הנהגת הצדיקים בגינוני מלכות הייתה לכבוד שמים בלבד וכדי להשפיע שפע רב לישראל • דרך זו נובעת היישר ממעיינו של מורנו הבעש"ט שהשתית את עבודת ה' בדורותינו על יסוד העלאת ורוממות הגשמיות • הצצה למסכת הקשרים הענפה בין אדמו"רי חב"ד לצדיקי בית רוז'ין • שיחה מרתקת מהיכלו של כ"ק אדמו"ר מקאפיטשניץ שליט"א, זקן אדמו"רי בית רוז'ין ומשומרי הגחלת והמסורה של חצר המלוכה, לרגל יומא ההילולא של זקנו הרה"ק מרוז'ין זי"ע ביום ג' חשוון הבעל"ט
הרב יהודה כהן, הרב יעקב גלבשטיין
בימי ההוד שבין יום הכיפורים לחג הסוכות – בהם המוני בית ישראל היו עסוקים בהכנות הקדושות למצוות החג, ובלבבות עדיין ניכר הזוך והזוהר של עיצומו של יום המכפר – זכינו להתכנס למחיצתו של כ"ק האדמו"ר מקאפיטשניץ שליט"א, בחדר הקודש השוכן בתוככי בית מדרשו.
ראיון מיוחד זה נערך לרגל יום ההילולא הממשמש ובא של אבי השושלת, הסבא קדישא מרוז'ין זיע"א. בהשגחה פרטית, נקבע זמן השיחה לבין השמשות של שני ימי הילולא של צדיקי השושלת: י"ב בתשרי - יום ההילולא של הרה"ק רבי אברהם המלאך זיע"א, וי"ג בתשרי - יום הילולת הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורה זיע"א, בעל ה'אביר יעקב', דו"ז ומו"ר של האדמו"ר שליט"א, ויום לפני הילולת הרה"ק רבי שלום שכנא מפראהביטש זיע"א, בי"ד תשרי. עיתוי מרומם זה הוא שעיצב את מהלכו של השיח מתחילתו, והשרה סביב שולחנו אווירה עילאית הספוגה בהוד קדומים מוחשי.
השהות במחיצתו של האדמו"ר שליט"א מציבה קשר חי אל העבר, המבטל את פער הדורות. האדמו"ר שליט"א מציע את הדברים מכלי ראשון, כמי שזכה לינוק מעיינות טהורים בראש ובראשונה מדודו ורבו המובהק, בעל ה'אביר יעקב' מסדיגורה זיע"א, אשר בצילו גדל והתחנך, וכן מכוח התקשרותו העמוקה לזקנו האדמו"ר זיע"א. שם, באותם בתים מרוממים, הסתופף והתקשר כחסיד ותלמיד הדבוק ברבותיו, ומהם קיבל את יסודות משנתם. בצימאונו כי רב, היה גם כרוך אחר גדולי וחשובי זקני חסידי רוז'ין מדורות עברו, מהם שאב ולמד על דרכי החסידות המרוממות כפי שבאו לידי ביטוי בלבוש הרוז'נאי האצילי והמיוחד.
בשנת תש"מ יסד והקים את מכון 'שפתי צדיקים' – המפעל הכביר המשמר ומקנה לדורות העתיד את משנת רוז'ין, הליכותיה, אורחותיה ומנהגותיה בכל פרטיה ודקדוקיה, המנוהל כיום במסירות על ידי בנו, הרה"צ רבי נפתלי פלינטנשטיין שליט"א אשר סיועו ועזרתו עמדה לנו בעריכת הראיון המיוחד.
על יסודות אלו, וברקע ימי ההכנה וההתעוררות הגדולים לקראת יום ההילולא קדישא החל בג' בחשוון, נפתחה השיחה. האדמו"ר שליט"א הציג זכרונות קודש ועובדות היסטוריות מדויקות, המשרטטים את נתיבות הקודש ואורחות העבודה הפנימית של אבותיו ורבותיו הק', כאשר דבקותו היוקדת בדרכיהם הקדושות, המשולבת בפיקחות תורנית שנונה ובחמימות חסידית שורשית, משרה על הבאים בשעריו, תחושה עמוקה של חיבור איתן אל שלשלת הדורות.
עיצומו של יום
בענפי בית רוז'ין ובחצרות חסידים בכלל מייחסים חשיבות רבה ליום ההילולא ג' חשוון.
ג' חשוון הוא יום נשגב, הרבה מעבר להילולא של צדיק.
זכורני מימי קדם בהיותי מסתופף בצל דודי, הרה"ק ה'אביר יעקב' מסאדיגורה, דרכו בקודש הייתה לערוך 'טיש' בארבעה ימי הילולא: בי"ג תשרי - יום ההילולא של אביו האור ישראל, בג' חשוון - יום ההילולא של הרוז'ינער, בי"ט כסלו - יום ההילולא של המגיד, ובי"א אלול – יום ההילולא של אדמו"ר הזקן מסאדיגורא. כל 'טיש' היה בסגנון אחר לגמרי. ה'טיש' של י"ט כסלו היה בקו השמחה, ובו היה מדבר על האור של חסידות וביאר מה חידשה החסידות, בי"א אלול היה מדבר תמיד בעניין הילולא של צדיקים, ובי"ג תשרי היה מדבר מענין חג הסוכות הממשמש ובא. כך גם בכל 'טיש' היו מראה פניו באופן מסוים המיוחד לאותו עניין, ובג' חשוון תמיד היה יושב באימה וביראה, כאשר האווירה מסביב הייתה של פחד.
והדברים עולים בקנה אחד עם פתגמו של מרן האדמו"ר (הזקן) רבי אברהם יעקב מסאדיגורא, ש"עיצומו של יום – ג' חשוון – מכפר".
באחת הפעמים שהייתי אצל האדמו"ר ר' לייביש שליט"א מפשעווארסק, הוא שאל אותי לפשר פתגם זה, ועניתי לו שהרי מיתתן של צדיקים מכפרת. על כך הוא שאל אותי שאם כן אמור להיות כך בכל הילולא של צדיק, ומהו ייחודו של יום ההילולא של הרוזינער יותר משאר צדיקים? בשעת מעשה עניתי לו שאני מקבל באמונה שלמה את פתגם הרה"ק מסאדיגורא (אחר כך נודע לי ששאלה זו הוא שאל הרבה מצאצאי רוז'ין, אבל לא הצליחו להניח את דעתו).
יותר מאוחר מצאתי בספר 'מגילת סתרים' להרה"ק מקאמרנא, בו רשם חלומות שונים שהיו לו. באחד מהחזיונות הוא כותב "ראיתי שהוא ערב יום כיפורים קרוב ללילה, והלכתי והוצאתי ספר תורה .. ואמרתי אור זרוע לצדיק וכוונתי לתקן הניצוצין כידוע, והיה נראה לי שיום כיפורים זה חל בשבת וכו'". והנה התאריך של החיזיון הזה הוא: ג' חשוון! – שלחתי את זה להרה"ק מפשעווארסק, ונהנה מאוד.
חסידים רבים הקפידו להגיע כל שנה ביום ההילולא להשתטח על ציונו של הרוז'ינער, גם כשהדבר היה כרוך בקשיים, ואפילו בזמנים הקשים של שלטון הקומוניזם. בין הבאים היה גם הרה"ק מריבניץ, שהיה הולך לפני כן לטבול בנהר סמוך, בהעדר בית טבילה מסודר, בצוק העיתים.
החסידים שהתגוררו בצ'רנוביץ הסמוכה היו פוקדים את הציון גם לאורך כל השנה. בהקשר זה סיפר לי פעם אחד מתושבי העיר, שבשעתו בשנת תשכ"א התארגנה קבוצת חסידים לטכס עצה כיצד לשמר את מקום הקודש. על ציונו של הרוז'ינער לא הייתה מעולם מצבה, ולכן היה חשש שהמקום הקדוש יתחלל בידי זרים. הפתרון שהעלו היה – ליצוק בטון על הציון ועל עוד כמה מהקברים מסביב, כדי שלא תוכל לנגוע בו יד. לאחד מהם היה ידע במקצוע הבניה, והוא הכין תוכנית על השטח המדובר וחישב איזה כמות בטון יצטרכו לשם כך.
הבעיה הייתה שלא היה לאותם יהודים מאין להשיג בטון, ומשכך הם סיכמו ביניהם שכל אחד ייקח חומרים מאתרי בניה ומהם יכינו בטון. איכשהו נודעו הדברים לשלטונות, והם הגיעו לביתו של מי שתכנן ושרטט את תוכניות הבניה על מנת לעצרו. הם ערכו אצלו חיפוש מדוקדק, אבל בדרך נס לא מצאו שם כלום. כל הדפים עליהם שרטטו את תוכניות הבניה, פשוט נעלמו...
כשהגיעו לבית המשפט והתברר שכל המסמכים נעלמו, היהודי שוחרר בהעדר ראיות נגדו!...
את הסיפור הנ"ל שמעתי ישירות מבעל המעשה.
[הוספת המערכת: את יוזמת היציקה וארגון החומרים הוביל הרה"ח ר' מוטל קוזלינער שהיה מגדולי וחשובי החסידים בנחלת הר חב"ד, ואתו עמו כמה מחסידי חב"ד שהתגוררו אז בצ'רנוביץ, והוא זה שבסופו של דבר זכה ויצק את הבטון על הציון מתוך מסירות נפש. כך גם ידוע על כמה וכמה חסידי חב"ד מצ'רנוביץ שהיו פוקדים את הציון ודואגים לטיפוח ואחזקת המקום.]
הכל הבל
נשמח לשמוע מעט על הנהגותיו הייחודיות של הרה"ק מרוז'ין.
דרכיו של זקני קדוש ישראל נ"ע נסתרות היו, עבודתו בקודש הייתה פנימית ובלתי נראית לעין, דבקותו הייתה טמירה ונשגבת וכל אורחותיו נעלמות.
כך פירש בעצמו את נוסח התפילה "בקרב קדושים תתהלל" - "מדרגת קדושים גדולה מזה, והיא גבוה מעל גבוה ואין למעלה ממדרגה זו, ואפילו בלשונם אינו ניכר עבודתם, כי כן עבודת הקדושים אשר בארץ המה היא כל כך בהצנע טמיר ונעלם עד שאין ניכר באיבריהם הנגלים מאומה, כי רק בקרב איש ולב עמוק יהמו מעיו בקרבו לעבודתו ית"ש, וכאש בוער בעצמותיו קדושת השי"ת ואהבתו ויראתו, ולא יראה החוצה כלל. וזו היא עבודה קשה שבמקדש, אשר לא יזכו אליה כי אם השרידים אשר בשם קדושים מכונים".
לדוגמה – הנהגתו המפורסמת באופן של 'מלכות' לא הייתה אלא כלפי חוץ. לעיני הרואים נהג בגינוני מלכות, כנסיעות במרכבה מפוארת עם סוסים אבירים ולבושי פאר והדר, אולם בעצמו סבל ייסורים, ובנוסף גם ציער את גופו בסיגופים ובתעניות.
אכן כדי לעמוד על מהות הדברים, ראוי לעיין בתורותיו המלוקטות בספר 'עירין קדישין השלם', שיצא לאור על ידי מכון 'שפתי צדיקים', בראשות בני הרה"צ רבי נפתלי הירץ שליט"א, אשר אסף את כתבי היד הנדירים שהיו פזורים במשך דורות.
אחת מהעובדות המובאות שם: זקני מרוז'ין הראה לרבי בעל חידושי הרי"ם את סוסיו המפוארים, ונענה ואמר החידושי הרי"ם: "גם זה הבל", וענה לו זקני: "הבל" נוטריקון ה'כל ב'רא ל'כבודו. זו הייתה דרכו - דרך המלכות, הכל היה רק לכבוד הבורא יתברך. המטרה העיקרית הייתה לרומם את קרן ישראל, מבלי שתהיה להם כל הנאת גוף מכך.
וכך מובא מהרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זי"ע ('גנזי ישראל' ג' חשון תרע"ז): "זוכרני איך היו במסיבה אחת כ"ק אאמו"ר איש אלוקים (האדמו"ר הזקן רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע) עם חותני איש אלוקים (האדמו"ר הזקן רבי אברהם יעקב מסאדיגורה זי"ע), אז יראי ד' נדברו יחד וסיפרו מאת כ"ק זקני הקדוש אאמו"ר איש אלוקים מרוז'ין זי"ע, שפעם אחת נשא את ידו למעלה ואמר: 'מעיד אני עלי שלא נהניתי מזה העולם אף כאצבע קטנה, ואם כי ההנהגה היתה בכבוד ובהדר, היה זה אך לכבוד שמים'".
שמעתי מהרה"ק רבי יצחק מהוסיאטין, שהרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן שלח פעם לשאול את הרבי מרוז'ין מדוע הוא נוסע במרכבה מפוארת ('קאלעס'), והרי נאמר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (נוטריקון: כל-עת – קאלעס). השיב לו זקני: הכתוב אומר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", ודרשו חז"ל שזהו רמז ליום המיתה המביא את האדם לידי ענווה. כיוון שענווה גדולה מקדושה, רמז לו שגם בהיותו ישוב בתוך המרכבה המפוארת, הוא מצוי במדרגת הענווה ואין הפאר החיצוני גורע מעבודתו הפנימית.
הנהגותיו של הרבי מרוז'ין ואף של בניו היו בפאר, אך כל זאת לצד פרישות אישית. דודי-זקני רבי דוד משה מטשורטקוב התגורר בארמון מפואר, אך הוא עצמו ישב בתעניות ובסיגופים ולא הייתה לו שום אחיזה בהנאות העולם.
רוממות ולא שבירה
כיצד הנהגה זו האמורה מבטאת את דרך הבעל שם טוב?
הרי עד הבעש"ט הקדוש היתה עבודת ה' מיוסדת על סיגופים ותעניות, אולם הבעש"ט חידש דרך הבנויה על המתקת החיים ורוממות הרוח. הבעש"ט הק' הרים את כל הבריאה לגבהים עליונים, את היהודים הפשוטים הוא העלה לרמות גבוהות יותר בשמירת הדת, ומצד שני העלה את הבינונים וגם את הצדיקים, על ידי שהכניס בהם השגות עליונות לפי דרגתם הגבוהה. ויתרה מזו גדלה השפעתו על כל הסובב אותו, עד כדי כך שמובא בספרים הקדושים שפעם התפלל הבעש"ט הק' קבלת שבת בשדה, וכל כך השפיע קדושה ורוממות על כל יציר נוצר, שאפילו העיזים שעמדו שם התרוממו אל-על ונעמדו על שתי רגליהן.
כך גם ביחס לגופו הגשמי של יהודי, חידש הבעל שם טוב שיש לרוממו ולהגביהו, ולא לשבור אותו. וכפי ששמעתי מדודי ה'אביר יעקב' על זקני המגיד ממעזריטש, שגזר על בנו הרה"ק רבי אברהם המלאך, שלא יסגף את עצמו, באמרו לו: "כשנעשה חור קטן בגוף נעשה חור גדול בנשמה"... כשאדם אוכל כדי שיהיה לו כוח לתורה ולתפילה, הוא מעלה את המאכל לקדושה. אולם כשאין הדבר כך, אכן זהו כפי שאמר אחד הצדיקים למי שאכל מתוך תאווה: "אינך מכניס את האוכל לתוך פיך, אתה מכניס את עצמך לתוך האוכל".
הבעש"ט השתית את עיקר העבודה על העלאת הגשמיות לגבוה, ולכן היה זקני נוהג בהנהגת פאר, כדי להשפיע על כלל ישראל עשירות ושפע גשמי שמתוכו יבואו לשפע רוחני. כשהיה עליו להימלט מרוסיה לאוסטריה והיה זקוק לסכום כסף גדול לפדיונו, שאלוהו אנשי ביתו מדוע אינו לוקח מן הממון הרב שהיה באוצרותיו. השיב להם: "איך אפשר להשאיר את כלל ישראל בלי כסף?" הכסף שהיה ברשותו נועד לשמש צינור להשפעה עבור העם כולו, והוא לא ראה בו ממון פרטי כלל.
מעשה נוסף היה כאשר חיפשו עבורו בעל תפילה לימים הנוראים. כשהביאו לפניו מועמד שהיה איש עני ומדוכא, סירב לקבלו ואמר כי בעל התפילה צריך להיות אדם בעל השגות רחבות, שידע לבקש ולהשפיע שפע ורווחה לעם ישראל, ולא אדם בעל השגות מצומצמות.
בזה פירש זקני את מאמר הגמרא: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים". הוא ביאר כי חז"ל אמרו זאת מתוך אנחה וכאב: היות שרבי חנינא הסתפק במועט ודי היה לו בקב חרובים, הרי שגם הצינור - "בשביל" - שהשפיע דרכו על העולם כולו היה בצמצום. אילו היה הצדיק מנהיג עצמו בהרחבה, היה משפיע שפע רב לכל העולם.
וכדברי הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב, (גנזי ישראל שם): "כי באמת צריכים אנו בכל דור ודור לצדיקים כאלה, שתהיה להם שייכות בזה העולם ובזה יוכלו להעלות את העולם הזה למעלתו".
זהו היסוד הגדול עליו הושתתה עבודתו של זקני, כפי שקיבלתי מאבותיי הס"ק מרוז'ין ולמעלה בקודש – העלאת הגשמיות לרוחניות. על הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד" פירש ('עירין קדישין' ח"ב עמ' שסה) שאפילו בדברים ה'נגדיים', כלומר בעניינים גשמיים כמו אכילה ושתייה, יכול האדם לכוון לשם שמים – ובכך יש למעשיו תמידיות וקיום.
מה יש לאנשים כערכנו ללמוד מהנהגה נשגבה זו בדרך של 'מלכות'?
מלכות היא עניין נשגב וגבוה. אבותינו הקדושים עבדו את השי"ת בדרך המיוחדת הזו. אבל זו דרך שלא מתאימה לכל אחד. לאנשים רגילים יש עבודה אחרת לגמרי, והתפקיד שלנו הוא להמליך את הקב"ה על כל מעשינו.
וכתורת זקני מרוז'ין על הפסוק "עשר תעשר", ש'עשר' היינו הספירה העשירית, היא ספירת המלכות, ועבודתו של איש ישראל היא שהמלכות תחדור בכל עשרת הכוחות שלו, היינו שיקבל עליו עול מלכות שמים בכל רמ"ח אבריו. זהו בעצם הסעיף הראשון בשולחן ערוך: יהודי צריך כל הזמן לראות "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" - ועל כך כותב הרמ"א שהאדם צריך לזכור שהוא כל הזמן נמצא לפני מלך:
"כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו - כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כשהוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב״ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך".
מי שרוצה לעבוד את ה' בדרך מלוכה, צריך לפני הכל לחיות בתחושה עמוקה שהוא לפני 'המלך'.
בני ישראל צריכים עשירות
בקשר להנהגת הקודש של מלכות רוז'ין להשפיע על כלל ישראל, מצינו דבר פלא: בשנת תשי"ח ישב זקנכם מקאפיטשניץ 'שבעה' ל"ע, והגיע כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש לנחמו, והתפתח ביניהם דו שיח בענין נסיון העושר ונסיון העוני. כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש ביקש מכ"ק אדמו"ר מקאפיטשניץ שישפיע עשירות על כלל ישראל, ודוקא כ"ק אדמו"ר מקאפיטשניץ טען לעומתו שנסיון העושר הוא קשה ועדיף שלא להתנסות בו!...
אכן, זכורה לי פרשת הדברים מאותה שעה. הייתי אז בתל אביב אצל דודי האביר יעקב, ובסביבה שם התגורר חסיד חב"ד בשם ר' יהודה שמוטקין, והוא בא לספר לי על תוכן הדברים שהיו אצל זקני באותו 'ניחום אבלים' והיה לפלא בעינינו, לא רק מצד דיבוריו של זקני ע"ה שהיה ממשיך דרכו של הרוז'נאי שהתנהג בעשירות, אלא גם מצד דבריו של האדמו"ר מליובאוויטש, שהרי ידוע מה שטען בשעתו בעל התניא כנגד הצדיקים שרצו בניצחונו של נאפוליון, שהוא אכן יביא רווחה כלכלית לבני ישראל, אבל בגלל זה ירחק לבם מאביהם שבשמים. והנה כאן עומד ממשיך דרכו וטוען שבני ישראל צריכים עשירות!...
אם כי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש בשנים יותר מאוחרות הזכיר את העובדה שהייתה בעת מלחמת נאפוליון, וביאר שכיום אחרי שעברו כמה דורות מאז התגלות החסידות, נפעל כבר זיכוך בעולם עד שהגשמיות אינה סותרת לעבודת ה', ולכן גם בעל התניא מסכים שאפשר וגם צריך לעבוד את ה' מתוך עשירות...
והאמת כי כבר בהתוועדות שהתקיימה ביום הפורים כמה שנים לפני כן (תשט"ו) דיבר על ניסיון העושר, ואמר כי למרות הקושי, עדיף לעמוד בניסיון זה מאשר בניסיון העוני, וביקש כי מי שרוצה לקבל על עצמו נסיון זה, שירים את ידו... לבסוף רק כמה אחדים הרימו את אצבעם, ודעתו לא הייתה נוחה מזה, והתאונן על כך שלמרות שיש עת רצון למעלה להשפיע עשירות, עדיין נאחזים בפחד מהנסיון הטמון בכך... ואכן, כל אלו שהצביעו אז, התברכו בעשירות גדולה.
אכן, יותר מאוחר שוחחתי בעניין עם דודי החסיד המפורסם ר' זלמן גוראריה, שהיה מקושר גדול של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ואחר כך של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, וגם החזיק מכספו הרבה מההוצאות של בית הרב והדפסת ספרי חסידות ועוד, והוא היה חתנו של זקני הרה"ק מקאפיטשניץ, והיה נוכח שם, והסביר לי שלתוכן הדין ודברים הנ"ל הייתה השלכה ישירה אליו. היות והוא התחיל לעסוק אז בענייני מסחר, אך זקני ע"ה לא רצה שיהיה שקוע בזה מדי הרבה, אלא רק כדי פרנסתו ולא מעבר לכך. ואילו כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש היה סבור שעליו להשיג סכומי כסף גדולים ולהיות עשיר. דודי ר' זלמן הרגיש שהתנגדותו של חותנו מונעת ממנו ההצלחה...
דרך אגב, דודי ר' זלמן בא בברית הנישואין בחודש אדר ה'ת"ש, וכשהגיע חג הפסח, היה במבוכה, כי מצד אחד רצה להיות במחיצת רבו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מליובאוויטש שהגיע אז לארצות הברית, ומצד שני על פי הנהוג היה אמור לשהות אצל כ"ק חותנו, ומה גם שהוא חשש שאצל חותנו הוא לא יוכל לנהוג חומרות והנהגות שונות שהיה נוהג בהן בפסח. ר' זלמן נכנס לאדמו"ר מוהריי"צ ופרש בפניו את התלבטותו. וענה לו אדמו"ר מוהריי"צ: אילו היה ביכולתי, הייתי הולך בעצמי לשהות אצל חותנך בליל הסדר...
ר' זלמן לקח את המענה הזה כהוראה, ומני אז ואילך לא הפסיד אף פעם ליל הסדר אצל חותנו, ובאמת שהיה הרבה מה לראות אצל בליל הסדר. בליל הסדר השני היו מאחרים הרבה אחרי חצות, וכך גם חלוקת האפיקומן למסובים ואכילתו ארכו זמן רב. בשני הלילות היה זקני מעשן 'לולקע' [=מקטרת], בלילה הראשון הייתה זו מקטרת של רבי ברוך ממעז'בוז, ובלילה השני הייתה זו מקטרת שהורכבה ממקטרותיהם של רבי שלום שכנא מפראהביטש ושל הרבי ר' זוסיא מאניפולי. זקני היה נכנס אז לדבקות כזו בל תתואר, וכל מראה פניו היה נראה שלא מעלמא הדין. בלילה השני היה אחר כך אומר ספירת העומר בהשתוקקות והשתפכות הנפש, שהעלתה את הנוכחים לדרגות גבוהות של התקשרות לבורא עולם.
הקשר של זקני עם אדמו"ר מוהריי"צ התחיל עוד בווינה, בפעילותם המשותפת בענייני הכלל, בהיותם עוסקים יחדיו בענייני ציבור רבים ושונים. ההיכרות ביניהם התחילה כשאדמו"ר מוהריי"צ הגיע לווינה בהיותה מרכז רפואי עולמי, כדי להתרפא ממכאוביו שפקדו אותו בעקבות מה שייסרו אותו בבית האסורים ברוסיה, וזקני התמסר אליו באופן מיוחד, כשמעבר להסדרת כל ענייני רפואתו דאג לו גם לשאר צרכיו, ושלח לו על ידי בנו הרה"ח רבי ישראל ז"ל יחד עם חברו הרה"ח רבי מאיר נתן הופשטיין ז"ל ארוחות חמות ממטבח ביתו, וכן ארגנו 'מנין' לתפילה במקום אכסנייתו. כמו כן השאיל לו רבי ישראל ספרי קודש מספרייתו הפרטית, להגות בהם בימי שהותו בווינה. גם בחלוף שנים רבות, היה הרה"ח רבי ישראל ז"ל מורה באצבעו על ספרים מסוימים העומדים בארון ספריו, והיה מעיד שבהם הגה הרה"ק הריי"צ מליובאוויטש זי"ע בימי שהותו בווינה.
כעבור מספר שנים, הוגלה רבי ישראל ז"ל על ידי האנגלים ושוכן במחנה מעצר באוסטרליה, ואז השתדל אדמו"ר מוהריי"צ בהצלתו בדרכים שונות, ובמיוחד דאג לו לצרכי חג המצות: מצות מהודרות, יין לארבע כוסות וכו', וכן לחג הסוכות פעל שיסדרו לו במקום גלותו ארבעת המינים.
ומצינו גם מכתב ששיגר לחסידו הרה"ח רבי משה פייגלין ז"ל שהתגורר באוסטרליה, בבקשה "אודות האברך הנכבד מר ישראל שי' העשל... בנו של האדמו"ר מקופיטשניץ וגיסו של הרב רש"ז גורארי... שנמצא עכשיו בעיר סידני באויסטרליא... הוא פליט מעסטרייך, ומפני שהוא נתין אשכנז הוא חבוש עכשיו שם בקעמפ, ואין ידוע אם יש לו מאכל כשר, ובכלל אם יש לו כדי פרנסתו, ועל כן ישתדל נא לטובתו בכל מה שאפשר".
כשבחסדי שמים שוחרר רבי ישראל, והוא שב ממקום גלותו לאנגליה – בחודש תשרי תש"ב – או אז מיהר זקני לבשר בשורה טובה זו להרה"ק מליובאוויטש, וכך כתב חתנו ר' זלמן: "חותני שליט"א ביקשני למסור לכ"ק, כי קבל מברק מגיסו בלונדון, כי בנו ישראל (הוא גיסי) שמור אתו. שמשמע כי בא ללונדון, וכפי הנראה ירא מתחילה להודיע מאוסטראליע כי נוסע הוא, יען שהתירא פן יגרום עגמת נפש לחותני, עד שידע כי בא מהדרך המסוכן לשלום. וחותני שליט"א חושב כי כ"ק ידע כי נוסע הוא, כי בהיות חותני אצל כ"ק בין כסה לעשור אמר לו כ"ק כי היתה לו ידיעה מבנו, ולא אמר מהו"...
במענה למכתב זה, כתב לו כ"ק מוהריי"צ: "במענה על מכתבו, אמרתי אשר בקיץ קיבלתי מכתב מידידנו מר פייגלין שי', ובו כותב פ"ש מאת גיסו שי', כי ת"ל שלום לו, ויותר לא אדע. והשי"ת ישמרנו בכל מקום שהוא, ויצליח לו בגשם וברוח"...
במכתב ברכה מיוחד ששלח זקני לכ"ק מוהריי"צ ביום ג' לסדר פנחס, ט"ו תמוז תש"ה, כתב "לרגלי יום הולדתו, ולרגלי מלאת חמישים שנה לעסקנותו:
"אורך ימים ושנות חיים ושלו' יחולו על ראש ידי"נ, ה"ה כ"ק אדמו"ר חוטר מגזע אילים ותרשישים, פאר מקדושים, המרומם על כל ברכה ותהלה, כקש"ת מהור"ר יוסף יצחק שליט"א, ויזכה לראות בבית הגואל בב"א.
שלום וברכות נשגבות מאליפות מרובבות... הנני בזה לברך אותו, ולהביע לו אשר יהגה לבי אליו, ברכתי הנובעת מקרב לבי ומשורשי נשמתי: יזכהו השי"ת לאורך ימים ושנים טובים, שנות אושר ומנוחת הנפש, ויזכה לקדם פני משיח צדקנו מלכנו אשר יגאלנו מיד שונאינו, ויזכה לראות בבנין בית הבחירה, ועינינו יחד תחזינה בשוב השי"ת את שיבת ציון, ושבו בנים לגבולם, במהרה דידן אמן.
בש"ק העבר כאשר נקראתי לעלות לתורה, צויתי לברך אותו, ונדרתי עבור ישיבתו הרמתה. לזאת רצוף המחאתי, ואשר נדרתי אשלמה...".
ב'אגרות קודש' כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מצינו כמה חילופי מכתבים עם זקני בענייני הכלל, בעיקר הם עסקו בהצלתם של ישראל הנתונים בצרה, ובמיוחד – הצלת ילדי ישראל הצלה רוחנית והצלה גשמית. ובמכתב מיום כ"ד ניסן תש"א, פנה אל זקני אודות עסקנות לטובת הצלתו של הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע מגיא ההריגה: "אודות הצלתו של כ"ק הרה"צ מבעלזא שליט"א, הסובל יסורים גדולים ורדיפות"...
דרך אגב, דודי הרה"ק ר' שלמה'ניו מתל אביב, היה בקשר עם כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בקשר להשתדלותו להצלת הילדים פליטי השואה שהוריהם הפקידום אצל גויים כדי להותירם לפליטה, ובסוף הגיעו למנזרים רח"ל, ובאחד מהיומנים שלו מצאתי גם שרשם על יום מסוים בו נפגש עם כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש.
מעניין גם שבתל אביב התגורר חסיד קאפוסט, שהיה הוגה ב'ליקוטי תורה' לבעל התניא וב'מגן אבות' להקאפוסטער, ומידי פעם, כשהיה מתקשה בהבנת קטעים מסויימים, היה נכנס לדודי הרה"ק אביר יעקב, שהיה מסביר לו את המבואר שם על פי חב"ד...
ויה"ר שזכות הצדיקים תעמוד לנו להתברך בכל מילי דמיטב. עצם האפשרות לשוחח אודותם היא זכות כשלעצמה, ובוודאי כשמדובר בקשר ליום ההילולא, ובפרט יום קדוש כג' חשוון.
אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו
טפח ממסכת הקשרים הנפשית שנמשכה בין חצר חב"ד ובית רוז'ין
רבי אברהם המלאך 'חברותא' של בעל התניא
כידוע, המגיד ממעזריטש סידר חברותא בין תלמידו הצעיר רבי שניאור זלמן (אדמו"ר הזקן) לבין בנו יחידו, הרה"ק רבי אברהם "המלאך", והוסכם ביניהם כי אדמו"ר הזקן ילמד את המלאך נגלה דתורה והמלאך ילמד עמו נסתר דתורה.
עובדות שונות נכרכו סביב לימוד זה, אולם מצינו כמה דברים בספרי מאמרי אדמו"ר הזקן בהם נזכר בפירוש שמקורם במה ששמע מפי רבי אברהם המלאך (ראה 'היכל הבעש"ט' ח"ט ע' ע ואילך). אחד מהם הוא על הפסוק "כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים":
... זה הי' מרגלא בפומי' דר' אברהם בן הרב המגיד תמיד לומר: "מי ימלל גבורות ה'" בהתהוות עולמות רבים אין חקר, ובתוכם נפעלים רבים אין מספר מינים ממינים שונים, אשר לזאת יתפעל לבב אנוש מגדולתו ית', אשר רק "הודו על ארץ" וכו', ועצמותו מרומם לבדו כו'.
פירוש זה על הפסוק "הודו על ארץ ושמים" – שהעולמות מקבלים חיות רק מ"הארה" מאור אין-סוף, ואילו עצמותו נשגב בבחינת "לבדו", מובא פעמים אין ספור ב'תורה אור' ו'לקוטי תורה' ובספרי מאמרי אדמו"ר הזקן, ומזה אבן פינה להתבוננות בגדולת ה' ובהתעוררות צימאון ותשוקה לאלוקות ועד אופנים שונים בעבודת ה'.
נציין כאן רק אחדים מהם:
א) העדר השינוי באלוקות מהתהוות העולמות – כי התהוותם אינה אלא מזיו והארה, שאין זה נוגע לעצמותו.
ב) כשיתבונן האדם שכל העולמות אינם אלא זיו והארה ממנו, והוא מרומם בבחינת "לבדו", יתעורר בצימאון גדול לעצמותו בכלות הנפש ממש.
ג) כשיתבונן שחיות העולמות היא מהארה, ואילו התורה והמצוות הן "איברין דמלכא" ו"אורייתא וקוב"ה כולא חד" – יתמלא שמחה גדולה בכל מצוה שיקיים.
ד) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", כי בעולם הבא נהנין רק מ"זיו" והארה של השכינה, אבל בתשובה ומעשים טובים מתאחדים עם עצמותו יתברך.
ה) "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" – להיות בבחינת מציאות וליהנות מזיו והארה.
וב'כתבי הרח"א ביחובסקי' (ע' נח וע' קכה) מביא ש"מרגלא בפומא דחסידים, שכל הדרושים הגבוהים הם מהמלאך הקדוש מה שקיבל אדמו"ר הזקן ממנו"!
הרה"ק רבי שלום מפראהביטש פועל לשחרורו של בעל התניא ממאסרו
כל זמן שהיה כ"ק בעל התניא תפוס במאסר, היה הרה"ק רבי שלום שכנא מפראהביטש נ"ע עושה כל מיני פעולות בעולמות העליונים שעל ידם יזכה בעל התניא לצאת משביה.
ביום שחרורו של בעל התניא קם הרה"ק רבי שלום בבוקר וראה קשת בענן, ואמר:
"איתא בזוהר הקדוש, 'לא תצפה לרגלי דמשיחא עד דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגוונין נהירין ואיתנהיר לעלמא, וכדין צפי ליה למשיח', והיום אני רואה גוונין נהירין בקשת, ומשיח עדיין לא בא. אין זה כי אם שהרבי יצא לחירות". וכן היה.
אחר כך שלח הרה"ק רבי שלום מכתב לרבנו, בו כתב שהוא פעל זאת שייצא לחירות ואמר תהלים, וכשהגיע לפסוק "פדה בשלום נפשי", טעה לומר 'בשלום פדה נפשי', וחזר לומר כמו שכתוב "פדה בשלום נפשי", ובאותו רגע נכנסו לבשר לו שהוא משוחרר.
(ראה במהדורה החדשה של ספר 'משמיע שלום' שיצאה זה עתה לאור על ידי מכון 'שפתי צדיקים' לגרסאות נוספות לסיפור זה ולעוד עובדות בעניין השתדלותו של הרה"ק רבי שלום)
השאלה ששאל הרה"ק מרוז'ין בילדותו מבעל התניא
אדמו"ר ה'צמח צדק' כותב בספרו 'דרך מצותיך' (שורש מצות התפילה, פרק מא):
"ובזה נראה לי שאפשר לתרץ גם-כן הקושיא שמעתי ששאל אחד מנכדי הרב המגיד הקדוש רבו של רבינו [הזקן] ז"ל, מרבינו ז"ל בהיותו בבארדיטשוב, איך יתכן בחינת "ואהבת" לאחר בחינת מסירות-נפש ב"אחד", שהרי מסירות-נפש למעלה במדרגה מהאהבה. ולפי מ"ש אתי שפיר, שזהו מחמת בחינת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שנאמר בינתיים כנ"ל".
ה'צמח צדק' לא פירש למי מנכדי הרב המגיד הכוונה, אך ב'בית רבי' (ח"א ע' סב) ובמקורות נוספים (ס' 'שמועות טובות' ע' 74-75, נר ישראל ח"ד ע' מו. ועוד) מפורש שמדובר בהרה"ק מרוז'ין, כשהיה ילד בן שמונה שנים.
הנוסח ב'שמועות טובות' הוא:
מוהר"י מרוזין, שאל את פי הרב הקדוש מוהרש"ז מלאדי, אם קורין את "שמע", פסוק ראשון של קריאת-שמע – אשר בו יוצאין ידי חובת קריאת-שמע – צריך להיות במסירת-נפש אשר הוא ממש ביטול היש, האיך קורין אחר-כך פסוק "ואהבת" וגו' אשר הוא הרגשת היש?!
וענה אדמו"ר מוהרש"ז מלאדי ז"ל ואמר בזה הלשון: אני אמרתי לו תירוץ ערוך וארוך, אשר אילו היו הימים דיו, וקני כל חורשתא, ודיירי ארעא ספרי ורשמי רשוותא – לא היו יכולין לכתוב את כל הענין בפרוטרוט, והקטן הזה הבין!
נוסח נוסף נמצא בספר 'אור גדליהו' (ברוקלין תשנ"ז, עמ' קפב) ששמע מהרה"צ ר' יצחק מאמשינוב, שזקנו הרה"ק מווארקע היה אצל הרה"ק מרוז'ין, ושמע ממנו בעצמו, שכשהיה בן שש פגש את הרב בעל התניא זצ"ל, ושאל אותו את השאלה הנ"ל, "ואמר הרוז'ינער שהרב בעל התניא אמר לו תירוץ על-זה והאריך בזה שש שעות".
וראה בפרטיות בספר 'מסע ברדיטשוב' להרב יהושע מונדשיין, ע' 103.
בלקוטי תורה על שיר השירים בתחילתו, מביא אדמו"ר הזקן את השאלה ומסביר אותה, ומשיב עליה בקיצור נמרץ:
"הנה בקריאת שמע יש ב' בחינות מסירת נפש. הא' למסור נפשו באחד. והב' ואהבת בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך .. וצריך להבין איך שייך ואהבת בכל לבבך אחר בחי' מסירת נפש באחד? שהרי באהבה כתיב (סוף פרשת נצבים) לאהבה כו' כי הוא חייך, אבל המסירת נפש הוא להשליך חייו מנגד שהוא ביטול במציאות לאור א"ס ב"ה ממש, ואם כן איך אחר מעלת ומדרגת הביטול דמסירת נפש באחד יהיה שייך בחינת ואהבת יש מי שאוהב?
והענין, כי הנה הבחינה הא' למסור נפשו באחד, הוא מחמת שמע ישראל כו', כי שמע מלשון הבנה שהיא התבוננות בגדולת א"ס ב"ה איך שהוא אחד כמו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי, כמו שכתוב אני הוי' לא שניתי כו' .. כי לפניו ית' אין שום העלם מעלים ומסתיר כלל כי כולא קמיה כלא חשיב כו', ואי לזאת ולא תחללו את שם קדשי כו' שלא לעשות מקום חלל כו' להיות דבר נפרד ממנו ית' ח"ו, וממילא בטלים כל התאוות והישות ולגרמיה כו'. והבחי' הב' היא .. תשוקה ואהבה, שהוא בחינת ביטול היש, דהיינו שהוא יש ודבר ולא כליון היש לגמרי כמו בבחי' הא', אלא שמבטל את עצמו שרוצה ליכלל וליבטל כו'.
ולכן מפסיקים בין ב' בחינות מסירת נפש הנ"ל בבשכמל"ו, בחי' יחודא תתאה, שמבחינת מלכותו נתהוו כל הנבראים מאין ליש, לפי שאין מלך בלא עם זהו מקור קיום וחיות כל הנבראים .. שמצמצם ומסתיר אור א"ס ב"ה הבלתי בעל גבול להיות גילוי בחינת נבראים בבחינת יש, ומבחינה זו של בשכמל"ו נמשך להיות ואהבת בבחינת יש מי שאוהב כו', מה שאין כן יחודא עילאה הוא בחי' ביטול ממש במסירת נפש".
הגאון החסיד ר' יצחק אייזיק מהומיל אצל הרה"ק מרוז'ין בשליחות הצמח צדק
אהבה גדולה וחיבה יתירה שררה בין כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' והרה"ק מרוז'ין. כמה פעמים שימש ר' אייזיק כשליחו של אדמו"ר ה'צמח צדק' אל הרה"ק מרוז'ין, ורבים הם הסיפורים על ביקורים אלו.
פרט אחד חוזר ונשנה ברבים מן הסיפורים - והוא השינוי הגדול שראה ר' אייזיק בפניו של הרה"ק מרוז'ין. כך מתאר זאת כ"ק אדמו"ר זי"ע ב'ליקוטי שיחות': "כאשר ר' אייזיק הבחין שבעוד רגע נכנסת השבת, השליך הרוזי'נער את המקטרת מידו, ופניו נשתנו בצורה חזקה כל-כך, עד שר' אייזיק סיפר לאחר מכן, שלולי היה עומד כל אותה העת בחדר, לא היה מאמין שזהו אותו אדם". ומוסיף רבינו ביאור בתוכנו של הסיפור, שהוא שייך למה ש"ישנם יהודים שמרגישים את קדושת השבת בצורה כה מוחשית, שיכולים הם לדעת מתי נכנסת שבת על ידי ההרגשה בזמן השבת". אמר ר' אייזיק על כך: "בזיון כזה מעולם לא היה לי, שהרגשתי שהוא הלך למעלה ואני נשארתי למטה".
פרטים נוספים על שהייתו של ר' אייזיק בשבת במחיצת הרה"ק מרוז'ין, העיד אחד מאנשי העיירה קלימאוו, אשר בו בחר רבינו ה'צמח צדק' לשרת את ר' אייזיק במהלך שליחותו:
בהגיעם לרוז'ין, טבל ר' אייזיק במקוה, לבש את בגדי הש"ק, והכין עצמו לקבל פני הצדיק. הגיעו לחצרו, וראוהו מטייל בה אנה ואנה, לבוש חלוק משי, נעלים מבריקות לרגליו, וכלל לא שם לבו לאורחים הנצבים עליו. הדבר לא מצא חן בעיני ר"א, ושב למלונו.
לתפילת הש"ק הלכו להתפלל בביהמ"ד של הרה"ק מרוז'ין, ועם כניסתם יצא שליח לקרוא את ר"א לרבי פנימה. בכניסתו, ראהו כמלאך אלקים ומיד נרתע לאחוריו, והרה"ק התחיל לקרבו במלים עד שהתפעלותו הייתה יותר מאשר מוחו יכול להכיל, וכל משך הש"ק קיבל חיות קודש המתעלה מרגע לרגע.
במוצאי הש"ק, הציע שליחותו לפני הרה"ק ר"י, ועם בוקר נסע לדרכו. אך רושם השבת לא נתן לו מרגוע, עד כדי כך שהביע צערו בפני הצמח צדק שההתפעלות מהרה"ק מרוז'ין מפריעה לו להתבטלותו להצמח צדק, והצמח צדק היה צריך להניח את דעתו.
ובמכתב אל האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל מספר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (אגרות קודש כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' ט):
".. באחד השבתים .. הרה"ק אדמו"ר הצמח צדק ישב על מקומו ולמד ספר הזהר, בתוך כך נכנס .. כ"ק בנו בכורו של הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר צמח צדק, וסגר כ"ק אאמו"ר את ספר הזהר, ואמר אשר בשעה שהצדיק הקדוש מרוזין אומר תהלים, כל העולם פתוח לפניו, ובתהלים דשבת רואה בהשרשים שבכל עניני עולם, ואז הוא יכול לתקן בהשרש, ובמילא נדחה ונתבטל הגזירה, ואני הנני מסכים עם עצת הצדיק הקדוש מרוזין.
וזה פרשת הדבר:
אהבה גדולת וחיבה יתירה היתה בין הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרה"ק צמח צדק ובין כ"ק אדמו"ר הרה"ק הרה"צ מרוזין זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
פעם אירע ענין כללי גדול, ושלח הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הצמח צדק את מעלת כבוד הרב הגאון הצדיק הנודע ומפורסם כש"ת מו"ה יצחק אייזיק הלוי אל כ"ק אדמו"ר הרה"ק מרוז'ין, להתיישב ולטכס עצה נכונה בביטול הגזירה.
בבוא מעלת כבוד הרב הגאון הצדיק החסיד הר' יצחק אייזיק הלוי, אל כ"ק אדמו"ר הרה"ק הצדיק מרוז'ין, קיבל אותו בסבר פנים ומאירות, ובשמעו דבר השליחות אשר מסר לו הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרה"ק צמח צדק, אמר: וועהלין מיר זאגין ּאַ פאָ ר קאפיטלעך תהלים וועט השי"ת עפענען שערי אורה וועהלין מיר זעהען וואס טוט זעך [=נאמר כמה פרקי תהלים, וכאשר יפתח לנו השי"ת שערי אורה, נראה מה נעשָ ה].
ביום הש"ק, מספר הרה"ג הצדיק החסיד הר"א הלוי .. בעת שאמר הרה"צ הקדוש האדמו"ר מרוזין תורה כדרכו, הנה באמצע פסק מלאמר, וציוה אשר כל החסידים שהיו באותו מעמד יצאו מן החדר, ועלי פקד להשאר, וכאשר יצאו כולם אמר לי הרה"צ הקדוש האדמו"ר מרוזין: עצתי נאמנה כי ישלחו שני שלוחים לעיר המלוכה בטענות אלו, והגזירה תבטל בעזה"י, וגם האדמו"ר שלכם מסכים עמדי".
סיפורים נוספים על שליחויות החסיד רבי יצחק אייזיק להרה"ק מרוז'ין, נדפסו בספר 'תולדות יצחק אייזיק' פרק י.