגלל הציור הצפוי שלה בתוכו.

כך מסביר הרב המגיד ממעזריטש את מאמר חז”ל” במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים” — שהקב”ה צפה טרם הבריאה את התענוג שיהיה לו מנשמות הצדיקים (”ועמך כֻלם צדיקים” , כולל רשעי ישראל), והוא סוד העלאת מ”נ לפני כל מציאות של מ”נ בפועל.

לאידך, הקב”ה אומר לכנסת ישראל שכל האהבה המסותרת אליו, עד נכונות למסירות נפש, היא מכח הרגשת אהבת ה׳ האין־סופית אלינו — זו מעלת הבלי־גבול על הגבול, האהבה האין סופית של ה׳ שמעוררת ומגלה את האהבה המוגבלת שלנו )אך יש מעלה גם לכח הגבול על כח הבלי גבול — הצמצום, שמעלים את אור אין סוף ומגלה את כח הגבול, הוא בעצם כניסת המאור למקום האור , כאשר עצם המאור הוא סוד השותף השלישי שמעל ליחוד החתן והכלה, קוב”ה ושכינתיה, כפי שיתבאר .(

יסוד ההתכללות הזו מסביר יפה גם את העובדה שלפי פירושו לעתים החתן ׳מדברר׳ את הכלה, לפי מעשיה, ולפעמים הוא מבליע את דבריו בתוך דבריה . ועוד, חלק משבחי החתן בעצם מתבארים כמעשים של הכלה שכנגדם יש מעלות בחתן . בשל ההתכללות הכלה יכולה לדבר מפי החתן והחתן יכול לדבר מפי הכלה, ושבחי החתן והכלה מתחלפים. גם כמה ׳רביעיות׳ שמוזכרות בדברי האור החיים — ארבע המצוות של הכלה ושבחי החתן שכנגדם , ארבע מעלות הכלה , ארבע תכונות היין כנגד הפרד”ס ועוד — יכולות להתבאר לפי ארבע המדרגות שיש בהתכללות הזו, כדלקמן.

העורך השוזר את השירים

בעל אור החיים הקדוש מציין ש”שיר השירים”, השיר השזור משני שירי האהבה, של המלך ושל המלכה, נכתב דווקא על זמן הריחוק בין המלך והמלכה — זמן הגלות. הוא ממשיל זאת ”למלך שגרש המלכה, וחשבו השכנים לומר כי לא ישוב עוד לדעתה וריחקה מלבו, ועמד בן אחד שילדה המלכה למלך קודם גרושין, והלך אצל האב והבין ממנו שעדין לבו עם המלכה, והלך אצל האם והבין שלבה שלם עם המלך. עמד וחבר שיר אחד ממה שבלב המלך על המלכה וממה שבלב המלכה על המלך, כאשר ידע ממה שלבם זה על זה וזה על זה” .

דווקא בזמן הריחוק, כשאין מפגש פנים אל פנים, מתקיים המפגש בתוך כל אחד מבני הזוג ובתוכו מתחולל דו־שיח בין שתי הבחינות שבתוכו — המלך והמלכה שבמלך והמלך והמלכה שבמלכה. בן המלך והמלכה, שיודע מה בלב הוריו, מרגיש בתוך עצמו את הרגשות המפעמים בשני הוריו ומסוגל לקרב את השירים שלהם ולשדך אותם מחדש, בע”ה.

מבחינת סגנון, המשמעות היא ששיר השירים — כמו התורה (בעיקר בארבעת החומשים הראשונים שלה) — נכתב על ידי ”שלישי המדבר” , עורך שעומד בין שני בני הזוג ומאחד את השירים שלהם לשיר אחד, שהוא־הוא השותף השלישי (שיכונה עוד לקמן ”שלישי הנמנע”), המכוון ומנתב כאן את שירי האהבה. מבחינה סגנונית, לעורך יש גם את החופש הדרוש כדי לבטא את ההתכללות הזו על גווניה השונים, להחליף בין התפקידים שלהם וכיו”ב, כנ”ל.

כאשר הבן מאזין לרחשי הלב של שני הוריו הוא מקרב אותם, וכשהוא עולה להיות עורך שירי האהבה שלהם הוא מגלה את ההתכללות שלהם ומחבר אותם לגמרי )ועד שהוא עורך לאביו ואמו חופה וקידושין, נוטל חלק פעיל במצוה הרמה של מחזיר גרושתו (. הבן נמצא מתחת להוריו, מאזין להם ומקרב אותם, אך כעורך הוא חושף את השותף השלישי שמעליהם (ורמז: הבן העורך עולה משיח.)! במונחים הפנימיים, ”השלישי המדבר” הוא הכתר המייחד את החכמה והבינה )באמירתו ”וידבר הוי׳ אל משה לאמר” — יחוד ”הוי׳ בחכמה” עם ”משה זכה לבינה” (, היינו השותף השלישי המייחד את האבא והאמא, בעוד הבן הוא הדעת, שנקראת גם ”ברא בוכרא” )ופעולתו היא ה”לאמר”, המשכת אור־מים־רקיע, וד”ל( .

רעים האהובים

לאור זאת, את ההתכללות שבין האהבות אפשר להעלות עוד קומה, גם ביחס בין אהבת בני הזוג עצמם והיחס של הקב”ה, השותף השלישי, לקשר הזה ולהופעתו בתוכו:

בשבע הברכות אומרים על החתן והכלה ”שמח תשמח רעים האהובים” — זו פניה לשותף השלישי לשמח את החתן והכלה, ל”שכינה ביניהם” להופיע בין בני הזוג ולמלא את הבית שמחה. ב”רעים האהובים” שני פירושים: פירוש אחד הוא ששניהם אהובים ליוצרם , לו אומרים ”שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן בקדם”, ופירוש שני ש”אלו החתן והכלה שהם רעים אהובים זה על זה” .

”אלו ואלו דברי אלהים חיים” ושני הפירושים תלויים זה בזה. אצל הכלה הפירוש ”אהובים ליוצרם” מסובב מהפירוש של ”אהובים זה על זה”, בסוד ”לית שכינתא שריא אלא באתר שלים”

ביניהם”, שמבטאת את ה”אהובים

שורה רק במקום של שלמות האהבה בין החתן והכלה. אצל החתן הפירוש ”אהובים זה על זה” מסובב מהפירוש ”אהובים ליוצרם” — הכל פתאום מתחיל מאהבת ה׳ אלינו, גם עוד לפני שאנו ”אהובים זה על זה”, וככל שמתגלה אהבתו יתברך אלינו )ש”בין כך ובין כך קרויים בנים [אהובים]” ( מתגברת גם האהבה בינינו (וממילא התיקון לשנאת חנם, סבת החורבן , הוא ההכרה עד כמה ה׳ אוהב כל יהודי). ובסגנון פשוט יותר, מצד הכלה ”דרך ארץ קדמה לתורה” , ורק שלום־בית אמתי מוצא חן בעיני הקב”ה ויכול לרומם את הבית בעבודת ה׳ משותפת, ואילו מצד החתן רק חיזוק הקשר לקב”ה יכול לתת כח להתנהג בבית כראוי, להתמסר לבנין הקשר באורך רוח ובעין טובה, ולבנות שלום־בית אמתי.

— ה”שכינה

ליוצרם”,

כשמדברים על הקב”ה וכנסת ישראל — קוב”ה ושכינתיה, זעיר־אנפין ונוקביה, בפרצופים העליונים — ה”שכינה ביניהם” היינו עתיקא, גילוי מדרגה עליונה משניהם בתוך היחוד )שלשת השותפים מופיעים בשלש סעודות שבת — ”סעודתא דחקל תפוחין קדישין”, ”סעודתא דזעיר אנפין” ו”סעודתא דעתיקא קדישא” (. וגם כאן, מצד המלכות־הנוקבא הכל תלוי בעבודת המטה, וכשיהיה יחוד ואהבה — עם כל ההמתקה שיש בה — יתאפשר הגילוי של המדרגה העליונה משניהם, עתיקא קדישא )ובעצם, אז יתגלה ש”ז”א בעתיקא אחידא ותליא” ועד ש”כולא חד” , ועתיקא קדישא מתגלה בתוך זעיר אנפין, השותף השלישי מתגלה בתוך החתן(. ולעומת זאת, מצד הז”א התחושה היא שרק גילוי המבט העליון של עתיקא, שכולו טוב )”לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא” (, הוא שמאפשר להתגבר על הדינים ועל כל קטנות המוחין ולהביא ליחוד ז”א ונוקביה.

בשני האופנים יש יסוד של התכללות: גילוי אהבת ה׳ לחתן ולכלה בשל האהבה ביניהם, כתפיסת הכלה, אומר שבעומק האהבה ביניהם מורגשת בתוכו ו׳עושה לו חשק׳ ליטול גם הוא חלק באהבה הזו — להכנס בשותפות של ”רעים האהובים” ולהיות חלק מאותו קשר של אהבה . התעוררות אהבת החתן והכלה מתוך אהבת ה׳ אליהם, כתפיסת החתן, היינו שהרגשת אהבת ה׳ לכל אחד מהם מורגשת מתוכו, ומעוררת גם בקרבו את אהבת ה׳ לזולתו, ודוק היטב.

א ב א ב ראה לקו“ת תזריע ד“ה“ אשה כי תזריע“ (יט, ג־ד). דברים כט, כח. ג ד ה ו ז ח יא יב ט י יג יד ג כמבואר לקמן א, א. ד ה ו ראה לדוגמה לקמן א, יד־טו. ראה זהר ח“ב יד, א (הובא לקמן ב, ט). ע“פ שה“ש ב, ט. ז זהר ח“ב יד, א; ילקו“ש שה“ש רמז תתקצד. ח ט י יא משלי ג, יט. יב בסוד הפרד“ס (שיתבאר לקמן ב, ד), יחוד האהבות העצמיות הוא יחוד הסוד והפשט (סוד־פשט עולה בעל שם טוב) ויחוד ממדי ההתכללות הוא יחוד הדרוש והרמז, וד“ל. יג ראה לדוגמה לקמן א, ז; א, ט־יג. יד ראה לקו״ת שה״ש ד“ה“ כי על כל כבוד חפה“ (מז, ג ואילך). ובכ״מ. נושא עיקרי בספר התניא — ראה פרקים יח־כה. ראה בפרט תניא פכ“ה. ע״פ שה“ש ד, ג; ו, ז. ברכות נז, א; חגיגה כז, א (וראה עוד בביאור לקמן ב, ד). וראה שיחת פורים תשי״א ובד״ה ״ונחה״ תשכ״ה ס״ט (ובד״ה ״אני ישנה״ תש״ט) שדווקא בהם ניכרת מסירות נפש. טו טז יז יח יט טו ספר יצירה פ“א מ“ד. טז ב“מ פד, א. וראה תניא פמ“ט. יז ראה מגיד דבריו ליעקב סי׳ ד. יח ע“פ בראשית רבה ח, ז; רות רבה ב, ג. יט ישעיה ס, כא. כ כא כב כג כד כה כו כ ראה מאמרי אדה“ז ענינים ח“א מאמר ד“ה“ אורות המתחלפים“ עמ׳ עג, וכמבואר בפלח הרמון בכ“מ. וראה סוד ה׳ ליראיו עמ׳ עב הערה כא. כא בהמשך המבוא ולקמן א, א. כב ראה לקמן א, ז. כג לקמן א, ב־ג; ב, ג. כד ראה לקמן א, ב־ג. כה ראה לקמן א, יז — ב, א. כו ראה לקמן ב, ד. ל כז לא לב לג כח לד לה לו ל משלי ג, יט. לא ראה ר“ה כא, ב; זהר ח“ב קטו, א (ובניצוצי זהר שם). לב זהר ח“ג רצא, א; שער הפסוקים בראשית סימן ד. לג עורך־חתן־כלה־בן משלימים ל־861, אם במשולש (בית המקדש וכו׳). עורך־מלך־מלכה־בן עולים 533, אם פעמים אחד. לד השווה תניא אגה“ק כד. לה אבודרהם. לו עירובין יג, ב. כט כז לקמן א, א. כח הקדמת הרמב“ן לפירושו על התורה. כט כדעת התשב“ץ ח“ג סימן ט. לז לח לט מ לז זהר ח“א רטז, ב. ובכ“מ. לח קידושין לו, א. לט יומא ט, ב. מ ויקרא רבה ט, ג. מא מב מג מד מה מא נוסח “אתקינו סעודתא“ (ע“פ זהר ח“ב פח, א־ב). מב זהר ח“ג רצב, א; ע“ח שי“ג פ“ב. מג ע“פ זהר ח“ג קמא, א (אד“ר). מד זהר ח“ג קכט, א. מה וראה עירין קדישין לפרשת קדשים.