לאחר שהוחלט על השידוך, נהוג לערוך מסיבה משפחתית של שמחה, המכונה בקהילות אשכנזיות 'וֹורְט' או 'לחיים'. המילה 'וָוֹרט' ביידיש היא 'מילה'; החתן והכלה נותנים את דברם ורצונם להתקדם לנישואין.
במעמד ה'וורט' מתאספים בני המשפחות וידידים, מברכים 'מזל טוב', שותים מעט 'לחיים' ושמחים בשמחת השידוך. נהוג גם לערוך קניין, כביטוי להתחייבות הצדדים לקדם את הנישואין, ולאחריו נוהגים לשבור צלחת. נהוג להוסיף גם תוכן תורני באמירת דברי תורה, ובחב"ד נהוג שהחתן חוזר על מאמר חסידות, לעיתים עורכים אף התוועדות חסידית.
יש העורכים במעמד זה גם 'קישורי תנאים', כלומר, כתיבת התחייבויות בין ההורים למימון החתונה והזוג הצעיר (בחב"ד נהגו שלא לערוך בשלב זה תנאים כתובים, אלא להסתפק בהתחייבות שבעל־פה, כאשר את התנאים הפורמליים מסדירים סמוך לחתונה).
רבים נוהגים במעמד זה לתת מתנות לחתן ולכלה, כאשר משפחת הכלה מעניקה מתנות לחתן וכן משפחת החתן מעניקה מתנות לכלה.
יש הקוראים לאירוע זה 'אירוסין', אולם הרבי ביקש להדגיש, שלמרות השמחה וההתחייבות, אין אלו אירוסין כמשמעותם ההלכתית. בלשון חז"ל וההלכה, אירוסין הם הקידושין עצמם – הנעשים כיום תחת החופה. ב'וורט' עדיין לא נעשה מעשה קידושין, והחתן והכלה אינם נשואים מבחינה הלכתית.
מקורות: שו"ע אבן העזר סי' כז ס"א, רמ"א סי' נה ס"א, שולחן מנחם ח"ו ע' לג ול"ה.
לבנות עולמות
חובת 'פרייה ורבייה' מדאורייתא היא ללדת שני ילדים (יבמות סב). לדעת בית שמאי, מספיקים שני זכרים, ולדעת בית הלל – בן ובת. בית שמאי לומדים זאת ממשה רבינו, שזכה לשני בנים, ובית הלל לומדים מברייתו של עולם, שהקב"ה ברא זכר ונקבה.
חז"ל הגדילו את החיוב: "רבי יהושע אומר: נשא אדם אישה בילדותו – יישא אישה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר (קהלת יא): 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים'". חכמים מצווים עלינו להגדיל את המשפחה ככל שכווחותינו מאפשרים לנו, שמא הילד הראשון לא יאריך ימים (חלילה) או יתקשה ללדת וליצור המשכיות.
כל אחד תורם
הרמב"ם מנסח אחרת את טעמם של החכמים (אישות טו/טז): "אף־על־פי שקיים אדם מצוות פרייה ורבייה, מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". החרדים נדרשים להגדיל את המשפחה, משום שכל ילד הוא 'בניין עולם', הוא מעמיד את העולם בדרכו הייחודית ומעניק תרומה שאף אחד אחר לא ייתן.
התוספת של ילד למשפחה אינה רק בגלל החשש שמא יקרה משהו שלילי לראשון. במיוחד לדברי הגמרא (במקום אחר) כי לא חוששים למוות של שניים. לכן, אם נולדו שני בנים ושתי בנות – הדבר אמור להספיק לכל הדעות. אלא שילד אחד אף פעם אינו זהה לאחר. גם כשכולם חיים לאורך ימים ושנים, כל אדם תורם בדרכו הייחודית ובונה עולם חדש בעצמו.
הורים שואפים בדרך הטבע לכל סוגי הנחת ולהעשיר את העולם בתחומי עיסוק רבים. כאשר ישנם כמה וכמה ילדים, אחד מביא נחת של 'תורה', אחד של 'עבודה' ואחד של 'גמילות חסדים'.
לא לנוח
בכך מובן דבר נוסף: אחרי המבול, נח מצטווה שוב במה שכבר הצטווה בו אדם הראשון בפרשתנו: "ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה".
למה הציווי הנוסף? הרי כל מה שנצטווה בו דור ראשון, חל מאליו על הדור הבא! אלא, אדם הראשון הצטווה 'פרו ורבו' מייד לאחר בריאתו ובריאת חווה ולא היו להם ילדים. נח הצטווה לאחר שכבר היו לו שלושה ילדים.
כאן נרמזה תקנתם המאוחרת של החכמים, כי האדם אמור להמשיך ולעסוק בפרייה ורבייה כל עוד יש לו כוח. כי ילד נוסף הוא העמדת נדבך חדש בעולם וביטוי ייחודי משמעותי לנוכחותו של הבורא.
(לקוטי שיחות ל/28, שיחות קודש תשמ/258)