הבעל-שם-טוב היה נוהג לנסוע לקהילות יהודיות ולעורר את הלבבות. הוא היה עומד על חבית במרכז השוק, סביבו מתכנסים עוברי אורח – אנשים, נשים וטף – והוא סיפר סיפורים. בעיקר אגדות מכתינו מתלמוד וממדרשים. אנשים אוהבים סיפורים, ואנשים גם אהבו את האיש הלא-מוכר והמאיר הזה, שאוהב אותם כל כך. הקשיבו, והפנימו.
כשהיה הבעל-שם-טוב מספר סיפור, הוא היה מסביר אותו, מפרש היטב את משמעויותיו, עד שהדברים חדרו ללבבות השומעים והפכו לאור שמאיר את חייהם ומדריך אותם הלאה. אני מניח שכל אחד מאיתנו היה מוכן לתת המון כדי להיות נוכח בין האנשים המצופפים במעגל ומאזינים לסיפור ממייסד החסידות. אלא שאלה כלל לא יכלו להעלות בדעתם שהם ניצבים מול האדם הגדול בעם-יקם.
פעם דיבר הבעל-שם-טוב בפני המתאספים על ערך אהבת ישראל. הוא הפליג באהבה העצומה שהקב"ה רוחש לכל יהודי, והסיק: אם כך אוהב הקב"ה את היהודים, בוודאי שעלינו לגלות אהבה וחיבה יתרה כלפי כל יהודי.
באותה עיירה גר יהודי בשם ר' יעקב, תלמיד חכם גדול שבקיא בגמרא ומפרשיה בעל-פה, ונהג ללמוד בעל-פה, ללא ספר מולו. אבל הבחירה בלימוד בעל-פה לא נבעה מהפגנת יכולות אישיות. לעיתים, למידה מהספר מאפשרת ללומד לקטוע את הלימוד מפעם לפעם ולחדש אותו בשנית. ואולם הלימוד בעל-פה דורש ריכוז עמוק ורציף ויכולת התמדה גבוהה.
אמר הבעל-שם-טוב לשומעיו: "פעם למד רבי יעקב, כשהוא מרוכז מאוד בלימוד, והתמקד בסוגיה קשה לפיצוח. לפתע ניגש אליו בנו הקטן ואמר לו דבר 'חוכמה' התואם לגילו. זה היה רגע נדיר של היסח הדעת, שבו אפילו המתמיד הענק הפסיק את לימודו, חייך לבנו ורווח נחת מדבריו".
והבעל-שם-טוב פירש:
"גם הקב"ה, כביכול עסוק בתורה. חז"ל אומרים ש'שלוש שעות ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה'. אבל כאשר יהודי מתפלל ובא בבקשה לקב"ה, מפסיק הקב"ה את עיסוקיו הנעלים, ומתעסק בתפילות ובבקשות של היהודים".
והוא המשיך:
"כאשר השם יתברך אמר למלאכים שהוא רוצה לברוא אדם, ביקשו המלאכים לשמוע כיצד ייראה האדם הזה, והגיבו בפליאה: 'מה אנוש כי תזכרנו?' – מה התועלת ביצור שכזה?
"לעומת זאת, יהודי שקם בבוקר ורץ לתפילת ותיקין, ואז, באמצע טרדות היום הוא משליך את כל עיסוקיו וממהר לבית-הכנסת להתפלל מנחה, את הזמן עד לערבית הוא מקדיש לשיעור תורה, ובארוחת הערב הוא משתף את בני המשפחה ברעיונות שלמד – הקב"ה אינו ממשיך לסדר היום.
"הוא מכנס את המלאכים ומציג בפניהם בגאווה את האדם שברא, באומרו: 'אתם, המלאכים, אין לכם שום עול: לא משפחה ולא עבודה, לא מיסים ולא משכנתא. לעומת זאת, לאדם יש ריחיים על צווארו, שאני ציוויתי עליו לשאת, שכן על פי התורה הוא צריך לפרנס את אשתו וילדיו. הוא טרוד בתשלומים שונים ובעול הגלות, וראו כיצד הוא מתנהג!'".
לו נתבונן ברצינות, ונחשוב לעצמנו כיצד הקב"ה מתפאר בכל מעשה טוב שעושה יהודי – יפעלו הדברים הרבה מאוד.
הסיפור שהבאנו מתורגם ומעובד מדברי אדמו"ר הריי"צ וממכתב של הרבי מליובאוויטש, שניהם: "השיחות של הנשיאים (נשיאי החסידות), והסיפורים ששומעים מהם, הינם הוראה ולימוד לכל אחד מהשומעים, ובה בעת זוהי נתינת כוח, חיזוק וברכה, שנוכל להביא זאת אל הפועל. אין הדבר תלוי אלא בשומע, שהוא יבצע זאת על פי הכוונה".
הסתיימו להם ימי החגים והאור, ואנחנו עם המגפיים בבוץ, מתחילים שנה חדשה לטובה ולברכה. ביום הכיפורים נדמינו למלאכים, ובמלאכים הקב"ה לא כל כך מתפאר. הסתיימו החגים ומהמלאך הנפלא שבכה בתקיעות ורקד בשמחת תורה נותר אדם קטן, יהודי פשוט. אבל זהו היהודי בו מתפאר הקב"ה.
היהודי של חודש חשוון, זה שקם בבוקר, מורח סנדוויץ' לילד ורץ לתפילה.
היהודי שנושא את עול הריחיים על צווארו, אבל מואר מרעיוון במדרש חז"לי.
הבה נדאג שיהיה לקב"ה במה להתפאר.