הרב שלום פלטיאל • פורט וושינגטון, ניו יורק
יצחק הורוויץ
פורט וושינגטון היא עיירה פסטורלית הממוקמת לחופו הצפוני של מחוז נסאו בלונג איילנד, ניו יורק. היא החלה להתפתח כמרכז משמעותי של תעשיית כריית חול, שסיפקה חומרי בנייה חיוניים להקמת גורדי השחקים של מנהטן הסמוכה. עד מהרה הפכה לפרבר מבוקש שמשך אליו תושבים שחיפשו מפלט שליו מהעיר הגדולה, לצד נופי הים של מפרץ מנסט.
לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו למקום יהודים רבים שעזבו את שכונות ניו יורק הצפופה לטובת הפרברים המתפתחים של לונג איילנד. הקמת בית כנסת במקום לא הייתה פשוטה. רשויות התכנון לא אהבו את הנוכחות היהודית הבולטת, והמאבק הגיע עד לבית המשפט. פסיקה היסטורית של בית המשפט לערעורים בניו יורק הכריעה לטובת הקהילה היהודית וקבעה כי חופש הדת גובר על מגבלות תכנון מקומיות – החלטה שהפכה לתקדים משפטי חשוב בארצות הברית כולה. אלא שבית הכנסת שהוקם הפך לטמפל רפורמי. הקהילה היהודית המשיכה להתפתח יחד עם לונג איילנד, המשכנת כיום את אחת הקהילות היהודיות הגדולות בארצות הברית, אך הקהילה עצמה הלכה והתרחקה מהיהדות.
בשנת תשנ"א הגיעו למקום זוג השלוחים הרב שלום פלטיאל ורעייתו, ומצאו יהודים שעיקר מבוקשם היה לחיות את החלום האמריקני הנוח, אך לא בהכרח לחפש את הקשר ליהדות. הרב פלטיאל, יליד ניו יורק, למד במוסדות חב"ד בארצות הברית ובאוסטרליה. בשנת תש"נ הוסמך לרבנות, ושנה לאחר מכן יצא עם רעייתו לשליחות בפורט וושינגטון. "בראשית השליחות שלנו", הוא מספר, "הבית הפרטי שלנו היה גם בית הכנסת, גם חדר השיעורים וגם המקום שאליו הגיעו יהודים שרצו להתייעץ ולדבר עם רב.
"הנה סיפור מימי הבראשית. נכנסתי למערכת העיתון המקומית כדי לנסות לגרום לעיתון לפרסם כתבה על בית חב"ד החדש. העורכת הפנתה אותי ליהודי מקומי ששמו פיליפ ואמרה: 'הוא בדיוק חיכה לזה'. הוא גדל בקהילה קונסרבטיבית, אבל הרגיש שהוא רוצה להתקרב יותר ליהדות ושזה לא מספיק. הוא אמר לחבריו: 'אלוקים ישלח לי רב'. הוא מאוד התלהב מנוכחותנו ועזר לנו בבניית הקהילה, ובהמשך הפך בעצמו לשומר מצוות. גם אחיו, בעקבות הקשר שנוצר, התקרב ליהדות והפך לפסיכולוג חרדי מוכר בלונג איילנד".
כאמור, באותה עת התפילות והשיעורים התקיימו בבית המשפחה, ולאט־לאט התחילו להיווצר קשרים. עשרה אנשים הגיעו לשיעור, אחר כך עשרים, ובהמשך חמישים. הרב פלטיאל נסע מדי שבוע ברחבי האזור כדי לאתר משפחות יהודיות. כך, צעד אחר צעד התפתחו שיעורי תורה, סעודות שבת, פעילויות למשפחות, בית ספר יהודי, תוכניות לנוער ומסגרות חינוך לילדים. אבל מרכז קהילתי ראוי לשמו עדיין לא היה.
"חיפשנו מקום מתאים לבית כנסת", מספר הרב פלטיאל, "אבל מחירי הנדל"ן באזור היו גבוהים מאוד והאפשרויות נראו מוגבלות. יום אחד היה עליי להגיע לבית משפט כדי לשמש כחבר מושבעים. ישבתי שלוש שעות בבית המשפט, על ספסל עץ, ליד יהודי בשם ארטי דיימונד, עורך דין שהיה נשיא טמפל רפורמי ושימש גם כיועץ משפטי של אחת המועצות המקומיות באזור. דיברנו והזמנתי אותו להגיע אלינו. בהיותו יהודי כשר ראיתי לנכון להתיידד עמו, ולא שיערתי למה זה יגרום.
"כעבור כמה שבועות הופיע בשוק נכס שהתאים בדיוק למטרתנו. הנכס היה גדול מאוד, במיקום מרכזי, ממש על קו החוף, והמחיר היה נמוך בצורה בלתי רגילה. הסיבה לכך הייתה שהמועצה הטילה מגבלות רבות על הנכס. כמעט שאי אפשר היה להשתמש בו, ובוודאי שלא עלה על הדעת לפתוח שם בית כנסת.
"נזכרתי באותו עורך דין, היועץ המשפטי של הרשות המקומית. התקשרתי אליו, סיפרתי לו על הבניין ועל הרצון שלנו להפוך אותו לבית חב"ד. הוא אמר לי: 'אין שום בעיה, רבי. זכיתם בלוטו'. למחרת הוא סידר לי פגישה עם ראש המועצה. להפתעתי, הוא קיבל אותי בחום רב ולחץ את ידי. באותו רגע חשבתי על הפגישה האקראית בבית המשפט והבנתי שאין שום מקרה בעולם – הכל היה בניסי ניסים.
"לאחר שהוסרה ההקפאה על הנכס, הוא זינק במחיר, אף שהיה קודם כמעט חסר ערך. חברות גדולות החלו להציע לבעל הנכס מאות אלפי דולרים יותר מהמחיר שעליו סוכם עם חב"ד, אבל בעל הנכס אמר לי: 'אני לא יודע למה אני עושה את זה, רבי. יש לי הצעות פי שניים מהסכום שהצעת, אבל איכשהו אני מרגיש שאלוקים דוחף אותי לתת את זה לכם'. בסופו של דבר הוא עמד בדיבורו ומכר את הבניין לחב"ד במחיר שסוכם קודם לכן".
היו עוד ניסים בדרך. כאשר הרב פלטיאל היה צריך לבנות את בית הכנסת, הוא נתקל בקושי רב בהשגת מימון. בסופו של דבר, גיורת ממוצא איטלקי שנהגה להתפלל בבית הכנסת חב"ד גייסה את אביה, קבלן לא יהודי, שלמרבה העניין הפרויקט המדובר חימם את ליבו, והוא נידב את עצמו ואת עובדיו כדי לשפץ את בית הכנסת על חשבונו.
זמן לא רב עבר והמקום נחנך ברוב עם ובהשתתפות אישים בכירים ברשות המקומית. במבנה הגדול פעלו בית הכנסת, חדרי השיעורים ובית הספר היהודי, והפעילות החלה לצמוח. מאות אנשים השתתפו באירועים הקהילתיים, והם זכו להצלחה רבה.
כשהוריקן מגיע לבקר
בעיצומן של שנות הפריחה והשגשוג נפל אסון על בית חב"ד בפורט וושינגטון. בתשרי תשע"ג היכה הוריקן 'סנדי' באזור ניו יורק, וגם פורט וושינגטון הוכתה קשות. הסערה הייתה עצומה וגרמה נזק כבד לעיירה, ולאחר שהמים והרוחות שככו התברר שבית חב"ד, שעמד על קו החוף, נפגע בצורה קשה ביותר.
הרב פלטיאל תהה: מה יהיה עם גן הילדים? מה יהיה עם בית הספר היהודי? היכן יתפללו מאות אנשים? אך גם הפעם, בחסדי ה', הוא לא נשאר לבד. תושבים, אנשי עסקים, משפחות וארגונים מקומיים נרתמו מיד לעזרה. חלק תרמו כסף, אחרים סייעו בציוד או בשירותים. היו מי שעזרו לפתור בעיות טכניות, ואחרים סייעו למוסדות החינוך הזמניים. העבודה הייתה ארוכה ומורכבת, הרבה מעבר לשיקום התשתיות. בעזרת אנשי הקהילה נצבעו הקירות מחדש, הרצפות בכיתות רוצפו מחדש והאזורים בבית הכנסת שניזוקו עברו שיפוץ. אפילו גן המשחקים בחצר, שהסערה השמידה, הוחלף במתקן חדש.
לאחר כשנה נערך אירוע מיוחד לציון פתיחתו מחדש של המרכז, וכיום המקום הולך ופורח משנה לשנה.
תורה בחבורה
אחת היוזמות המקוריות של בית חב"ד בפורט וושינגטון היא לימוד התורה הקבוצתי.
"בשלב מסוים בשליחות נתקלתי בבעיה שהלכה וחזרה על עצמה", מספר הרב פלטיאל. "אנשים רצו ללמוד תורה ביחד, אבל לכל אחד היה לוח זמנים אחר, רקע אחר וצרכים אחרים. היו אנשים שיכלו ללמוד מוקדם בבוקר, אחרים היו פנויים רק בלילה, והיו כאלה שיכלו למצוא רק כמה דקות במהלך היום. חלק גרו קרוב לבית חב"ד ויכלו להגיע למקום, ואחרים גרו רחוק יותר. לכן הבנתי שלא משנה כמה שיעורי תורה נפתח וכמה שעות נציע, תמיד יהיה מישהו שיישאר בחוץ. לא מפני שהוא לא רוצה ללמוד, אלא מפני שהמסגרת שאנחנו מציעים פשוט לא מתאימה ללו"ז שלו.
"עלה לנו רעיון. הקמתי קבוצה מקוונת ושלחתי בה את השיעור היומי, יחד עם תזכורת קצרה ללמוד את השיעור. לא דרשתי מאנשים להגיע לבית חב"ד ולא ביקשתי מהם להתחייב לשעה מסוימת. רק דבר אחד ביקשתי: אחרי שסיימתם ללמוד, תנו סימן קטן בקבוצה שלמדתם את השיעור. זה נשמע דבר קטן מאוד, אבל מהר מאוד גיליתי שהרעיון עובד. המטרה שלי לא הייתה רק להזכיר לאנשים ללמוד תורה בכל יום. רציתי שהם ירגישו שהלימוד הוא שלהם.
"האנשים התחילו להאזין מדי יום לשיעורים. בהמשך הלימוד התרחב לחומש, תניא ורמב"ם יומי. האנשים התחילו לדבר ביניהם בלימוד באמצע היום. מישהו היה שולח שאלה, אחר היה מגיב, ואדם שלישי היה משתף רעיון שלמד באותו יום. כך נוצרה קהילה של אנשים שלומדים יחד באמצעות הטלפון ומעודדים זה את זה. אנשים בפורט וושינגטון היו פותחים את הטלפון ושומעים שיעור. בשבת, בזמן הקידוש, הייתי עובר בין האנשים ושואל אותם מה הם למדו באותו שבוע. אחד היה מספר על רעיון מהחומש שלמד, השני היה משתף משהו שלמד בתניא, והשלישי היה מעלה תובנה מלימוד הרמב"ם.
"בהתחלה הייתי צריך למשוך את הרכבת: להתקשר, להזמין, להזכיר ולשכנע, ולכן ההישג הגדול היה כשהגענו לרגע שבו הרכבת מתחילה לנוע מעצמה. האנשים עצמם מושכים את עצמם ואפילו מושכים אחד את השני ללימוד תורה. זה נפלא".
לצפות מכל נשמה לגדולות
"סוד ההצלחה בשליחות", אומר הרב פלטיאל, "הוא לתת כבוד ויחס רציני לכל נשמה יהודית. כל יהודי הוא קדוש ויקר, לא משנה מה גילו ומה מצבו הרוחני. את זה למדתי מהרבי.
"פגשתי בעבר יהודי, והוא סיפר לי שכשהיה ילד צעיר השתתף במסגרת של קבוצת נוער יהודית. הוא הגיע יחד עם הקבוצה במוצאי שמחת תורה לבית המדרש של הרבי, אז חילק הרבי יין מכוסו – 'כוס של ברכה' עליה ערך הבדלה – לאלפים שעברו לפניו בסך, והוא מאוד התרשם מהאווירה ומהמקום. באותו מעמד, הרבי לא הסתפק בברכה כללית לכל הילדים, אלא נתן לכל אחד ואחד מהם את מלוא תשומת הלב. כשהגיע תורו של אותו נער, הרבי התייחס אליו ברצינות, מזג יין לכוס שלו ובירך אותו.
"הנער יצא מהמפגש הזה עם שאלה. הוא סיפר שהוא לא שאל את עצמו אם הרבי הוא אדם גדול, ולא שאל מה בדיוק הייתה הברכה שקיבל. הוא שאל את עצמו משהו הרבה יותר עמוק: 'למה הרב הזה לוקח אותי כל כך ברצינות?' זו הייתה חוויה חדשה עבורו. הוא הרגיש לראשונה איך אדם מבוגר, ובמקרה הזה הרבי, מסתכל עליו כאילו הוא באמת חשוב. כאילו מצפים ממנו למשהו. כאילו הנשמה שלו שווה משהו. והוא אמר לעצמו: אף אחד מעולם לא התייחס אליי כך. זה שינה אותו. הוא הבין שהוא חשוב.
"הסיפור הזה הפך עבורי לשיעור עצום בחינוך. אנחנו רוצים שהילדים שלנו ייקחו את היהדות ברצינות. אנחנו רוצים שהם יבינו שהתורה היא דבר עמוק, שהמצוות הן דבר משמעותי, ושיש להם תפקיד בעולם. אבל יש כאן תנאי מוקדם: קודם כל אנחנו צריכים לקחת אותם ברצינות. אם אני מסתכל על ילד ואומר לו: 'עזוב, אתה רק ילד', אני לא יכול להתפלא כשהוא מסתכל על היהדות אחרת ממני. אבל אם אני מסתכל עליו ואומר: 'אתה מסוגל. יש לך נשמה. יש לך אחריות. אני מצפה ממך לגדולות' – פתאום גם הוא מתחיל לצפות מעצמו לגדולות. זה המסר שהוצאתי מהסיפור הזה, וזה נכון לגבי כל אחד ואחד, לא רק ילדים, כמובן".
השבת אבדה
בבואנו מחג שמחת תורה, נפנה עתה לסיפור של אור מקורות בית חב"ד פורט וושינגטון – סיפורו של ספר תורה תימני השוכן כבוד בהיכל בית הכנסת החב"די.
הסיפור המופלא הזה מתחיל עם אחד מתושבי המקום, מנשה שורקה. מדובר באיש עסקים שגדל בחינוך הרחוק מהיהדות באופן מעשי, אך כיבד את המסורת. כאשר התקרב מועד הבר מצווה של בנו יוסף, הוא שלח אותו ללמוד בבית חב"ד, שם תכנן לערוך את חגיגת הבר מצווה. מנשה גם ביקש למצוא עבור הילד מתנה שתהיה קשורה ליהדות ותישאר איתו לאורך שנים. היות שלמשפחה לא היה חסר דבר מבחינה חומרית, הוא רצה להעניק לבנו מתנה מיוחדת ומקורית. כך הוא החליט לרכוש עבורו – לא פחות ולא יותר – ספר תורה עתיק יומין...
שורקה פנה לידיד בישראל שעסק במכירת ספרי תורה עתיקים וביקש ממנו למצוא ספר תורה הכתוב במסורת תימן, בהתאם למסורת משפחת אשתו. הידיד חיפש ומצא ספר תורה עתיק, בן כמאתיים שנה, שנכתב בתימן. לאחר הבדיקה נקבע שהספר כשר, ושורקה רכש אותו.
ספר התורה הגיע לניו יורק ללא נרתיק. שורקה ביקש לרכוש עבורו נרתיק מתאים, ורכש נרתיק מיוחד עשוי כסף. כאשר הגיע הנרתיק, התברר שהספר הגלול עבה מדי ולא ניתן להכניס אותו לתוכו. שורקה נאלץ לפתוח את ספר התורה ולגלול את הקלף מחדש, בצורה הדוקה יותר, כדי שהספר יוכל להיכנס לנרתיק.
במהלך פתיחת ספר התורה גילה שורקה כתובת שהייתה חבויה ורשומה על גב הקלף. הוא קרא את השורות פעם אחת, ואז פעם נוספת, ונדהם. בכתובת נכתב כי ספר התורה נכתב בידי הסופר רבי דוד בן יוסף כלזאן ובנו רבי יוסף בן דוד כלזאן. לצד שמותיהם הופיעו גם פרטים על חייהם. שם המשפחה כלזאן היה – כמה פלאי – שם נעוריה של רעייתו.
שורקה החל לבדוק את השמות, ולמרבה התדהמה התברר שמדובר באבות קדומים של בנו, שבעה דורות לאחור מצד האם. הספר שנרכש עבור בר המצווה של בנו לא היה אפוא ספר תורה אקראי, אלא ספר שנכתב בידי אבות אבותיו של הילד שעמד לקרוא בו. שמו של הילד עצמו היה יוסף, כשם אחד מאותם אבות. אם לא די בכך, גם התאריכים היו מפעימים. רבי דוד כלזאן נולד בכ"א בסיוון, באותו יום שבו נולד יוסף. בנו, רבי יוסף כלזאן, נפטר גם הוא בכ"א בסיוון. רבי דוד עצמו נפטר בראש חודש תמוז – היום שבו נערכה בר המצווה של הבן יוסף.
הרב פלטיאל, שערך את בר המצווה, שמע את הסיפור והבין מיד שלא מדובר רק באנקדוטה משפחתית. "סיפרתי את הסיפור לחברי הקהילה והדבר עורר התרגשות רבה, משום שאנשים הבינו עד כמה ההיסטוריה היהודית יכולה להפוך לפתע למשהו אישי. הסיפור גרם לאנשים להרגיש מחדש את יד ההשגחה בתוך חייהם", אומר הרב פלטיאל.
ספר התורה הוכנס לבית חב"ד באירוע חגיגי שבו השתתפו מאות אנשים, אבל אולי הפרט המרגש ביותר בסיפור היה מה שקרה למנשה שורקה עצמו. בעקבות האירוע החל שורקה להניח תפילין מדי יום והתקרב ליהדותו, ומאז הוא וכל משפחתו הם חלק בלתי נפרד מהקהילה – יחד עם ספר התורה המופלא השוכן כבוד בארון הקודש.