פרשת בראשית נחתמת בכתב אישום קודר על האדם, ופרשת נח מזכה אותו – מאותו טעם בדיוק. איך רוע היצר משמש סיבה לשני הפכים? דקדוק במילה אחת, בעקבות האברבנאל והתניא, חושף את תפיסת האדם של היהדות
זיכרון ילדות מכה בי בכל פעם שנפתחת פרשת בראשית: אני יושב ליד אבי, הרב מרדכי שמואל אשכנזי ז"ל, רבו של כפר חב"ד, והקורא מסיים את הפסוקים האחרונים בפרשה – "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". אבי סוגר את החומש וממלמל: "איזו פרשה נוראה...".
פרשית בראשית ונח הן אחד הטקסטים הקודרים ביותר שנכתבו בגנות היצור האנושי. לא אדם בודד שחטא ולא עיר שמעדה – האנושות כולה מוצגת כמושחתת עד היסוד: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם... וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו/ה-ז).
המדרש (לקח טוב) מסביר: "עלוּבה עיסה שׁנחתומה מעיד עליה שהיא רעה". אם נקטלג את חוליי הדורות הראשונים, נמצא בהם את שלוש המידות שבמשנה באבות (ד/כא): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".
חטא עץ הדעת היה כניעה לתאווה – "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם"; רצח הבל נבע מקנאה – "קין התכוון בהריגה שלא יהיה עיקר בניינו של עולם מאחיו שנתקבלה מנחתו" (רמב"ן בראשית ד/ח); ודור הפלגה חטא בכבוד ובשיגעון הגדלות: "בואו ונעשה מגדל ונעשה ונגדל ונעשה ונעשה שמו" (בראשית רבה לח/א).
והאדם הקטן שבנו שואל: זהו? כך מגדיר אותנו היצרן – ככישלון? ואם כן, מה טעם בעבודת המידות, הלוא זה מאבק עקר נגד הטבע, "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"?.
הסתירה: אותו טעם – מסקנות הפוכות
בפרשת נח, אחרי המבול, נח יוצא מהתיבה ומגלה עולם חדש, ריק ובראשיתי. העולם הישן אבד והוא וההלויים בו נותרו לבדם קיימים. נח נדהם מגודל הנס שאירע לו ולבעלי החיים שהיו איתו בתיבה, וליבו התרחב בהרגשת תודה. הוא העמיד מזבח והקריב קורבן מכל בעלי החיים הטהורים שמייד עוררו כאות של אמונה והשתאות מול עוצמתו של הבורא.
תגובת ה' מדהימה: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְגו'" (בראשית ח/כא). רש"י: "מנעוריו כתיב – משננער לצאת ממעי אימו ניתן בו יצר הרע". במילים אחרות – כפי שמסביר הרמב"ן – הקב"ה השתכנע שהאדם אינו אשם. יצרו רע מנעוריו והוא לא יכול לו. הוא מכור לכוחות חזקים ממנו ומאבד את השליטה בעצמו.
ה'אור החיים' מוסיף ומדמה זאת ל'שור האצטדיון' המאולף לנגוח, שפטור מנזקיו: "כך האדם, מנעוריו קודם שיבחין מאוס ברע, יקדמנו הרע ומדריכו".
אלא שכאן זועקת התמיהה, וכי הקב"ה לא ידע קודם המבול שהאדם אינו אשם? האם נדרש להחריב עולם כדי לפתוח סנגוריה פשוטה כזו? כך ניסח האברבנאל (שם, השאלה הרביעית): "למה נתן טעם שלא יקלל בעבור 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'? ואדרבא, היא הנותנת שמפני זה ראוי להשחיתם! ובסוף סדר בראשית עשה רוע היצר סיבה לקללה ולהשחתה, וכאן עשה רוע היצר סיבה שלא יקלל – ואיך דבר אחד סיבה לשני הפכים?".
המילה שמשנה הכול: "מנעוריו"
כאן טמון הסוד של תפיסת האדם היהודית. אם נדקדק היטב בפסוקים – בהתאם להשקפה הבהירה שנזכה ספר התניא על מנגנון הנפש שמפעיל אותנו – נקבל ספר הדרכה מדויק כיצד לגשת לעצמנו.
בפרשת בראשית נאמר: "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". הרע מוצג כמהות – גורם יציב ומרכזי באישיות, המנוע העיקרי של החיים. מכאן המסקנה העגומה: "אמחה את האדם". אבל פרשת נח מוסיפה מילה אחת שהופכת את התמונה: "רע מנעוריו". האדם אינו רע במהותו, להפך: הרע משתלט עליו כשהוא יוצא אל סערת החיים, אל התחרות הבלתי פוסקת על המשאבים, וחווה 'חטיפה רגשית'.
מה גילה את הרובד הזה? קורבנו של נח. כשיצא מהתיבה הוא היה יכול לשקוע באבל על העולם שאבד, אבל בחר בו רצון לומר תודה ולתת הכול. הקריאה הזו זעזעה את השמיים וחשפה ממד חדש על האדם: הוא טוב, וזו הדרך שהוא שואף לחיות ומאחל לילדיו – אבל הרע אלים וסוללני, וחוטף אותו בכוח ממה שהוא רוצה להיות.
המדרש, מקורו של רש"י, מנסח את הוויכוח במפורש (בראשית רבה לד/י): "שאל אנטונינוס את רבי: מאימתי יצר הרע נתון באדם – משיצא ממעי אימו או לפני שיצא? אמר רבי: לפני שיצא. אמר אנטונינוס: לאו, שאילו היה נתון בו במעי אימו, היה חוטט בני מעיה ויוצא! והודה לו רבי, שנאמר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' – משעה שננער לצאת ממעי אימו".
רבי סבר שהרוע מהותי, מעצם היצירה; אנטונינוס טען שהוא נרכש עם היציאה אל החיים – והפסוק הכריע כמותו. הפסוק בפרשת נח נועד להפוך את הרושם הראשוני ולצמצם את טווחו של הרע.
מוח ולב: המנגנון של התניא
רבינו הזקן ממפה את זירת המאבק (תניא פרק ט): "מקום משכן נפש הבהמית... הוא בלב, אך מקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין שבראש". המוח הוא האדם עצמו – ההיגיון, הערכים, הראייה לטווח ארוך. הלב הוא זירת הרגשות, הפועלים במהירות הבזק, בלי מחשבה על העתיד, ומבקשים איזון ועונג בדרך הקצרה ביותר.
כוחם של הרגשות הוא בכך שאינם חושבים. לכן הם מציעים מסכנה ומניעים תעוזה. אבל היצר הרע רוכב על אותן תכונות בדיוק: הוא מוכר 'רוח שטות' עטופה בסערת רגשות שמכבה את המוח לרגע. זו הטרגדיה המובנית: הבהמית מפעילה כוח אדיר של שקר, והאלוקית מבקשת אמת שקטה בלי עוצמה לתווכה.
זו התשובה לשאלה שפתחנו בה: האדם טוב גמור – אבל בחלקים גדולים מהחיים הוא נתון לחטיפה. הטוב אמיתי ונצחי יותר, והרע אלים יותר. כך הרבי מליובאוויטש (שיחת בראשית תשכ"ה): "בחיצוניות אומנם טבע האדם אינו טוב, אבל בפנימיות הוא טוב, ובסופו של דבר הפנימיות פועלת גם על החיצוניות – על דרך מה שכתב הרמב"ם בבעל שאינו רוצה לתת גט, 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני': כל אחד מישראל בפנימיות רצונו לקיים כל המצוות, אלא יצרו הוא שתקפו".
הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב הוכיח זאת מתוך החיים: על מצווה מברכים 'שהחיינו' בהתרגשות, אבל מעולם לא ראינו יהודי שעובר עבירה ומברך 'שהחיינו'. הוא חוטא בפזיזות ובכורח, אבל מהותו העמוקה צועקת במחאה ואינה שם.
להשהות את התגובה ולהדליק אור
מה משמעות הדברים לפועל? כיצד הם משפיעים על ההתמודדות היומיומית עם היצר? הממרים כאן הם מהפכניים.
ראשית – יש לנו יכולת ממשית לתקן את המידות, כי היצר הוא רק 'גנב' הטוען טיעוני שטות בחסות סערה: "כמו שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה מפני החוכמה שבנפש האלוקית שבמוח" (תניא פרק יב).
הכלי: השהיית תגובה. במקום להיאבק בדחף חזיתית – מוטב לומר ליצר: "בסדר, אבל עוד חצי שעה". ההשהיה מפסיקה את הקצר החשמלי שיצרה הסערה הרגעית, מחזירה את ההיגיון לפעולה, וחושפת עד כמה התשוקה חסרת פשר. כך נהג יהודה ליד הבור: כשלא הצליח לכבות את זעם האחים, הציע לדחות את ההכרעה, למכור במקום להרוג – וההשהיה הצילה את יוסף ואת המשפחה כולה.
שנית – מוטב לחזק את הטוב מלהיאבק ברע. "חושך לא מגרשים במקלות, אלא באור", אומרים חסידים. והגמרא מכריזה (קידושין ל/ב): "בניי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין... אם פגע בך מנוול זה – מושכהו לבית המדרש: אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ".