א חסידישע פארבריינגען
הרב אשר פרקש שליט"א
אפשר לעסוק בכוונה גדולה בעבודת ה', אבל בינתיים התרנגול עלול לברוח > הפסוק הראשון בתורה מלמד שהעולם הזה אינו יכול באמת לעמוד בפני יהודי הרוצה להתקרב לאלוקות > שבת בראשית מקבעת בתודעתו של יהודי את הנחת היסוד שמכוחה הוא יוצא לדרכו בשמחה וטוב לבב
לחיים, לחיים ולברכה.
בהתוועדות שמחת תורה תשי"ג סיפר הרבי זי"ע סיפור מעניין. היה זה בשנת תרס"ט, כאשר הרבי הרש"ב התוועד בליובאוויטש. הקהל היה גדול והייתה צפיפות רבה. באמצע הדיבור, כשעיניו היו עצומות, הדחיפות גברו והשולחן נשבר, והנוכחים חששו שהדבר יפריע את הרבי מדיבורו. מה עשו? הם הוציאו בשקט חתיכה מהשולחן, ועוד חתיכה, ועוד רגל – וכך הוציאו את השולחן כולו מהאולם שבו נערכה ההתוועדות.
כשהרבי הרש"ב סיים לומר את המאמר או השיחה, הוא פקח את עיניו וראה שהשולחן איננו... הוא הבין מה אירע ואמר שהדבר מזכיר לו סיפור. הוא סיפר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שלמד הלכות שחיטה וקיבל קבלה לשחיטה. כאשר בא לשחוט לראשונה עוף, נטל את העוף ביד שמאל, את הסכין ביד ימין והתחיל לברך את ברכת השחיטה. כידוע, אצל הרה"ק מברדיטשוב, אמירת ברכה הייתה בהתלהבות גדולה, בלהט עצום ובכוונה רבה. הוא עמד ובירך באריכות רבה, וכך כאשר סיים לומר את הברכה, העוף כבר פרח לו ונעלם...
רבי לוי יצחק פקח את עיניו ושאל: "ווי איז דער הין?!" היכן העוף?... השיבו לו שהתרנגול נעלם לו, ומספרים שבעקבות המאורע הזה הוא לא המשיך יותר לעסוק במלאכת השחיטה.
כמו שהרבי לימד אותנו תמיד – כל סיפור, ובפרט מדברי ימי רבותינו הקדושים, צריך להכיל הוראה בעבודת ה'. מהי אפוא ההוראה לחיינו ועבודתנו מהמעשה הזה?
כאשר מדברים על התרנגול, הכוונה היא לנפש הבהמית שבכל אחד. כמבואר בחסידות, בנפש הבהמית יש כמה סוגים, יש בהמה, יש צאן ויש עוף – "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", תקריבו מעצמכם ותתקרבו לאלוקות. אך בכל אופן ומדרגה שהם, עיקר עבודת ה' של יהודי מתבטאת בכך שהנפש האלוקית משפיעה על הנפש הבהמית דווקא, והיא אינה נותרת מאחור. כלומר, עליו לוודא שגם הנפש הבהמית מצטרפת לתוך עבודת ה', לעבודת התפילה, לימוד התורה וקיום המצוות. לפעמים, מתוך התלהבות, אדם יכול להיות כל כך דבוק בנפש האלוקית שלו, בעבודת ה' ובענייני קדושה, אבל כשהוא מתעורר מהדבקות שלו הוא מגלה שבינתיים העוף – הנפש הבהמית – ברח... במקום שהוא יברר ויזכך את הגוף יחד עם הנפש הבהמית, הנפש הבהמית פשוט נעלמה מהמקום והוא לא הצליח להשפיע עליה באמת. ואם כן, חסר בעבודתו דבר עיקרי ביותר.
כך הדבר במיוחד בנוגע לעבודת ה' של חודש תשרי ובעמדנו על הסף של שגרת השנה החדשה. תשרי זהו זמן נעלה: ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה – אלו ימים קדושים של התרוממות, של דבקות ושל עבודת ה' בטהרתה. אבל אחרי שמחת תורה ייתכן שיהודי שהיה כל כך שקוע בענייני קדושה במשך כל חודש תשרי, יגלה שהנפש הבהמית ברחה לו. כלומר, הוא לא תיקן אותה ולא לקח אותה עימו לעבודת ה'. עלינו לזכור אפוא שהתכלית של כל עבודת חודש תשרי היא להשפיע גם על הגוף ועל הנפש הבהמית, לקחת אותם כדי שיהפכו לחלק מהקדושה, וכפי שהגמרא אומרת ביחס ליצר הרע: "משכהו לבית המדרש".
שבת בראשית – הכוח לכל השנה
אנחנו נמצאים בשבוע של פרשת בראשית. רבותינו אמרו שההארה של שבת בראשית היא המקור והכוח שמעניק חיות לכל השנה כולה, בכל העניינים – הן הגשמיים והן הרוחניים, ולכל השמחה של השנה כולה. וזאת על פי הפתגם שאמר אדמו"ר ה'צמח צדק': "כפי שמתייצבים בשבת בראשית – כך הולכת כל השנה".
כלומר, שבת בראשית כוללת בתוכה את כל העניינים. היא מאגדת את המדרגות של ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, וכן ימי הסוכות, הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה. לכן לשבת בראשית יש משמעות כל כך גדולה – כפי שמתייצבים בה, כך נראית השנה כולה.
בשיחות ובמאמרי רבותינו ישנם כמה ביאורים בעניין זה. הרבי הסביר ששבת בראשית מתחילה את הזמן שאחרי שמחת תורה – הזמן שבו "ויעקב הלך לדרכו", כפי שנהגו לומר בליובאוויטש במוצאי שמחת תורה. יהודי יוצא לדרכו בעבודת ה' בחיי היום-יום, כל אחד לפי שליחותו ומקומו בעולם, לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". ושבת בראשית היא השבת הראשונה של ימי השגרה, ומשום כך היא המקום שבו יהודי מתייצב בעבודת ה' באופן מעשי בתוך העולם, וההתייצבות הנפשית בשבת בראשית נותנת את הכוח שממנו נמשכת ההנהגה האישית בכל השנה כולה.
זה עניינו של הפסוק הראשון בפרשה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". הפסוק מדבר על עניין בריאת העולם שהוא, כפי שמפרש הרמב"ן, בריאה של "יש מאין". כל המציאות של שמים וארץ וכל צבאם נבראה מאין ואפס, דבר מלא-דבר, וכדי לקיים מציאות כזו שאין כל היתכנות לקיומה יש לחדש ולברוא אותה מחדש בכל רגע ורגע, כפי שמבואר בתורת הבעל שם טוב שרבנו הזקן מביא בתחילת שער הייחוד והאמונה בספר התניא. נאמר שם, שהבעל שם טוב פירש את הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", שעשרת המאמרות שאמר הקב"ה לצורך בריאת העולם – עודם קיימים ונאמרים בכל עת, כדי לקיים את מציאותו.
ההסבר לכך, כפי שמבאר רבנו הזקן שם, הוא כי אם הבריאה הייתה נבראת בדרך "יש מיש", כמו חתיכת עץ שעושים ממנה שולחן – שמשנים את המציאות של החומר הגולמי שהיה תחילה ויוצרים ממנו צורה אחרת, תמונה אחרת – אין צורך שהנגר יעמוד בכל רגע ויחדש את היצירה שעשה. כשהשולחן מוכן, האומן יכול ללכת לדרכו והשולחן נשאר על מקומו. אבל מכיוון שהבריאה היא דבר חדש לחלוטין, יש מאין, צריך בכל רגע ורגע לחדש את קיומה (ראו שם באריכות).
כשקוראים אפוא את הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלוקים" – אמר הרבי – זה נותן את הכוח להעמיד את כל השנה כולה בדרך נאותה. כאשר יהודי מתבונן על הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", וחושב על תורת הבעל שם טוב שהבריאה מתחדשת בכל רגע ורגע, הוא מפנים את העובדה שכל מציאות העולם היא בעצם לא כלום אל מול הרוחניות. וממילא לא ייתכן שהעולם הזה יפריע לעבודת ה', ואדרבה – כל עניין בעולם נוצר רק כדי לעזור ליהודי לעבוד את ה', "אני נבראתי לשמש את קוני".
זוהי הנקודה של שבת בראשית. כשיהודי יוצא אל העולם אחרי כל הימים-טובים שבהם היה שקוע באווירה של קדושה, הוא יודע שאמנם העולם – מלשון העלם – מכסה ומסתיר על האלוקות, אבל במקביל הוא יודע ש"בראשית ברא אלוקים" – שמציאות הטבע נבראת בכל רגע ורגע על ידי הבורא, "יש מאין", ולכן שום דבר בעולם לא יכול להסתיר באמת, לבלבל או להפריע לו למלא את שליחותו בעולם הזה, ולעשות זאת בשלמות הראויה.
אדמו"ר הזקן אמר "צריכים לחיות עם הזמן", והסביר שהכוונה לחיות עם פרשת השבוע. כשיהודי חי עם "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", זה נותן לו את הכוח להיות מסוגל לצאת אל העולם ולקיים מצוות, ללמוד תורה, לסור מרע ולעשות טוב בכל כוחו, ולהבין שהעולם לאמיתתו נועד לסייע לו בזה.
אין רע יורד מלמעלה
כאמור, כפי שאנו מעמידים את עצמנו בשבת בראשית, כך נראית השנה כולה. והנקודה האמורה משפיעה על יהודי ללכת תמיד בדרך בטוחה, ולעשות את עבודתו בשמחה ובטוב לבב, גם נגד מניעות ועיכובים לכאורה העומדים בדרכו, בעניינים רוחניים ובעניינים גשמיים.
באגרת הקודש הידועה (סימן י"א), מבאר אדמו"ר הזקן כשיהודי מתבונן ומצייר לנגד עיניו את עניין ההתהוות "יש מאין" בכל רגע ורגע, הדבר עוזר לו להיות מסוגל להעמיד את עצמו בביטחון גמור בה', בשמחה ובטוב לבב בכל רגע. מכיוון שהוא יודע שהכול כאשר לכול קשור לקב"ה – ממילא "אין רע יורד מלמעלה" והכול טוב. כל העניינים שהוא חווה הם לאמיתתם חסד אלוקי, "חסד א־ל כל היום", וממילא הוא עוזב את דאגותיו ומתמסר לדבקות בעבודת ה' בשמחה.
גם אותם דברים שבחיצוניות נראים כמו ניסיון העומד בדרכו של אדם – יהודי יודע שהמטרה בכך היא לעורר אותו לעמוד בו, שהרי "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ומשכך בכל מצב הוא שרוי תמיד בשמחה ובטוב לבב. ודבר זה עצמו – כפי שאדמו"ר הזקן אומר בתניא שם – כשיהודי מחזק את עצמו באמונה, מביא אותו לכך שאכן יזכה לראות בגלוי את החסד האלוקי הגלום בדברים שהוא חווה, דהיינו שהטוב הנעלם יצא אל הפועל בגילוי, כטוב מוחשי של ממש.
לחיים, לחיים ולברכה. שתהיה זו אפוא שנת ברכה והצלחה, ושבשבת זו ניקח את כל ההתעוררות, החיות והכוח שאספנו בחודש תשרי, ונכניס אותה פנימה, לתוך חיי העולם הזה בשגרת היום-יום. כשם ש"יעקב הלך לדרכו", ניטול גם אנו את האורות הקדושים וניישב אותם בתוך מסגרת הגוף והנפש הבהמית, עד שיקויים בנו בכל צעד ושעל "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו". וכל זה יהיה הכנה לגאולה הקרובה בה נזכה לראות "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים – זה רוחו של משיח", שאז יקוים "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", שנראה בגלוי את דבר ה' המהווה, בורא ומקיים את העולם בכל רגע מחדש, ונזכה לחזרת השכינה "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", במהרה בימינו.