ספר הזכרונות

את המלאכה ויחד עם כך השגיח על הנהגתו. הנער אמנם ידע לזמר ברכות הנהנין אבל לא ידע בדיוק למה שייכת כל ברכה, והפחח לימד אותו כל ברכה למה היא שייכת.

ברם, חשקו של הנער ללימוד היה רב וברצותו ללמוד גם בשעת העבודה – כפי שהיה נהוג אז, שפועלים היו אומרים תהלים או חוזרים משניות בשעת העבודה – היה יושב ואומר ברכות, בחשבו שבכך הוא יוצא ידי חובת לימוד תורה, עד שהסבירו לו שכשאומרים ברכה מבלי לאכול נקרא הדבר ברכה לבטלה, ואז התחיל לשנן בשעת העבודה אותיות האלףֿבית, או קמץ אלף וכו'.

את העבודה תפס בקלות ובהצלחה רבה. בינתיים הגיע לגיל בר מצוה.

למרות שההסכם היה שהנער ילמד אצל הפחח תקופה של כמה שנים, אך בראותו שהנער תפס היטב את המלאכה הסכים שהנער יצא לעבוד לעצמו.

הנער פתח חנות של פחחות, עבד היטב ובהצלחה מרובה. חילק הרבה צדקה, והצטער מאד על אשר נשאר עם הארץ.

הנער הגיע לפרק "האיש מקדש", והתחתן עם בתו של כפרי. חותנו עבד בעבודות זיפות ביער מסויים וגר בכפר ליד היער. חתנו התיישב גם הוא באותו כפר, עבד במלאכת הפחחות, הצליח בעבודתו, התעשר מאד והיה לו רוב טוב.

אך, תמיד היה בוכה ומצטער על אשר אין הוא יודע ללמוד.

*

בכפר מושבו חיו מספר משפחות יהודיות, שהקצו מקום מיוחד לתפלה משותפת. כן היו שם שוחט, מלמד, וביניהם גם בן תורה.

האברך הפחח נכנס אל בן התורה ושפך בפניו את לבו הכאוב והמר, את צערו העמוק על שאין הוא יודע ללמוד. בן התורה יעץ לו להחזיק בלומדי תורה בהצנע, ורחמנא ליבא בעי, ישנם הרבה יהודים פשוטים המחזיקים בלומדי תורה, והם חשובים כמו לומדי תורה. ומאז החל הפחח להחזיק יותר בלומדי תורה.

באותו כפר היה נהוג, כשהיה בא אורח למקום, דבר שאירע לעתים רחוקות, וכל אחד רצה לקיים מצות הכנסת אורחים – היו מטילים גורל מי יזכה באורח. פעם אחת הגיע לכפר אורח חולה ומצורע בכל גופו, הטילו גורל וזכה בו הפחח.

הפחח לקח את האורח לביתו, הקצה לו חדר מיוחד, רחץ אותו ומשח אותו במשחות שונות והביא על ידי כך הקלה רבה במצב בריאותו של האורח. עברו מספר ימים והאורח רצה להמשיך בדרכו, אבל הפחח התחנן בפניו לשהות בביתו עוד מספר ימים.

פעם אחת, בהיותם יחד, שאל הפחח את האורח לסיבת מחלתו, והאורח ענה לו, שהוא היה בקי בש"ס, אבל רצה ללמוד ולדעת גם ראשונים ואחרונים, התענה רבות, צם ולמד בהתמדה רבה, עד שנחלש ביותר ומכך צמחה מחלתו.

כעבור זמן קצר, עזב האורח את בית הפחח והלך לדרכו.

האברך הפחח, בשמעו סיבת מחלתו של האורח, היה מתפלל ומתחנן בפני הקב"ה, שהוא מקבל על עצמו כל מיני יסורי הגוף, ובלבד שיזכהו השי"ת ויהיה בן תורה. עברו כמה ימים ומצבו בלימוד לא השתנה. החליט הפחח לנהוג כפי שהאורח סיפר לו, והיה יוצא ליער, צם ומתיישב בין הנמלים שיעקצוהו, ובשעת מעשה אומר תהלים (שכן, במשך הזמן למד לומר "עברי"), פירוש המלים לא ידע, אך היה יושב ואומר מלות פרקי תהלים תוך בכיה ואנחות.

â ספר הזכרונות â

פרק ד – ר' וולף מתגלה שוב

גלות ארוכה החלה לפקוד את ר' וולף הסנדלר, העילוי הנסתר מלוצק, ואת אשתו. הם נדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר. במהלך נדודיהם התפרנסו ממלאכת הסנדלרות שבה עסק ר' וולף. במלאכה זו עסק ר' וולף בחשק רב, בראותו בה הרבה יותר מאשר אמצעי לפרנסה או להסתרת צדקנותו ולמדנותו. ר' וולף מצא במלאכ ה סיפוק רב ואידיאלֿחיים. במיוחד ראה בה הזדמנות להתרועע תמיד עם בעלי מלאכה ואנשים המוניים פשוטים, אותם אהב בכל להט נשמתו. הסנדלרות נתנה לו הזדמנות לגמול חסד עם אנשים עניים. שונות נעליים מבגדים: אדם מתעטף בכל בגד שהוא, אך נעליו חייבות להיות שלמות שלא תעבור דרכן רטיבות הגשם והשלג. לא זו בלבד, איפוא, שר' וולף הוציא מתחת ידו עבודה מתוקנת ולא לקח עבורה פרוטה מיותרת, אלא שאף נטל דמיֿעבודה זולים במיוחד. זאת עשה משני טעמים: ראשית משום שלא רצה שיהיו בידו כספים יותר מכדי צרכיו החיוניים, ושנית, כדי שאנשים עניים לא יימנעו מתיקון נעליהם בגלל חוסר כסף.

כך נמשכו נדודיו של ר' וולף תקופה ארוכה. הם נסתיימו בהגיעו לכפר בווהלין, לא הרחק מלוקטש, שם השתקע וקבע לו משכן תמידי. "תמידות" זו החזיקה מעמד עד – המאורע שאילצהו שוב להמשיך בנדודיו, כשם שנאלץ לעזוב את ליובאוויטש.

תחלה מצא ר' וולף בכפר זה את השלוה אותה חיפש מאז עזב את ליובאוויטש. יכול היה לנהל את חייו הצנועים כרצונו, מבלי שיעלה על דעתו של איש שהוא צדיק נסתר. ר' וולף קנה לעצמו שם טוב בין יהודים, וגם, להבדיל, בין הגויים, בזכות יושרו ונאמנותו במלאכתו, בזכות מחיריו הזולים, ובזכות היותו אדם שקט ונוח שאינו רב עם איש ואינו מדבר על איש. בגלל שתיקתו המיוחדת, שיוחסה על ידי מכיריו לטובֿלבו ולפשטותו, נקרא בפי הגויים בשם "וולפקע דוברי" (וולף הטוב).

ודאי היה נמשך מצב זה זמן רב מבלי שאיש היה יודע שאדם צנוע ופשוט זה אינו אלא צדיק וגאון נסתר. אלא שמאורע מסוים אילץ את ר' וולף לגלות את גדלותו, כדי לקדש שם שמים.

באותו כפר דר כומר קתולי ששם לו למטרה להעביר יהודים לנצרות. תחלה ניסה להשיג מטרתו בפיתויים ובדברי חלקלקות. הוא נהג לכנס את כל תושבי הכפר, יהודים וגויים, בככר השוק, במיוחד לפני ימיֿאיד נוצרים, ולשאת נאום. בנאומו זה היה מתאר את בשורת ה"גאולה" שהביאה הנצרות לעולם, ודרישתה שגויים ויהודים יחיו בשלום ובאחוה כעם אחד. בהתאם לכך הטיף גם להתערבות בין העמים.

דבריו של הכומר על ידידות בין גויים ליהודים השאירו רושם רב על שומעיהם, במיוחד מבין הגויים – אשר החלו להתנהג בצורה אנושית עם היהודים. כתוצאה מכך הרגישו היהודים את עצמם בטוחים יותר, והעריכו בעין יפה את ההתפתחות החדשה. ברם, הדברים על הפיכת היהודים והגויים לעם אחד על ידי התערבות הדדית – לא השפיעו כלל, היהודים נשארו באמונתם שלהם והגויים באמונתם שלהם.

אך לא עבר זמן רב והיהודים נוכחו לדעת שאמרי השפר של הכומר נועדו רק להכשרת הקרקע. בסופו של דבר גילה את כוונתו האמתית ויצא בקריאה ברורה ליהודים לעבור לנצרות. הוא החל להתקיף בגלוי את האמונה היהודית ו"הוכיח" שהנצרות (בגרסתה הקתולית) היא האמונה האמתית היחידה. בהפגינו את "למדנותו" ציטט פסוקים מן התנ"ך אותם פירש כרמזים לנצרות. היו אלה אותן נוסחאות מפורסמות בהן משתמשים בכל הזמנים המיסיונרים הנוצריים למיניהם כאמצעיֿשכנו ע בצדקת הנצרות. יהודים יודעיֿספר מסוגלים לעמוד מול "הוכחות" אלה ומצליחים לדחותן. כבר היו במהלך ההיסטוריה ויכוחים פומביים בין גדולי ישראל לבין

231

מנהיגים נוצריים אשר בהם הושמו לאל כל הטענות וההוכחות המדומות. ברם, באותו כפר ווהליני לא נמצא אז יהודי אחד שיקבל על עצמו להשיב לכומר. התושבים היהודים של המקום היו אנשים פשוטים שלא היה בכוחם להתמודד עם "הוכחותיו" של הכומר וחלקלקות לשונו.

היו שרויים איפוא, היהודים במבוכה, ואילו הכומר מצדו התעודד יותר ויותר. הוא העיז להכריז שאם אין היהודים מסוגלים להשיב לו ולדחות את "הוכחותיו" מן התנ"ך – עליהם להמיר מיד את דתם, שאז "כמובן" יהיו יותר מאושרים בעולם הזה ובעולם הבא.

בהרגישו את עצמו מנצח, ציפה לציד מוצלח וקיווה לתוצאות מעשיות מדבריו, ובהזדמנות הבאה, לפני יוםֿאיד נוצרי, כינס שוב את כל תושבי הכפר, גויים ויהודים, בכיכר השוק והחל להשמיע את דבריו. הפעם יצא בחריפות מיוחדת נגד האמונה היהודית, בשלחו חצי לעג כלפי תורתֿישראל, וב"הוכיחו" את אמתיות הנצרות הקתולית – דרש בתוקף רב מן היהודים הנוכחים להשתמד.

"האם מוכן איֿמי להשיב על דברי?!" – קרא הכומר בפאתוס, מתוך בטחון עצמי גדול.

לפתע יצא מישהו מבין שורות הקהל היהודי. הוא פנה בקול צלול אל הכומר והודיעו שהוא מוכן לענות לו.

כל הנוכחים הפנו את מבטיהם אל הדובר, ונדהמו לראות שאין זה אחר מאשר ר' וולף הסנדלר, "וולפקע דוברי" – כפי שהוא מכונה בפי הגויים.

איך מ סוגל ברֿנש זה לפצות את פיו, שעה שאיש לא שמע ממנו אף מלה אחת כמעט? הקהל הביט משתאה, וגם הכומר התפלא לרגע.

"טוב מאד, וולפקע" – הכריז הכומר לאחר שהתאושש – . "עלה נא אל הבמה ונשמע כולנו מה בפיך!" הוא היה בטוח שדווקא באמצעות "וולפקע דוברי" יצליח ללחוץ את היהודים אל הקיר.

בצעדים מדודים עלה ר' וולף על הבמה ולהפתעת הכל פתח את פיו בשפה פולנית צחה "כגוי אמתי". אך ההפתעה הגדולה ביותר הייתה בתוכנם של הדברים שהשמיע. הוא החל לדחות אחת לאחת את "הוכחותיו" של הכומר והוכיח מצדו את הגיחוך שבדבריו. בדבריו ציטט ר' וולף פסוקים מן התנ"ך ותרגמם במהירות לפולנית צחה. החידוש בדבריו היה בכך שכל הנוכחים הבינו אותם יפה ונוכחו בצדקתם. הוא הוכיח בפשטות שהכומר לא הבין את משמעות הפסוקים, ואף סילף אותם.

הכומר נאלץ לשתוק כיון שלא היו מלים בפיו כדי להתמודד עם ר' וולף. הויכוח הסתיים בניצחונו הברור של הסנדלר על הכומר. היהודים היו מלאי שמחה, בידעם שר' וולף הצילם מסכנה גדולה, אך גם הגויים לא יכלו להסתיר את התפעלותם מן ההתגלות הנפלאה והמפתיעה של ר' וולף, אותו שתקן והדיוט למראה עינים.

הכומר חדל מכינוס התושבים לכיכר השוק לשם שמיעת נאומיו.

דבר זה אירע באמצע הקיץ, בעונת הקציר. בראשית חודש אלול התברר שר' וולף ואשתו נעלמו מן הכפר.

232