רַבִּי אַבְרָהָם מָרְדְּכַי מִגּוּר זִיעָ"א
מְנַסִּים אֶת הָאָדָם עַל יְדֵי חֲלִישׁוּת הַדַּעַת
וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (ד ו). הַמְּפָרְשִׁים הִקְשׁוּ, לָמָּה לֹא יֶחֱרֶה לוֹ מֵאַחַר שֶׁרָאָה שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ, כִּדְכְתִיב 'וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה' (פסוק ה שם). אַךְ הָיָה צָרִיךְ לְקַבֵּל הַכֹּל בְּאַהֲבָה, כִּדְכְתִיב 'אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת' (פסוק ז שם), וְאִיתָא בַּגְּמָרָא (ברכות ס:) כָּל מַה דְּעָבֵד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵיד, וְהָיָה עָלָיו לָדַעַת שֶׁכֵּן הוּא תַּהֲלוּכוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁמְּנַסִּין אֶת הָאָדָם עַל יְדֵי חֲלִישׁוּת הַדַּעַת (בהעלותך תרע"ז ד"ה במדרש):